כאן משחקים בכיף: המועדון הכי רומנטי בישראל

1940. מלחמת העולם השנייה משתוללת ברחבי אירופה, וגם תל אביב נגררת למערכה. ב-9 בספטמבר מטוסים של איטליה, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, מפציצים את לב תל אביב כחלק ממלחמתם בבריטניה שהייתה בעלת המנדט על ארץ ישראל. בהפצצה, שהתרכזה באזור הרחובות בוגרשוב וטרומפלדור, נהרגו יותר ממאה איש.

במדור ההומור בעיתון, "פנת הצחוק", ניסו למרות הימים האיומים ותחושת החרדה להעלות מעט את מורל היישוב ופרסמו את הבדיחה הבאה:  

צפירת אזעקה בתל אביב. ליד קלוב השחמט על שם לסקר נראים שני אנשים מתהלכים ברחוב כשהם שקועים במחשבותיהם, ניגש אליהם אחד הפקחים ונוזף בהם: 

- מדוע אינכם נכנסים למקלט? מנין אתם באים? 

- השניים: ממשחק ה"שח". 

- הפקח: ואת הסוסים קשרתם?

הומור הוא דבר שמתיישן במהירות. ככל הנראה, לואי סי.קיי לא ישתמש בבדיחה הזו במופע הבא שלו, אבל ההקשר התרבותי שלה מעניין. מועדון לסקר, אז עדיין מוסד חדש יחסית, היה שם מספיק מוכר כדי שכותב הבדיחה יידע שיוכל להשתמש בו ולצפות שקוראיו יבינו מיד את ההקשר. בדיוק כמו שכיום אפשר לכתוב סינמה סיטי ולצפות שכולם יידעו במה מדובר. 

79 שנים לאחר מכן, מועדון לסקר עדיין חי וקיים. מועדון חברים כמו של פעם. חבריו מסרבים להיכנע לתכתיבי העידן הדיגיטלי, לא מעניין אותם שהם יכולים להדליק מחשב או אפילו לפתוח אפליקציה בסמארטפון ולשחק שחמט מול כל יריב בעולם – הם ממשיכים להגיע לכאן מדי יום ביומו ולשחק שחמט אמיתי, על לוח עם חיילים שמזיזים בכוח השריר. 

רוח הנוסטלגיה והרומנטיקה שורה בחלל הקטן של המועדון. העיצוב מינימלי. שולחנות וכיסאות מפוזרים, על כל אחד מהם לוח שחמט פשוט – לא לוחות העץ המפוארים שתמצאו בשווקים באירופה. בצד פינת קפה צנועה עם קומקום חשמלי, נס קפה, קפה שחור וביסקוויטים. אספרסו לא תמצאו פה. הרוב המכריע של השחקנים מבוגרים, חלקם בוהים בלוח בריכוז מרבי, מאמצים את מוחם ומנסים לחשב את המהלך הבא. אחרים מתקבצים סביב שולחן אחד, יוצרים חברותא, זורקים הערות לשחקנים. אלו הם ה"קיביצרים", האנשים שיושבים בצד ולא מפסיקים להעיר ולנדב עצות לשחקנים. הרבה עימותים היו במקום סביב תופעת הקיביצרים. "יש קיביצרים שלא מתאפקים, וממש נוגעים בכלי ומזיזים אותו", מספר איציק צבר, אחד השחקנים במקום, וחברו יפתח סוחמבר (74) מוסיף בהומור: "זה מעצבן. דם יכול להישפך על זה...".

אל המקום נכנס עורך הדין הפלילי המפורסם משה מרוז. הוא זכה לפרסום כשייצג בין השאר את האחים אלפרון ואת אחיו של רוצח ראש הממשלה חגי עמיר. כאן במועדון, הארשת הרצינית שהוא מחויב אליה בבית המשפט מתחלפת ברוח שטות. מרוז מתגלה כשחקן פטפטן במיוחד, שמרבה לצחוק ולקשקש עם השחקנים האחרים. "אנחנו מכירים את הפוזה שלו, הוא אוהב לדבר ויש לו פה חבל על הזמן", אומר משולם ורמן (67), אחד ממנהלי המקום. "נראה לי שהוא בא לפה כדי לדבר. אם הוא היה מדבר ככה במשרד שלו היו אומרים לו שהוא שטותניק, אבל פה הוא יכול. זה משחרר אותו, והוא בא לפה כמעט בכל יום".

מועדון לסקר הוקם ב-1936 בבית זאב דרורי בתל אביב על שמו של עמנואל לסקר, שחמטאי יהודי-גרמני שהיה לאלוף העולם השני בשחמט. לסקר של אז היה עבור חובבי השחמט, בטח היהודים שבהם, מה שליונל מסי הוא עבור אוהדי הכדורגל כיום. אף שאביו היה בכלל חזן, לסקר נמשך הרבה יותר למדע והתגלה כגאון בתחומים רבים מלבד שחמט. הוא היה דוקטור במתמטיקה והגה כמה מושגים חשובים בתחום, הוא שיחק ברידג' ברמה גבוהה ועסק רבות בפילוסופיה – לא פלא שאחד מחבריו הקרובים היה אלברט איינשטיין. 

כשחמטאי, לסקר היה ידוע כשחקן שמשתמש גם במרכיב הפסיכולוגי כאמצעי לחץ על יריביו. הוא היה מאוד יצירתי, ולפעמים היה נוקט מהלכים לא אורתודוקסיים בעליל שהיו מוציאים את יריביו מאיזון. ב-1894, כשהיה בן 25, הוא ניצח את אלוף העולם הראשון - האוסטרי היהודי וילהלם שטייניץ - והוכתר לאלוף העולם. לאחר מכן הוא הגן על התואר חמש פעמים, לפני שהפסיד בסופו של דבר ב-1921, לחוסה ראול קפבלנקה הקובני. לפני שהלך לעולמו ב-1941, לסקר הספיק לבקר בארץ ישראל ואף לשחק במועדון הקרוי על שמו. עד היום יש פסל עם דיוקנו במקום. 

מהקמתו ועד היום היווה מועדון לסקר בית עבור חובבי שחמט. מקום לשכוח בו מעט מצרות היומיום, להתרפק על משחק שחמט, כוס קפה שחור חזק וגם לקשקש קצת על הא ועל דא. "נוצרת פה תרבות של קהילה, וזה דבר שאין במשחק שחמט במחשב", מסביר סוחמבר, וחברו ורמן מוסיף: "עצם זה שיש לך תעודה שאתה חבר במועדון כלשהו זה דבר משמעותי. תחשוב על זה, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הוא חבר במועדון גולף מסוים. מעבר לזה כמובן יש העניין החברתי, אתה פוגש אנשים ומתחכך בדמויות שונות ממך". 

דבר אחד שבולט בהיעדרו במועדון לסקר הוא נשים. אף שבשחמט, בניגוד לענפי ספורט אחרים, לפערים הפיזיים בין גברים לנשים אין משמעות, איני רואה ולו אישה אחת במקום. "הייתה בחורה משוגעת לשחמט שהייתה מגיעה לפה במשך שנתיים, היא הייתה היחידה, והיא התאדתה בסופו של דבר", מספר ורמן. "נשים הן פרקטיות, מה זה בשבילן הקשקוש הזה, להזיז כלים? זו הרי לא מלכה אמיתית אלא חתיכת פלסטיק".

בצד השני של החדר אני נתקל בחבורה של שחקנים צעירים שמשחקים ביניהם. מי שנדמה כדמות הדומיננטית בכנופיה הצעירה הוא טל בראון (26), שחקן שכבר בגיל 18 הגיע לדרגה הגבוהה ביותר בשחמט – רב-אמן. בשונה מהדור הוותיק, שעבורו השחמט אינו רק משחק לשעות פנאי אלא כל חייו, הוא רואה בו כלי לשינוי חברתי של ממש. 

את בראון אפשר להגדיר כמעין אינפלואנסר של שחמט - הוא מחזיק בערוץ יוטיוב מצליח עם אלפי מנויים, שבו הוא מלמד שחמט, מנתח משחקים של האלופים הגדולים ומשדר משחקים שלו. במועדון לסקר, שאליו הוא מקפיד להגיע כמה פעמים בשבוע, הוא אמון על בניית הדור הבא של שחקני השחמט. 

"בתור רב-אמן ושחקן שחמט מקצועני שלא מתפרנס בכבוד, החלטתי שאני רוצה להרחיב את היריעה ולהעביר סדנאות לשחקני נוער מצטיינים", הוא מספר כיצד הגיע ללסקר מלכתחילה. "ביקשתי רשות מההנהלה של לסקר להעביר פה סדנאות, בהתחלה הם לא התלהבו מהרעיון שאביא לפה אוכל ושילדים יישנו פה, אבל כשהם שמעו מה אני מתכנן הם הסכימו לתת לי מפתח. אני מנסה לארגן סדנה אחת לשבועיים, והרעיון שלי הוא לבנות קהילה של שחקנים צעירים שיעריכו את המקום ויראו את הערך המוסף ששחמט נתן לי. אלו ילדים שנולדו לתוך הטלפונים החכמים, והם ממש צריכים את זה. אחרי חלק מהסדנאות קיבלתי טלפונים מהורים ששאלו אותי: 'מה עשית לילד? הוא מדבר איתי, מסתכל בעיניים, עוזר בבית' – וכל זה בלי שאמרתי מילה אחת של ביקורת לילדים, בסך הכול שיחקנו שחמט, דיברנו, שיחקנו משחקים חברתיים ולקחתי אותם לטיולים בעיר".

אל החדר נכנס יבגני זנן (21), גאון שחמט צעיר. הוא עלה לארץ מרוסיה בגיל 12, וכבר אז היה אלוף אירופה לגילו. כיום הוא מתקרב מאוד לקבלת דרגת רב-האמן היוקרתית. ממבט חטוף בו בולט מבנה גופו השרירי, שמזכיר יותר כזה של אתלט מאשר של שחמטאי. "אני מתאמן בחדר כושר פעמיים-שלוש בשבוע. כושר גופני זה דבר שעוזר בשחמט", הוא מסביר. "משחק בין רבי-אמנים יכול להימשך חמש-שש שעות, ועם כושר טוב אתה יכול להרגיש אחרי כמה שעות כאילו אתה עדיין בשעה הראשונה". 

אם אצל המבוגרים, אלו שגדלו ללא מחשבים וחיכו חודשים להתקנה של טלפון חוגה, עוד אפשר להבין את ההתעקשות על משחק חי עם לוח שחמט אמיתי, אני תוהה מה גורם לבחור צעיר כמו זנן להיסחב באוטובוסים מראשון לציון לתל אביב, כשהוא יכול לשבת בנוחות בחדרו, להדליק את המחשב ולשחק כמה שרק מתחשק לו. 

"אי אפשר להחליף את השחמט החי", פוסק זנן. "במחשב אתה לא נוגע ממשית בכלים, אתה רואה את הלוח בצורה אחרת. בסופו של דבר, כל התחרויות הרשמיות הן במשחק חי".

אריאל ארנברג (17), מדליסט ארד באליפות אירופה עד גיל 18 וחבר נוסף בחבורת הצעירים של לסקר, מוסיף: "מגיל שש אני משחק באינטרנט, אבל אין תחליף ללוח. זה תמיד יהיה ה-דבר. חוץ מזה, בשחמט באינטרנט יש הרבה רמאויות, בשחמט רגיל זה לא קיים". 

בראון: "היה לי מאמן שאמר לי שחשוב לשחק חי כי במשחק חי אתה מפעיל יותר חושים. אתה מרגיש את הכלים, מסתכל ליריב בעיניים. כל משחק הוא בסופו של דבר בסיס לתקשורת בין אנשים, וכששחמט הופך להיות משחק מחשב בלבד, אז הוא הופך להיות חלק מהבעיה".

אני מסתקרן כיצד הפער הבין-דורי בין השחקנים הצעירים לחבר'ה המבוגרים משפיע על מועדון שבבסיסו הוא מועדון חברים, עם הומור וסגנון דיבור ייחודיים משלו. איציק צבר, אחד השחקנים הוותיקים במקום, מודה שזה לא פשוט: "זה קצת קשה. אמנם יש בינינו את שפת השחמט, אבל בפועל לנו ולצעירים אין אותה השפה".

ורמן: "יש פערי רמה בינינו – הם אלופים. מבחינתי זה תענוג לראות את הרמה שלהם, כמו אדם שמגדל את בנו והוא רק רוצה שיהיה פי עשרה ממנו. אני שמח שהם רואים בלסקר בית חם".

בראון מאשר שהם אכן זוכים לכבוד רב מהמבוגרים: "ממוצע הגילים פה הוא בערך 80-70, והאנשים האלה לוחצים לי את היד ומתרגשים בגלל שאני רב-אמן. לראות אותם משחקים בגיל שלהם, ובלי גמול נראה לעין, השפיע על ההחלטה שלי ללכת עד הסוף עם השחמט ולהיות שחקן ומאמן, במקום להתפרנס בכבוד בתחום אחר". 

כיאה למועדון ותיק כל כך, לא מעט פולקלור וסיפורים נקשרו סביב המקום. בעבר הרחוק, טיפוסים מפוקפקים השתלטו על המקום והפכו אותו למועדון הימורים לכל דבר. בכתבה שפרסמה לאה אתגר ב"ידיעות אחרונות" ב-1978 מסופר על אברך שהפסיד אלפי לירות בהימורים על שחמט בלסקר, עד שניסה לחלץ את עצמו על ידי "איסוף תרומות לחולה" – הונאה שהובילה למעצרו. 

"התמקמה במועדון קבוצת אנשים פורקי עול ומשמעת, פרחחים ובריונים שהפכו את המקום למועדון הימורים. הם עושים כראות עיניהם, משתלטים עליו ומחדירים אווירת פחד ואלימות", סיפר אחד המנהלים של לסקר אז. 

כיום משחקים על כסף אסורים במקום בתכלית האיסור.

אף שהמועדון עודנו פועל ושוקק חיים, המסורת ארוכת השנים שלו כמעט שהגיעה לקיצה לאחרונה בגלל קשיים כלכליים. "קיבלתי חום אמיתי מזה", מספר ורמן. "לסקר זה מקום שאני זוכר עוד כשהייתי ילד קטן, איך אפשר לסגור אותו? מבחינתי זה חורבן הבית וגלות בבל. כעסתי מאוד והתיישבתי לכתוב תוכנית עסקית. כשאתה כועס, הכעס מתבטא טוב יותר בכתיבה. התוכנית הזו הגיעה לידיו של המנהל הראשי סיני, ומבחינתו זה היה כמו מכה בראש. כשנהיה רצון של עוד אחד ועוד אחד פתאום נהיית קוממיות, וככה פתחנו את המקום מחדש עם חברי עמותה חדשים".

כיום כל שחקן שרוצה לקחת חלק בפעילות המועדון משלם 100 שקל דמי חבר חודשיים ו-12 שקל על כל ביקור, כדי לעמוד בהוצאות השוטפות ובמימון תחזוקת המבנה, שנמצא במקום נחשק בלב תל אביב היקרה. גם אחרי שעננת הסגירה הוסרה מעל לראשו של המועדון, החברים היו שמחים לראות את עיריית תל אביב תומכת יותר במוסד ששמו שזור בהיסטוריה של העיר. "זה מועדון חברתי עם תכלית, רוב האוכלוסייה פה מבוגרת. העירייה צריכה לעודד מקומות כאלה. כרגע התמיכה היחידה היא הנחה בארנונה, שאנחנו גם ככה זכאים לה כעמותה רשומה", אומר סוחמבר. "אם יתמכו בנו נוכל להרחיב את המקום".

ורמן מוסיף על הערך החברתי של המקום: "החדר שאנחנו יושבים בו עכשיו הוא חדר עישון כביכול, אבל זה גם כמו חדר פסיכיאטר. אם היית שם פה טייפ רקורדר, היית שומע שיחות פוליטיות ואישיות".

סוחמבר: "יש פה אלמנט של ונטילציה. אנשים משתחררים פה בכל מיני דרכים, שוכחים מהצרות, כיף להם פה".

הם היו שמחים להביא דם חדש למועדון ולהתרחב, אבל על דבר אחד הם לא מוכנים להתפשר. אני שואל אם ברוח המודרניזציה הם היו מוכנים להוסיף ללסקר משחקים נוספים מלבד שחמט, וכולם עונים ב"לא!" רועם, כמעט מתוזמר. ורמן מגלה כי בעבר, בתקופת הקשיים הכלכליים, עלה הרעיון להביא למקום שחקני שש-בש שמשחקים ביניהם על סכומי כסף גבוהים כדי שיסייעו במימון. "הם היו מוכנים לשים הרבה כסף, אבל היו עם זה כמה בעיות. ראשית, זה לא ממש חוקי וסיני המנהל הוא סרגל ישר, ומבחינתי הם רצו לשחק בשישי בלילה, ואני לא רוצה לעשות כסף בשבת".

"השחמט שומר על אופי מסוים של המקום", מסכם סוחמבר. "יש פה תחושה של כבוד ונאמנות, גם להיסטוריה של לסקר וגם מתוך אהבה אמיתית של המשחק. יש פה חברויות, אנשים נקשרים. אם זה לא היה קיים לא היינו משחקים פה, כל אחד היה מתפזר למקום אחר".