רופא המשפחה שחושף את סודות המקצוע: "לועגים לנו, אבל זו עבודה נפלאה"

"מיכל ג'. בת 37. עובדת סוציאלית. חמישה חודשים אחרי לידה. לפני כשנתיים התחילה לרוץ בקבוצת נשים. כעת מיניקה, מותשת, מופתעת מהקושי של ילד שלישי. יש עזרה מהבעל. משקל עודף. חוץ מהתשישות מצב רוח סביר. אין רמזים לדיכאון לאחר לידה. לא מצליחה לרוץ בגלל כאב בקרסול. ממשש לה את השריר בשוק ומפיק לה את הכאב בקרסול. היא מופתעת. אני דוקר אותה במעלה השוק, והיא מרגישה חום. מצוין". 

כך, פחות או יותר, מתוארים מפגשיו של רופא עם מטופליו בספר "רופא משפחה. יומן". את הספר כתב ד"ר דורון עמוסי, שהוא - בטח כבר ניחשתם - רופא משפחה, וממש לא מסכים עם הסטריאוטיפים הקשורים למקצוע.

כן, יש הרבה כאבי גרון ונזלת, אבל ביומן הבדיוני שכתב תמצאו גם המון דאגה אישית, בעיות נפש ואבחנות שמצילות חיי אדם.

"אני כבר 15 שנה רופא משפחה. זה מקצוע נפלא עם הסתכלות מאוד כוללנית על רפואה, בריאות, חולי ובני אדם", הוא מספר בריאיון. "הרבה אנשים לועגים למקצוע של רופא משפחה - 'הוא בטח מתמודד עם כאב גרון אחרי כאב גרון ומרשם והפניה ואישור, כמו מכונה'. זה נורא מייחד את רפואת המשפחה שיש לך אלף-אלפיים מטופלים. רובם בבית, מרגישים טוב. מתוכם יש מאתיים שמגיעים ואתה רואה אותם. מתוכם יש 4-3 שנמצאים בבירור משמעותי מאוד. אתה מאוד דואג להם. אתה הולך הביתה וחושב מה קורה עם הביופסיה שהיא עשתה, או מה עם הסי.טי בטן ששלחתי, אני מאוד חרד לכאבי הבטן שלה". 

רופאי משפחה נבדלים מאחרים גם במגוון התחומים שהם עוסקים בהם במסגרת העבודה. "אנחנו יודעים קצת אורולוגיה, אורתופדיה, פסיכיאטריה, רפואה דחופה. לראות כל יום מטופלים עם אותה מחלה נשמע לי איום ונורא".

"בוקר יום שלישי, אני פותח את המחשב ועונה למיילים". תחילתו של יום טיפוסי במרפאתו של גיבור הספר. "שירי ד' בטיפול נמרץ? הלב מתחיל לדפוק. מה פספסתי? הרי היא השתפרה... אני מרגיש נורא".

תחושות האשמה של רופא המשפחה צועקות מתוך השורות, לא פלא שנוצר קשר מיוחד בין המטפל למטופל. "להבדיל מרופא בבית חולים שמקבל מטופל שמשתחרר כעבור כמה ימים, אצל רופא משפחה מדובר בשנים ארוכות. אתה מטפל בהורים ובילדים שלהם ובנכדים שלהם", אומר עמוסי. 

"אני מלמד סטודנטים בבית הספר לרפואה שבאוניברסיטת תל אביב את נושא התקשורת שבין מטפל למטופל. למשל, איך מבשרים בשורות מרות ואיך מתמודדים עם כל מיני סוגיות אנושיות טבעיות שקורות במפגש בין אנשים. אני מאוד מחבב את מערכות היחסים המיוחדות שנרקמות בינינו במרפאה, גם אם הן לא תמיד חיוביות". 

ובכל זאת, מערכות היחסים הללו יכולות להיות בעייתיות. "אם בגלל איזו אי הבנה שגרמה למתח בינינו, נוצרה איזו תלות לא בריאה - עם זה אני לא כל כך מסתדר", מודה עמוסי. גם בספר יש לכך ביטוי, עם דמויות כמו "שמיר א'. סובל מסרטן שלפוחית השתן. במשך השנים הוא הצליח להמאיס את עצמו על כל המטפלים שמחזירים אותו אליי... מערכת היחסים הזאת מתישה".

פן נוסף של ההיכרות עם המטופלים והעיסוק בתחומים רבים הוא הניסיון לסייע גם לנפש. בספר מוזכרים כמה מקרים שבהם הרופא סבור שמטופלים סובלים מחרדה ומציע להם לטפל בבעיה. "זה נוכח בספר כמו שזה נוכח ביומיום. אנחנו רואים ברפואת המשפחה שאחוז מאוד גבוה מהפניות זה בעיות של נפש. לא החולים עם המחלות הקשות כמו סכיזופרניה, אבל כל יום יש מקרה", מסביר עמוסי, ומוסיף כי מטופלים באים אל הרופא, בין היתר, כדי לפרוק. 

"זה נקרא הפרעות מצב רוח - מצב רוח ירוד, דיכאון או הפרעות חרדה. זה דבר שהוא נורא שכיח בחברה המערבית המודרנית. אנחנו רופאי המשפחה מסתכלים גם על ההתנהגות, גם על המחלות הגופניות הביולוגיות וגם על מרכיבים פסיכולוגים וסוציאליים של כל תלונה. הרבה פעמים כשאנשים מגיעים עם תלונות שאין לנו פתרון בשבילן, ישר אנחנו נוטים לחשוב שאולי זה מתח וחרדה ואולי זה בעיות של מצב רוח. יש הרבה ביקורת עצמית שאולי אנחנו מהר מדי מסתכלים על ההיבטים האלה, לפני שאנחנו מחפשים מספיק חזק את הגורם הביולוגי".

עמוסי (51) חי בהרצליה עם אשתו ושלושת ילדיו. את היום שלו הוא מתחיל בשחייה בים. אנחנו נפגשים בשעת בוקר מוקדמת בחוף הצוק שבתל אביב. אני רק יצאתי מהפקקים, הוא כבר הספיק לשחות כמה קילומטרים. "מעבר לשחייה יש כאן התמודדות אמיתית עם הטבע. הכול פתוח, גדול ונקי. זה גורם לך להבין כמה אתה קטן ושברירי", הוא מסביר את אהבתו לים. 

הוא טיפוס אתלטי, כזה שרץ מרתונים ולוקח את השחייה לקצה. ב-2013 ארגן עם קבוצת שחיינים משחה שליחים מקפריסין לישראל - כל שחיין שוחה שעה, ויאכטה מלווה לאורך כל הדרך. בשנה הראשונה המשחה לא צלח בגלל תנאי מזג אוויר קשים. "שנה אחרי זה יצאנו שוב לאותו משחה, מנוסים יותר, צנועים יותר, והצלחנו לעשות את זה". הם שחו 400 קילומטר, מפאפוס שבקפריסין לחופי ראשון לציון. "אלה היו חמישה ימים מהממים. ראינו כמה הים התיכון צלול ואת קרני השמש יורדות לאינסוף, וכשהתקרבנו לחופי ישראל זה נהיה שלולית עכורה, נורא מבאס". 

ריאיון עם דורון עמוסי (צילום: אורי דוידוביץ')

כשסיימו, הגישו את התוצאה לאיגוד שחיית המים הפתוחים הבינלאומית, שהגדיר אותם כשיאני עולם. "אני חושב שהשחייה הופכת אותנו לאנשים טובים יותר. תארי לך שכל אחד יתחיל את היום שלו ככה וייכנס רגוע יותר לפקקים. אני ממליץ לכל המטופלים שלי ללכת לאימוני שחייה וריצה", הוא מסכם, בעודו מתנגב מהמים המלוחים, מתלבש ומתכונן להתחיל עוד יום בקליניקה.

בין שני המשחים הללו קרה דבר - עמוסי חטף התקף לב. "זה קרה באביב 2014. רצתי מרתון בפריז. הייתה ריצה רגילה לחלוטין, אומנם נורא קשה אבל שום אירוע מיוחד. שעה אחרי הריצה התקלחתי ויצאתי עם אשתי ועוד חבר לאכול. איבדתי את ההכרה, השכיבו אותי, קראו לשירותי עזרה ראשונה שגילו שאני עובר התקף לב מאוד גדול", הוא מספר בשקט. "תוך שעה ועשרים הייתי בחדר צנתורים בפריז. למחרת עשו לי בדיקת אקו לב, וראינו שהלב לא נפגע והתפקוד שלו נשמר. למעשה הצילו את חיי". מזל, אני ממלמלת. "שוב, צניעות", חוזר עמוסי על המילה, "אנחנו קטנים ושבריריים, והמרחק בין הקטסטרופה שהייתי גומר את חיי שם באיזו מסעדה לבין זה שאני ממשיך לחיות ולעבוד זה באמת מילימטר".

בשלב הזה ברור שיש פיל בחדר, ונצטרך לדבר עליו: איך דבר כזה קורה דווקא לרופא. רופא משפחה, מנוסה, בריא, ספורטאי. אפילו הוליסטי, פתוח, מודרני, טבעוני. "כן, הייתי בתחושת פגיעות מאוד גדולה מהגוף", הוא מודה. "איך זה שהגוף הזה, שנשא אותך 42 קילומטר בכזאת קלילות ושוחה מרחקים בים, פתאום קורס?

"יש לך אשליה שאתה לומד רפואה ושיש לך החלוק והידע, אולי אתה מחוסן. לא, אין שום הבדל בין שני צידי השולחן אצלי במשרד. אני חושב שרופאים חולים יותר מאוכלוסייה רגילה בגלל שהם מטופלים פחות טוב". בדרך כלל הם גם לא משויכים לאף רופא משפחה באופן מסודר, כמונו. "הם לא ממהרים לקבל עזרה, כי הם יודעים הכול וסוגרים הכול בפרוזדורי בית החולים – 'הינה, בוא תסתכל שנייה, יש לי פריחה. בוא תרגיש, יש לי גידול'. יותר מסובך לטפל ברופא מאשר במנהלת כוח אדם או איש היי-טק, כי כל דבר שתגיד לו יעבור עיבודים, הוא לוקח פרשנויות של עצמו ומקבל סקנד אופיניון, שזה דברים לגיטימיים לחלוטין אבל שקורים פחות אצל אנשים שאינם רופאים". 

למרות הפגיעות, ואולי בגללה, הוא מצא יתרון בהתקף הלב שלו. "כולל הלימודים אני כבר 23 שנה בעולם הרפואה, ואף אחד לא לימד אותי איך זה להיות חולה. פתאום אתה מקבל את השיעור הזה בבוחן פתע, וזה משפיע. אתה לראשונה מבין מה זה אומר להמתין לבדיקה, לקחת תרופות באופן סדיר, לחשוש לפני כל ביקור. שנים הייתי אומר שבכל פעם שאתה חוזר לעבודה אחרי כאב גב או דלקת גרון, אתה רופא יותר טוב, אתה קשוב יותר. אתה מבין כמה זה מבאס ללכת לישון ככה ולא להצליח לנשום. על אחת כמה וכמה כשאתה חוטף כזה דבר משמעותי. אני חושב שאני רופא יותר טוב אחרי התקף הלב". 

גם הכושר לא נפגם - את המשחה מקפריסין לישראל עשה באותה השנה. "אני לא יודע אם הייתי ממליץ למטופל שלי אחרי התקף לב לצאת לעשות כזה משחה", הוא אומר בחיוך, "אבל קיבלתי את כל האישורים מאנשי המקצוע עם הראייה הכי הוליסטית ורחבה, ולשמחתי זה עבר בשלום". 

אז איך מגיע רופא משפחה אתלטי לתחום שכולו מילים? לפני חמש שנים נרשם ללימודי ספרות באוניברסיטת תל אביב. "בשנה השנייה ללימודים הלכתי לסדנת כתיבה עם אלי הירש. הוא ביקש בשיעור הראשון לשלוח לו טקסטים שכתבנו בעבר כדי שיכיר אותנו יותר טוב".

מתברר שבדיוק לרגע הזה חיכו במגירה כמה סיפורים שכתב 15 שנה קודם לכן. "כשהייתי בהתמחות שלי היה עומס בלתי נסבל, ורציתי לתעד אותו איכשהו אז כתבתי פסקאות קטנות של מטופלים", מספר עמוסי. הוא שלח את הטקסטים להירש, שביקש ממנו להקריא אותם בכיתה. "אחרי השיעור הוא אמר לי 'אני לא יודע איך לקטלג את הדבר הזה, זה לא בדיוק פרוזה, לא שירה ולא כתיבה יומנאית, אבל אתה לא יכול להשאיר את זה ככה. תמשיך לכתוב, זה נורא חזק".  

וכך נולד הספר. "נורא חששתי מהתגובות, אבל כבר חודשיים אחרי ההוצאה אנשים שהם לא רופאים אמרו לי, 'וואו, לא ידענו שככה הצד השני מרגיש. חשבנו שהוא סתם מספק שירותים, לא ידענו שיש שם בן אדם שקשה לו ויש לו צרות משלו'". גם הסטודנטים לספרות מצאו בו עניין: "הם היו בהלם, הם אמרו לי 'וואו, אלה טקסטים כל כך ארוטיים'. אמרתי להם חבר'ה, זה קורה יום-יום במרפאה, זאת העבודה שלי".  

הספר מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון נקרא יומן חורף, שבו מסופר על מחלות של מטופלים ועל שגרת יום במרפאה. החלק השני הוא נובלה על הרופא עצמו, שמתמודד עם גילוי מחלה. החלק השלישי חוזר לתיאור עבודת הרופא במרפאה. "הפרק השני הוא שונה באופי שלו, בעוד שאר הפרקים הם מאוד קצביים. מדי פעם אתה אומר אני צריך לצאת מוקדם - יש לי בחינה או משחק כדורגל של הילד - אבל באופן כללי זו עבודה במרפאה על כל היוצא בזה". 

כשהוא נשאל אם הספר קשור לחייו האישיים, משיב עמוסי כי "הכול קשור" - ממש כפי שכתוב בהקדמת הספר. "אומנם אני כתבתי את זה, אבל זה עבר כל מיני עיבודים. הרי כל ספר שכותב איזה סופר מגיע בסוף מהחוויות והזיכרונות שלו". ובכל זאת, לא מדובר ביומן ביוגרפי, הוא מבקש להדגיש. 

"תראי, אני יכול להציג לך את המקצוע בצורה מאוד קודרת. יום-יום באים אליך אנשים עם הצרות והמכאובים שלהם, ואתה במשך שעות צריך להיות קשוב לגמרי. לא יכול לקבל שיחות מהבית, מהבנק או מהאיש של בזק. אבל אנחנו בעולם הכאוטי, המתרוצץ והקפיטליסטי קצת שוכחים את השורה התחתונה של למה אנשים הולכים להיות רופאים, כל עוד אתה נשאר שפוי ולא הופך למכונה של מטופלים - זה יום-יום לבוא ולהמציא את עצמך מחדש ולשמור על רעננות בקשר שלך עם המטופלים, ככה הדברים היפים נשמרים".