שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "המטרה שלי הייתה להיות טייס בחיל האוויר - ולא הטייס הדרוזי הראשון"
    קשיי השפה והבדלי התרבות שהופיעו עוד בגיבוש, ההרהורים על הגיוס לצה"ל, הבחירה להתנדב לסייע לילד אריתראי ולתמוך בקשיש ערירי - וההחלטה הקריטית לדחות הכול בשנה. סגן ג', הטייס הדרוזי הראשון, מספר ל-ynet למה הוא אוהב לטוס בגובה נמוך, ויודע שעכשיו עדה שלמה מסתכלת: "תחושת גאווה"

     

     

    מבחינתו של סגן ג', הטייס הראשון מהעדה הדרוזית שקיבל אתמול (חמישי) את כנפי הטיס, הריאיון עימו כלל לא היה מתקיים. הוא מגיע ממשפחה צנועה שמשרתת בתפקידי קבע במערכת הביטחון, אשר העדיפה שיישאר בצללים. אלא שמאז שנחשף סיפורו ב-ynet בתחילת השנה, הוא הפך למיני-סלב בעדה, שענווה היא כרטיס הביקור שלה.

     

    מאות הודעות התמיכה שקיבל, עוד בטרם סיים את הקורס היוקרתי, הכבידו כמשקולות על חזותו הצנומה, הכמעט ילדותית. גם בהפוגות במפגש עימו בתחילת השבוע, עסק בלהגיב להודעות המפרגנות. "המטרה שלי לא הייתה להיות הטייס הדרוזי הראשון, אלא להיות טייס בחיל האוויר. כשעברתי שלבים בקורס העדפתי לא לספר לאף אחד. זה לא איזה משהו מעניין", אמר השבוע ל-ynet, בין מסוקי הסייפן האדומים-לבנים, שעליהם הוכשר - "כל אחד במסלול שלו. עכשיו אנשים יגיעו אחריי ואני אצטרך לעזור להם, אנשים יתייעצו איתי ואני אצטרך להיות שם בשבילם".

    סגן ג', הטייס הדרוזי הראשון (צילום: רועי עידן)
    סגן ג', השבוע. "בחצי השנה האחרונה היו ממני הרבה ציפיות"(צילום: רועי עידן)
     

    טקס סיום קורס טיס בסיס חצרים צה
    סגן ג' לצד רה"מ נתניהו והמנהיג הרוחני של הדרוזים שיח' מוואפק טריף(צילום: אריאל חרמוני/ משרד הביטחון)

    טקס סיום קורס טיס בסיס חצרים צה
    סגן ג' עם הרמטכ"ל רא"ל כוכבי(צילום: חיים הורשנטיין)
     

    - מה עבר לך בראש כשראית פתאום את הכתבות עליך?

    "זה קצת הלחיץ אותי. אני באופן כללי לא אוהב את הדברים האלה. אם כבר, אז אני צריך להגיע לבתי ספר, לכל מיני תנועות נוער, ושם אני באמת אוכל לתת את חלקי ולעזור. בחצי השנה האחרונה היו ממני הרבה ציפיות. זה קצת העיק עליי והיה הרבה לחץ מהסביבה. אבל בסוף אני מבין שאנשים באמת מתלהבים וזה משרה תחושת שמחה וגאווה. עכשיו אתם יכולים להגיד מה שבא לכם".

     

    את הריאיון עימו הוא צלח בצורה די מרשימה יחסית לקצין טרי, וענה בדרך שאפשר לאתר בה לא מעט סאב-טקסט, אפילו על חוק הלאום, שלגביו תודרך מראש. הוא בחר במהלך הקורס לעשות את התואר בפוליטיקה וממשל, ולא בטוח ששמו הציבורי יישאר ג' למשך שנים רבות.

     

    הוא נולד לפני 22 שנים בכפר קטן בצפון, חי ונשם טבע, הרבה בטיולים בנחלים שסביב ביתו, התנדב כנער במוסד לילדים במצוקה, ייצג את ישראל במחנות בינלאומיים בחו"ל, התמכר לספורט אתגרי והקים שבט של תנועת הצופים ביישובו. ג' גם הצטיין בתיכון היוקרתי שבו למד, וכבר מגיל צעיר, בעודו מוקף בקרוביו שממלאים תפקידים שונים במערכת הביטחון, גדל על אהבת הארץ. טייפ-קאסט אופייני לטייס בחיל האוויר, אבל ל-ג' זה הלך קשה יותר.

    ג' הטייס הדרוזי הראשון עם החונך שלו (צילום: רועי עידן)
    גאווה לעדה. סגן ג' וסא"ל א'(צילום: רועי עידן)

    סגן ג', הטייס הדרוזי הראשון, בטקס קבלת הדרגות של קורס טייס 178 בבסיס חצרים (צילום: חיים הורנשטיין)
    (צילום: חיים הורנשטיין)

    טקס סיום קורס טיס בסיס חצרים צה
    סגן ג' לצד הרמטכ"ל כוכבי, שיח' טריף ומפקד חיל האוויר נורקין

    עוד בגיבוש, אחרי שעבר את המיונים הקפדניים, הוא חש בהבדלים: "הקושי הכי גדול שהיה לי בגיבוש זה השפה. עד גיל 18 פחות השתפשפתי עם העם היהודי והתרבות שלו. שפת האם שלי היא ערבית וכך מתנהל השיח בבית. בבית ספר, כשלא הבנתי איזושהי מילה, לקחו אותי הצידה והסבירו לי. בגיבוש זה היה משהו שסוחבים על הגב, חייב אותי לבלוט יותר והוריד לי את הביטחון העצמי. ניסיתי לפצות על זה בכושר גופני גבוה. התאמנתי כל יום לפני הגיבוש, זה עזר לי לבלוט, כך שכל פעם שדיברתי, כולם הקשיבו לי. גם לא הייתי אנוכי ולא חיפשתי לסיים ראשון בכל פעם". ועדיין, גם אחרי שעבר בהצלחה את הגיבוש המפרך, הוא לא הרגיש מוכן והחליט לדחות הכול.

     

    "אחרי הגיבוש הבנתי שאני לא מספיק בשל בשביל להתגייס לקורס", מסביר ג' את ההחלטה, שבמובנים רבים, חרצה את גורלו לשנים הקרובות. "דחיתי את הגיוס בשנה כדי להשתפשף. בהתחלה חיפשתי מה אפשר לעשות, לעבור לתל אביב או להיות במסגרת כלשהי עם יהודים, כדי להתחבר יותר לתרבות. בסוף התגלגלתי למכינה קדם צבאית מעורבת של דתיים וחילונים. המכינה העצימה אותי מאוד, עזרה לי להשתפר מבחינת שפה וחיזקה את האופי שלי. במכינה חיפשתי תשובות לשאלות כמו 'למה אני מתגייס לצה"ל ותורם למדינה'. כיום אני לא צריך לשאול".

     

    במסגרת המכינה ג' בחר להתנדב במקביל ולתמוך במפגשים שבועיים בקשיש ערירי כבן 80, שאליו נקשר במיוחד. הוא בחר גם ללוות ולסייע, דרך עמותת "מסילה", לילד אריתראי כבן 7, שהתקשה להתאקלם בדרום תל אביב. "אני זוכר שפעם אחת הקשיש לא הרגיש טוב. הוא התקשר אליי, עזבתי הכל והלכתי אליו, ישבנו בבית קפה, הוא לא הסכים שאני אשלם וקנה לשנינו קרואסונים. היה לו חיוך מאוד גדול וזה עשה לי הרגשה טובה בלב. רציתי מאוד שהוא יהיה בטקס ויתגאה בי, אבל הוא נפטר לפני חצי שנה".

     

    עם הילד האריתראי עבר ג' תהליך שלם: "בהתחלה היה קשה מאוד. הוא היה יחסית מופרע. הוא היה נוהג לזרוק עטיפות של ממתקים על הרצפה ותמיד הערתי לו על זה. בסוף השנה, לקראת הפרידה, קניתי חטיף שוקולד וזרקתי בכוונה את העטיפה על הרצפה. הוא ניגש, הרים אותה והשליך לפח תוך שהוא נוזף בי. זה העלה לי חיוך. הרגשתי תחושת שליחות".

     

    האהבה לעולם התעופה החלה אצל ג' בגיל צעיר אבל החיבור המשמעותי היה בביקור במסגרת התיכון במוזיאון חיל האוויר בחצרים, בסמוך לבסיס שבהמשך יכשיר אותו להפוך לטייס בעצמו. "אני זוכר את ההתלהבות", הוא מתאר בעיניים בורקות. "אני רואה מטוס, עולה עליו, מבקש מחברים שיצלמו אותי. נכנס לקוקפיט של כלי טיס שונים, זו תחושה כייפית, חזרתי הביתה נפעם".

    טקס סיום קורס טיס בסיס חצרים צה
    סגן ג' עם בני משפחתו(צילום: רועי עידן)

    סגן ג', הטייס הדרוזי הראשון, כשהיה בצופים במהלך ביקור של מוופק טריף וראובן ריבלין ()
    ג' עם השייח' טריף והנשיא ריבלין
     

    ג' מספר שרצה משלב מוקדם להיות טייס מסוקים, אבל בכל זאת התקשה לקבל את ההודעה שלא ימשיך למגמת הקרב, בשיאו של הקורס: "הקאתי במטוס העפרוני כמה פעמים, אבל לא ויתרתי. גם לא השתמשתי יותר בקשיי השפה כקלף. התחושה הייתה קשה. ברגע שמישהו אומר לך לא, אז אתה לא תמשיך במגמה הזאת. לקח יום עד שהתאוששתי מזה, בעיקר כי הבנתי שעומד מולי עכשיו עוד פעם חודש של מיונים ושל מבחנים. גם בוועדת רמת הטיסה, שבה אמרו לי שאני צריך להשתפר, היה רגע קשה - אבל זה ניער אותי".

     

    ג' יטיס מסוקי סער - "ינשופים" או "יסעורים" - יחלץ עימם לכודים ויעביר לוחמים למשימות חוצות גבול. אם ימשיך בקריירה צבאית, ייתכן שאף יזכה להטיס את מסוקי הסער הגדולים הבאים של חיל האוויר, ה"סופר יסעור" או מתחרהו, ה"צ'ינוק".

     

    "אני אוהב לטוס בגובה נמוך, להיות קרוב לאדמה", הוא מסביר. "בקורס יכולתי לנחות באיזו נקודת חילוף שרציתי והגדרנו אותה מראש, בדרום או בצפון. עצרנו לפק"ל קפה, דיברנו במדבר, עשינו שיחות נפש, והמראנו. באחת הגיחות עם מדריך הטיס, אני ניווטתי וטסנו מעל אתר טבע בצפון שכנער הייתי עושה בו סנפלינג. זה סגר לי מעגל - לראות מגובה של 60 מטרים את המטיילים שם ופתאום לנופף להם לשלום".

     

    ג' זכה למעטפת תומכת במיוחד לכל אורך הקורס, ממדריכיו ומפקדיו, וגם מהנווט הדרוזי הבכיר סא"ל א' - אך בעיקר ממשפחתו. הטלפון הראשון אחרי שהודיע לו מפקד הקורס באופן סופי כי צלח את קורס הטיס, לפני כחודש, היה הביתה. "אמא ענתה ושמה אותי ברמקול כדי שגם אבא יאזין. בהתחלה השארתי אותה קצת במתח", הוא נזכר. "ואז אמרתי לה, מברוק אמא, סיימתי את הקורס. אותו רגע נצרב אצלי. היא התרגשה ופרצה בבכי. זה ריגש אותי וגרם לדמעות לזלוג".

     

    גם סא"ל א', המפקד הטרי של בית הספר למטה מבצעי של חיל האוויר, התרגש עבור בן טיפוחיו. א' לא הגשים את חלומו להיות טייס, אך הצטיין כנווט קרב, וכיום הוא לוחם האוויר הבכיר בצה"ל מקרב בני העדה הדרוזית.

    הטייס הדרוזי הראשון ()
    הטייס הדרוזי הראשון

    הטייס הדרוזי הראשון ()

    ג' ו-א' מדברים בשפת אימם גם במפגש המרגש ביניהם ליד מטוס הקרב. ליבם מתמלא גאווה כשסגן ג' מוציא מתיק קסדתו את דגל העדה, שידעה שנה לא פשוטה בשל המחאה נגד חוק הלאום - בטענה שלא צוין בה נושא השוויון. סגן ג' וסא"ל א' התכוננו לשאלה הנפיצה וגם תודרכו לגביה, ועדיין, בין השורות, ניתן לשמוע גם מהם ביקורת - או לפחות רמז לביקורת על היחס של המדינה לעדה הדרוזית.

     

    סא"ל א': "אנחנו לא יכולים להתייחס לסוגייה הפוליטית, כי אנחנו אנשי צבא. אני יכול להגיד לך שמנקודת מבט אישית, לרגע לא הרגשתי אפליה בצבא, לרגע לא הרגשתי שונה, וגם בשגרה היומיומית שלי אני ממש מרגיש שווה בין שווים, לכן חוק הלאום לא אמור להשפיע עלינו כאנשי צבא.

     

    "זה צריך להיות מחוץ לתחום לחלוטין. אני כן יכול להגיד לך שבהיבט האזרחי אנחנו לא במצב טוב, בהיבט של היישובים הדרוזים. קשה מאוד לראות את המצב שם. זה לא קשור לפוליטיקה, אני מדבר על התחושה שלי כתושב המקום. אני חושב שגם לנו, בתור דרוזים, יש הרבה מה לעשות בשביל לשפר את המצב, בין אם זה באמת להתקדם בעבודה שלנו, כל אחד בתחומו, ובדרך זו להרים את העדה שלנו".

     

    סגן ג': "אני חייב לומר שצה"ל הוא גוף שבו כולם שווים, אחד אחד. אתה יכול עכשיו להסתכל עליי ועל א'. אנחנו על סרבל, אתה לא תצליח לזהות מי אני ומאיזה מוצא אני, כולם במסגרת הזו נלחמים כתף לכתף. אני לא יכול להתייחס לחוקים ולהחלטות פוליטיות".

     

    סא"ל א' נותן לג' את כל הקרדיט על המחסום שניפץ, ככל הנראה עבור עדה שלמה, וכבוגר בין השניים הוא לא לוקח זאת כמובן מאליו. מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף כמיל אבו-רוקון, הוא כבר הדרוזי השני שנושא את הדרגה הבכירה, ועד לתחילת השבוע כיהן בן העדה גם כשר בממשלת ישראל.

     

    לדברי סא"ל א' הוא "מייחל לרגע שכבר לא נדבר על זה יותר, אבל אנחנו עדיין לא שם. בעיניי, אצלנו בעדה זה חשוב מאוד כן להביא את הסיפורים האלה, כי אני חושב שזה יגרום להרבה צעירים נוספים להצטרף, לא לפחד, ללכת קדימה וכן להציב מטרות גבוהות, וגם אם נכשלים זה לא סוף העולם. אני רוצה שבעוד חמש או עשר שנים יהיו כבר מספיק בני עדה שכבר עברו את הרף הזה".

     

    כשיהיה מפקד טייסת קרב דרוזי?

    "למה לא? מבחינתי שיהיה מפקד חיל אוויר דרוזי. אין שום מניעה. היום אין שום דלת שסגורה בפני בני העדה, במיוחד לא בחיל האוויר, וגם לא בצה"ל. גם ג' יכול להיות מפקד הטייסת הדרוזי הראשון. מהשיחה הראשונה איתו הבנתי שיש פה משהו שונה. זה נכון שיש דברים שאי אפשר לאמוד על הקרקע בשיחה אישית, כמו רמת הטיסה, כישורי הידיים ומהירות המחשבה, אבל הייתי בטוח שיש פה משהו אחר לגמרי. הוא הראה בגרות וראייה שונה של הדברים, יותר מכל נער אחר בגילו".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים