"בית המשפט זיכה אותי, אבל החיים שלי נהרסו"

ישבו שנים במעצר על עבירה שלא ביצעו - ולא פוצו או שוקמו. סלומון, אשרף ואביו של דימה הוחזקו במעצר ממושך עד שבית המשפט זיכה אותם, התיקים נגדם נסגרו והם שוחררו. אולם בעוד שעבריינים מורשעים משתלבים לאחר שחרורם בתוכניות תמיכה ושיקום אסירים - אנשים שזוכו לא מקבלים דבר, אף שפעמים רבות הם סובלים מבעיות רגשיות, כלכליות וחברתיות. 

גורם משפטי מודה כי לא קיים נוהל ברור במקרים אלה: "החוק מתייחס לשיקום עבריינים שישבו בכלא. אנשים שזוכו אינם אסירים אלא עצירים - ונופלים בין הכיסאות". שלושת המונולוגים שלפניכם מלמדים על עומק הבעיה.

"השם שלי נהרס ואין איך לתקן אותו": סלומון רדאי

בשנת 2003 נחשד סלומון רדאי ברצח בת זוגו פוקטה בוגלה. הואיל ולמשטרה לא היו הוכחות נגדו, הם הצמידו לרדאי, כ־11 שנה לאחר הרצח, סוכן שיוציא ממנו עדויות מפלילות. במסגרת הפעילות שידל אותו הסוכן לבצע עבירות פליליות שהובילו לשני אישומים נוספים נגד רדאי: הצתת כלי רכב וניסיון רצח באמצעות הטמנת לבנת חבלה מתחת למכונית.

רדאי ישב ארבע שנים וחצי במעצר בזמן שהתנהל נגדו משפט. לבסוף הוא זוכה משני המקרים לאחר שנקבע כי המשטרה יזמה אירועים פליליים כדי להביא להרשעתו. ובנובמבר 2018 הוא זוכה גם בסעיף הרצח. השופט יורם נועם כתב בפסק הדין: "נותרו סימני שאלה באשר לזהות הרוצח, ולאור נסיבות האירועים ונסיבות החקירה - לא ניתן לבסס נגד הנאשם הרשעה בפלילים". הנה המונולוג שלו.

סלומון רדאי(צילום: רועי עידן)

"קשה לשבת על משהו שלא עשית. זו לא פריצה או עבירה זניחה - האשימו אותי ברצח! ארבע שנים וחצי ישבתי במעצר בגלל זה, ובכל יום מחדש רציתי למות. מה שונה מוות ממאסר עולם? לא רציתי את החיים האלה יותר. רציתי לחתוך את עצמי, לסיים עם זה. פחדתי שלעולם לא יזכו אותי, שאף אחד לא יראה אותי, שאף אחד לא יזכור אותי, שזהו, נגמר. זה לא קל. הדבר היחיד שהחזיק אותי היה התקווה שהאמת תצא לאור. היו לא מעט רגעים שנשברתי, שהרגשתי שאני לא יכול יותר. החיים במעצר משמעותם לחיות בפחד כל יום, פחד שככה החיים שלי עומדים להיראות לנצח. יום אחרי יום.

"לא אשכח את הרגע שבו הודיעו לי שאני משתחרר. אני מודה לקדוש ברוך הוא שאני בחוץ היום. אני שמח, אבל מרגיש שזרקו אותי. השתחררתי, ומה? לאן אני הולך מכאן? איך אני ממשיך את החיים שלי? ככה משחררים בן אדם שהיה עצור במשך שנים? פותחים את הדלת ואומרים, 'יאללה צא! סיימנו איתך?'. לא מטריד אף אחד איפה אני אישן? מאיפה יהיה לי כסף לאכול? איך אצליח להשתלב בחזרה בחברה אחרי כל כך הרבה זמן? אני מרגיש שלאף אחד לא אכפת שנהרסו לי החיים.

"איבדתי את כל החברים ואת המשפחה. החיים שלי הגיעו למקומות לא טובים. אף אחד לא שמר איתי על קשר כשהייתי במעצר, וההרשעה הרחיקה ממני את כל האנשים שהיו קרובים אליי. לפני שנעצרתי גרתי בדירה של עמידר, והיא נלקחה ממני עם כל הרכוש שהיה בתוכה, כולל תמונות של המשפחה שלי מאתיופיה - זיכרונות שאין לי שום דרך לשחזר. במשך תקופה ארוכה לא מצאתי דירה ונאלצתי לחיות אצל אחותי על הספה, בעודי נלחם שוב על הזכות לגור בדירה של עמידר כמו זו שנלקחה ממני.

דימה (צילום: חיים הורנשטיין)

"אין לי גרוש ועד היום לא הצלחתי למצוא עבודה. מי יעסיק אותי אחרי הסיפור הזה? למרות שזוכיתי, מבחינת הרבה אנשים אני עדיין אשם. השם שלי נהרס ואין לי דרך לתקן אותו. המדינה לא רואה אותי ולא רואה לנכון לנסות לתקן את העוול שנעשה לי. אף אחד לא מגן עליי, אף אחד לא מאמין בי, ואף אחד לא מנסה לתת לי את הכלים להמשיך הלאה ולשקם את עצמי, לעזור לי לבנות את החיים שלי מחדש. קשה לי ככה מאוד, אני מנסה להחזיק את עצמי אבל כבר אין לי כוח.

"אני לא חושב שאפשר באמת לפצות אותי על מה שעשו לי, אבל לפחות שינסו. שיעזרו לי לקבל את החיים שלי בחזרה. יצאתי עירום מהכלא, בלי כלום. כששום דבר לא מחכה לי בחוץ, רק חובות. אף אחד לא מדבר איתי על שיקום, על עזרה, על פיצוי. ישבתי בבית סוהר במשך שנים על פשע שלא ביצעתי ולא מגיע לי שיקום? אני עוד מעט חצי שנה בחוץ, למה מחכים? זו משימה בלתי אפשרית לאסוף את החיים שלך לבד אחרי סיפור כזה. אחרי ששוחררתי הגעתי לרשות לשיקום אסיר וביקשתי עזרה. אמרו לי שלא מגיע לי שיקום. המדינה עצמה לא מסתכלת עליי. לאף אחד לא אכפת שאני משלם על טעויות שאינן שלי. עד עכשיו אני בדיונים על פיצויים, למה אני צריך להילחם על זה? אף אחד לא סופר אותי, למה זה צריך להיות ככה?".

אשרף סלאיימה (צילום: יאיר שגיא)

"קל להאמין שערבי מחבל": אשרף סלאיימה 

בנובמבר 2015 נעצר אשרף סלאיימה, בזמנו בן 22, והואשם בסיוע לאויב בשעת מלחמה לאחר שבמשטרה החליטו שהוא הגיע לבית מלון באילת כדי לבצע פיגוע. סלאיימה הגיע לחפש דירה לעצמו ולבת זוגו, אולם זה לא עניין את החוקרים. הוא היה עצור במשך שנתיים וחודש ולאחר מכן עבר למעצר בית. שנה וחודשיים לאחר מכן הפרקליטות חזרה בה מכתב האישום שלה, וגם זה רק לאחר תחקיר ששודר בתוכנית "עובדה". השופטים פסקו כי נמצאו "פגמים מערכתיים הנוגעים לשיטת החקירה" ואף ציינו כי, "שיטות החקירה הביאו להודאת שווא של סלאיימה". הנה המונולוג שלו.

"במשך שנתיים וחודש - 25 חודשים בסך הכול - ישבתי במעצר, בגלל טעות. לאחר מכן ביליתי חודשים במעצר בית בגלל אותה טעות. חוסר אונים זו התחושה הגרועה ביותר. נכנסתי לעולם שלא שייך לי, לעולם שאני לא מחובר אליו בגלל משהו שלא עשיתי, בגלל פשע שלא ביצעתי. עד שזה קרה לי, לא האמנתי שדברים כאלה יכולים לקרות במציאות. כשעצרו אותי ידעתי שהם טועים והייתי בטוח שבכל רגע האמת תצא לאור.

"כשהגעתי למתקן של שב"כ, ביליתי ימים בתחושה שעוד מעט יגיע סוהר, או קצין, או מישהו שיגיד לי - 'סליחה, טעינו, זה לא אתה'. אבל הזמן עבר, הימים חלפו, ולאט לאט הבנתי שהם סגורים עליי. זהו. הם אשכרה סגורים על העניין הזה.

"כתב אישום, פרקליטות, בית משפט, שב"ס, חוקרים. לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה לי, להבין שאני עמוק בתוך זה. שיש סיכוי שהם לעולם לא יעלו על הטעות שלהם, שאבלה כל חיי בכלא. האשימו אותי בתכנון פיגוע, עבירה ביטחונית חמורה. התהליך המשפטי היה ארוך והרגיש כמו נצח. כל הזמן היו דחיות, הוכחות חדשות. בסופו של דבר בזבזתי יותר משלוש שנים מחיי על הסיפור הזה, ועד היום אני לא יכול להמשיך את החיים באופן נורמלי. אני מרגיש שהכול הרוס, שאין ביכולתי לחזור לנקודה שבה חיי נעצרו לפני שהפרשה הזו החלה.

"כשהפרקליטות חזרה בה מכתב האישום והודיעו לי שאני משתחרר, לא האמנתי. הסוהר ניגש אליי ואמר 'תתארגן, אתה משתחרר בעוד כמה דקות'. הסתכלתי עליו, שמעתי אותו, אבל סירבתי להאמין. לא החלפתי בגדים, לא נכנסתי להתקלח, כלום. ידעתי שאם זה יתברר כשקר - לא אצליח להתמודד עם זה. יצאתי מהשערים של בית המעצר ולא עצרתי אפילו לראות את המשפחה שלי שחיכתה בחוץ. מיד רצתי, נכנסתי לרכב וביקשתי שייסעו מכאן כדי לוודא שאני לא חולם, שזה אמיתי.

"אין מילים לתאר את הפחד לשבת בכלא על פשע שלא עשית. עד עכשיו אני מפחד ומנסה להתרחק מלבנות לעצמי חיים, מלבנות לעצמי זוגיות, לתכנן עתיד טוב יותר. אני יודע כמה הכול שביר, ולכן מנסה לברוח מהמציאות כמה שיותר. אם מישהו מהמדינה היה פונה אליי ואומר לי - 'תקשיב, אנחנו יודעים שנעשה לך עוול, אנחנו רוצים לנסות לתקן את זה. אולי תרצה ללמוד? אולי תרצה מקצוע? עזרה במשהו?' זה היה עוזר המון. אבל אף אחד לא דיבר איתי מהרגע ששוחררתי. לא הציעו לי פיצוי או עזרה בשיקום החיים שלי, אף אחד אפילו לא טרח לשאול אם אני בסדר.

"אני משוחרר כבר שנה וחצי ואני לא יודע איך החיים נראים בחוץ. אני לא מרגיש משוחרר. היו לי חלומות, רציתי לבנות עתיד. כיום אני בן אדם אדיש וקר, רובוט. אני לא מרגיש את החיים. אני לא מרגיש שאני חי. ניתקתי קשר עם כל מי שהכרתי לפני כן. עזבתי את אילת, עיר מגוריי, ועברתי לירושלים. לא הייתי מסוגל להסתובב שם בין אנשים שראו אותי בעיתונים וחשבו שאותו בן אדם שחי איתם כל השנים - הוא מחבל. לפני המקרה הייתי סגן מנהל משק בבית מלון, הייתה לי זוגיות. היום אני עובד בניקיון כי אני לא מסוגל לבנות לעצמי חיים, משפחה, בית וקריירה טובה.

"בית המשפט שהאשים אותי בפשע הזה הוא אותו בית משפט שזיכה אותי, אבל זה לא באמת משנה שזוכיתי. חלק גדול עדיין חושבים שאני אשם. קל להאמין שערבי מחבל. כשזה משהו שקשור לביטחון המדינה - אנשים מאמינים להכול. אני מרגיש שאני אדם ללא זהות".

"זוכה - אבל איבד את עצמו". אביו של דימה

אביו של דימה הואשם בשנת 2013 במסכת של מעשי סחיטה כלפי מתלונן. יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לפשע, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח והדחה בחקירה, והוא היה עצור במשך 825 יום. כשניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, הוא זוכה מהאישומים בנימוק של "בעיות קשות במהימנות של העד המרכזי", אך הוא הורשע בעבירות אחרות. לאחר מספר חודשים הוא זוכה בבית המשפט העליון מכל ההאשמות, בטענה משפטית הקשורה לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, והוא "הרשעה בעבירה שלא יוחסה לנאשם מלכתחילה". זה המונולוג של בנו.

"אבא שלי הואשם בסחיטה באיומים. היה לו מאוד קשה לשבת במעצר על משהו שהוא לא עשה, והוא נכנס לדיכאון. בשלב מסוים הוא חשב לחתום על עסקת טיעון, לא היה אכפת לו להודות באשמה על פשט שלא ביצע - העיקר שישחררו אותו. הוא התקשר להתייעץ איתי ואמרתי לו שיעמוד על שלו עד הסוף. הוא הסביר לי שהוא לא יכול לסבול יותר ושהוא לא מאמין במערכת. שאין מצב שיזכו אותו, כי פה בארץ לא מזכים אנשים. בסופו של דבר הוא מצא כוחות להמשיך להילחם על חפותו עד שבסופו של דבר הוא זוכה. אבל, הוא איבד את עצמו בתהליך.

"אבא שלי היה עצור במשך 825 ימים והוא ספג שם אלימות קשה, פוצצו אותו במכות. האירועים הטראומתיים הללו השאירו בו צלקות עד היום, הוא לא חזר לעצמו אחרי ששוחרר. קיבלנו אדם אחר לחלוטין. הוא פשוט נהיה חייזר, לא מתקשר עם אף אחד. הוא סובל מהזיות שרודפים אחריו, לא יוצא מהבית, לא הולך לקופת חולים - למרות שמצבו הבריאותי לא טוב. אני מנסה לשכנע אותו לעשות דברים והוא מסרב, אומר שהוא מרגיש שהוא עומד למות.

"הייתי מצפה שאם בן אדם יוצא מהכלא עם בעיות נפשיות, בטח אדם שזוכה מאשמה, המדינה תעזור לו לטפל בהן, להשתקם. מגיע לו פיצוי, מגיע לנו פיצוי. אני חושב שאם הוא היה מקבל את הטיפול הנפשי והרפואי הראוי בזמן, המצב שלו היה אחרת. אולי לא הייתי מאבד את אבא שלי. הוא צובר חובות בביטוח לאומי וזה לא מדליק נורות אזהרה לאף אחד. אף אחד מהמדינה לא פנה אלינו אחרי שהוא שוחרר, אף אחד לא בדק שהוא בסדר, הציע לעזור בשיקום, לשלב אותו בחברה. שיחררו אותו וזהו, אין מעקב, אין בדיקה, אין פיצוי. הפיצוי הכספי היחיד שקיבלנו היה אחרי שתבענו את המדינה.

"ניסיתי לפנות לעובדת סוציאלית ולכל מיני גורמים שעוזרים, אבל הם אומרים שהוא צריך להגיע אליהם פיזית ולפנות אליהם בעצמו. אחד כמוהו שלא יוצא מהבית בטח לא יגיע אליהם, וזה מונע מאיתנו לקבל עזרה. הוא מעולם לא היה במצב כזה. הוא לא מקבל הכנסה מאף גורם, כבר יותר משנה שהוא לא מוכן לצאת מהבית".

"היקף הרשעות השווא בישראל גבוה ממה שמוכנים להודות"

בארה"ב ובמדינות מערביות נוספות קיימים חוקים מוסדרים שעוסקים בפיצוי במקרים של הרשעות שווא. בישראל לעומת זאת, הדרך היחידה לקבל פיצוי היא הגשת תביעה, תהליך שבמקרה הטוב ייקח כמה חודשים.

"המדינה לא תבוא מעצמה ותציע פיצוי לאדם שהואשם וזוכה או הורשע, ריצה מאסר שווא, ואז זוכה במשפט חוזר", הסבירה עו"ד קרן אבלין־הרץ, מנהלת המחלקה למשפטים חוזרים בסניגוריה הציבורית. "היא אף לא תנסה באופן וולנטרי לשקם או לשלב אותו בחזרה בחברה. לצערנו המציאות מראה שגם אחרי שמערכת המשפט מודה בקיומה של טעות בנוגע להאשמות, או בנוגע להרשעה, החברה מתקשה להסתכל על אותו אדם כחף מפשע. כל תחום בחייו נפגע בצורה אנושה ולכן צריך וראוי שיהיה איזשהו מנגנון פיצוי, ומנגנונים שיאפשרו לאנשים כאלה להשתקם, זה נראה לי הדבר המוסרי לעשות".

זיכוי של אדם יכול להתרחש בכמה נקודות זמן: במהלך המשפט, בשלב הערעור, ולעיתים נדירות בלבד - במסגרת משפט חוזר לאחר שהטיפול בתיק הסתיים. לדברי עו"ד אבלין־הרץ, ככל שמדובר בשלב מתקדם יותר של ההליך המשפטי, הסיכוי להביא לתיקון הוא נמוך יותר.

"קיימים בארץ יותר מקרים של הרשעות שווא ממה שמערכת המשפט מוכנה להודות", הוסיפה. "לצערי, מאז קום המדינה בית המשפט העליון הורה על עריכת משפט חוזר רק 32 פעמים, וברוב המקרים מדובר על אנשים שהורשעו בעבירות קלות, כאלה שאפילו לא הוטלו בגינם עונשי מאסר. יותר קל למערכת להודות בטעות כשמדובר בבן אדם שבסך הכל שילם קנס. מבחינה פסיכולוגית קשה הרבה יותר למערכת להודות בטעות שגרמה לאדם לרצות מאסר עולם על עבירה שלא ביצע. במדינות מערביות אחרות זה פחות נדיר מאשר אצלנו, ויש תחושה שיש פתיחות גדולה יותר של המערכת להודות בטעויות לעומת מה שקיים אצלנו".