שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איך מזהים רעיון לתסריט מנצח? שיעור אחרון
    למה כל סרט הוא כמו תעלומה בלשית, וכל סצינה היא כמו רמז? מדוע חשוב שכל הפרטים בתסריט יתחברו כמו פאזל? ואיך מזהים רעיון מוצלח שכדאי לדבוק בו? אסף צפור, שחתום על כמה מהסדרות הישראליות המצליחות בכל הזמנים, מגלה את רזי המקצוע. שיעור רביעי ואחרון בסדנה

    הרעיון שישאיר אתכם ערים כל הלילה

    תסריטאות למתחילים: שיעור מספר 4 

     

    כל מה שקורה בתסריט חשוב, ותמיד יש היגיון מדוע אנחנו רואים דווקא את מה שאנחנו רואים. כל תסריט הוא בעיניי כמו סיפור בלשי, שבו כל פרט הוא רמז - והוא קריטי. נניח שנקרא סיפור בלשי שבו הוקדשו עמודים שלמים לכך שהגיבור נוסע ברכבת ופוגש בכל פעם את אותה אישה, שהוא אפילו מתחיל לדבר איתה ולפנטז עליה, ובסוף הסיפור ייגמר, התעלומה תיפתר, ולא נבין מה קרה עם אותה אישה מסתורית וגם לא למה סיפרו לנו עליה ועל המפגשים איתה ברכבת. זה יהיה מתסכל.

     

    השיעור הראשון: האם אתם כותבים על מה שאתם צריכים לכתוב?

    השיעור השני: האם אתם כמו שאתם צריכים לכתוב?

    שיעור שלישי: הטריקים שהופכים תסריט בינוני למעולה

     

    או תארו לעצמכם ספר בלשי שבו על פני אלף עמודים הבלש חוקר, מגלה רמז אחר רמז, ובסוף מסתבר שהרוצח הוא סתם מישהו שעבר ברחוב והרג במקרה את הקורבן, וכל הרמזים וכל מה שסיפרו לנו היה חסר טעם. אולי יכול להיות ספר אחד כזה, כגימיק. אבל בסיפור בלשי טוב, בעיניי, אנחנו מודעים כל הזמן לכך שכל דבר יכול להיות רמז. הנה כמה דוגמאות: אם לבלש יש כלב - בסוף הכלב יזהה את הדוור בתור הרוצח. אם לבלש יש אחיין, בסופו של דבר הניסוי של האחיין מיריד המדע בבית הספר יוביל לפתרון התעלומה. הרעיון ברור: כל דמות שנפגוש, כל מילה שתיאמר, הכל יהווה רמז לפיתרון הבעיה. כך בעיניי גם בכל תסריט.

     

    מתוך
    כל סצינה היא רמז. מתוך "בלש אמיתי"(צילום: Warrick Page, באדיבות yes)

    נדמה לי שיהיה קל לשכנע אתכם שתסריט לא יכול להיות מורכב משניים או שלושה סיפורים שאינם קשורים כלל אחד לשני. שסרט לא יכול להיות מורכב משלושה סיפורים שסתם, במקרה, מישהו בחר לשים אחד אחרי השני. היינו מצפים שיהיה איזשהו היגיון - למה בחרו דווקא את שלושת הסיפורים האלה ולא סיפורים אחרים? סרט אינו אוסף אקראי של סיפורים. אבל יש גם חריגים: סרטים שהם כמו קולקציה אקלקטית של סיפורים, שמראש מכריזים על עצמם כ"שונים" ושזה "הקטע" שלהם.

     

    אבל האם באותה קלות אוכל לשכנע אתכם שכל סצינה צריכה סיבה והיגיון להימצאותה בתסריט? פעם היו כללים מאד ברורים בכתיבת תסריטים: האמריקנים נהגו להגיד שכל סצינה צריכה להעביר באופן הטוב ביותר את הסיפור מהסצינה שלפניה לזו שאחריה - כמו שרשרת חוליות. בקולנוע האמריקאי הקלאסי, כל סצינה הייתה הצעד שהכי מקרב אותנו מהסצינה הקודמת עד לסוף שאליו רצינו להגיע. ויש הרבה היגיון בלספר סיפורים ככה, אבל מאז ימי הקולנוע האמריקאי הקלאסי התקדמנו כל כך ביכולת שלנו לספר ולצפות בסיפורים מורכבים, וכניסתה של הטלוויזיה הכירה לנו את הרעיון של סיפור שאינו נגמר אף פעם - אז איך כל סצינה יכולה לקרב אותנו אל הסוף... אם אין באמת סוף? אז נכון, אפשר שלכל פרק יהיה סוף שמסיים את הסיפור של הפרק הזה, אבל גם זה לא תמיד קורה.

     

    מאז ימי הוליווד הקלאסית, כמה דברים השתנו. מתוך "חמים וטעים" (צילום: Getty Images imagebank) (צילום: Getty Images imagebank)
    מאז ימי הוליווד הקלאסית, כמה דברים השתנו. מתוך "חמים וטעים"(צילום: Getty Images imagebank)

    אני אוהב להתייחס לכל סצינה כאל עוד פיסת פאזל שאני מניח במקום. אני מנסה לדמיין לעצמי תמונה גדולה שהיא לא רק תלת מימדית אלא גם מכילה את מימד הזמן - זו התמונה הגדולה שאני רוצה לתאר, תמונה שמספרת המון סיפורים, ושכל סצינה היא עוד חתיכה קטנה מהתמונה הזאת. כשאני שם עוד סצינה ועוד סצינה - התמונה המלאה נגלית לעיניי.

     

    מכירים את הפאזלים התלת מימדיים? כאלה שמרכיבים למשל את מגדל אייפל? אז אני מדמיין את התסריט כפאזל כזה - ואני מחליט איזו "תמונה" אני רוצה לצייר בתסריט. אני מחליט איזה מין פאזל זה יהיה: מה יראו בתמונה? איזה אופי תהיה לתמונה הזאת? איזה סיפורים אבחר להכניס פנימה? זה יכול להיות למשל דיוקן של אדם, אבל כזה שמורכב מרגעים ומסיפורים. זה יכול להיות סיפורה של מערכת יחסים, אבל  כזו שמורכבת מכל הרגעים שהתרחשו במערכת היחסים, זה יכול להיות תיאור של עיר, של רחוב, של מגדל אייפל... כל סצינה שנבחר תוסיף עוד פרט לתמונה. הצופה יהיה הבלש, הוא ישמע עוד פרט ועוד פרט עד שיוכל להרכיב ולהבין את הסיפור המלא כולו. כמו צייר, אני בוחר "תמונה" ספציפית שיש לי מה להגיד עליה, ומצייר אותה בדרך ייחודית לי. דרך שמראה מה יש לי להגיד על מה שאני מצייר, ושיש משמעות לכך שאני מצייר דווקא את התמונה הזו.

     

    מתוך
    התסריטאי הוא כמו צייר, הסרט כמו תמונה. מתוך "ואן גוך: בשערי הנצח"

     

    לצד זאת, אני ממליץ לזכור כל סצינה היא רגע. זהו רגע שבו קורה משהו מול העיניים שלי. אני לא רוצה סצינה שבה מדברים על משהו שקרה פעם. גם אם לפעמים זה קורה, מה שהכי חשוב לי זה מה קורה עכשיו - מול העיניים שלי. מה קורה לדמויות עכשיו, בסצינה הזאת? אני אשתדל לכתוב סצינה שבה אני מקבל עוד רמז לתמונה הגדולה.

     

    אבל איך בכלל נדע איזו תמונה אנחנו עומדים לצייר, איך נדע איזה פאזל אנחנו מתכוונים להרכיב, או סתם איזה סיפור אנחנו אמורים לספר?

     

    אני מאד מאמין בפשטות הדברים. אני יודע שיש לי רעיון טוב אם הרעיון הוא כזה שאני מנסה ללכת לישון, אבל פתאום יש לי רק עוד דבר אחד לכתוב בפיתקאות בטלפון כדי שלא אשכח בבוקר, עוד משהו להוסיף לרעיון. ואז אני מניח את הטלפון בצד, ושוב פותח אותו, כי יש לי עוד דבר קטן אחד שחשבתי עליו הרגע. ושוב מניח אותו בצד... ושוב מרים אותו... ושוב... בעיניי, רעיון טוב הוא רעיון שכל הזמן מוליד עוד ועוד סיפורים, תמונות וסצינות. כשזה לא קורה - אני מבין שכנראה זה לא רעיון טוב מספיק, או לפחות שהוא לא הרעיון הטוב עבורי. אני חושב שכשאנחנו באים לכתוב תסריט, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו: איפה היתרון שלנו? איזה סיפור אנחנו יכולים לספר שאף אחד אחר לא יכול היה לספר? או, איזה סיפור אנחנו יכולים לספר יותר טוב מאחרים? אני מאמין בזה מאוד.

     

    אסף צפור הוא תסריטאי ("החמישיה הקאמרית", "הבורגנים", "בטיפול") עורך תסריט ומרצה לתסריטאות. ספרו החדש "האם אתם נמצאים במקום שבו אתם צריכים להיות" יצא החודש לחנויות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים