שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ביקורת סרט - "מלון מומבאי": לא תורידו ממנו את העיניים

    60 השעות הקטלניות של מתקפת הטרור במומבאי עומדות במרכז הסרט "מלון מומבאי". לא תמצאו פה התייחסות לפיגוע בבית חב"ד, אבל זה לא באמת משנה - הסרט אפקטיבי ומותח, גם אם יש בו בעיות אתיות


    העיסוק הקולנועי בטראומות לאומיות הניב מגוון של ביטויים אסתטיים, כמעט כולם היו בעייתיים מבחינה אתית ואידיאולוגית – אבל זו, מן הסתם, תוצאה מובהקת של ההתמודדות הזו. כך זה היה עם סרטים שעסקו בטראומה של פיגועי 11 בספטמבר (הבולט שבהם הוא "טיסה 93" של פול גרינגראס), הטבח בתיכון קולומביין ("אלפנט" של גאס ואן סאנט), הירי באוניברסיטת טקסס בשנת 1966 (סרט האנימציה הדוקומנטרי "מגדל" מ-2016), מסע הרצח באי הנורווגי אוטויה ("22 ביולי"), וסרטים נוספים.

     

    "מלון מומבאי" - טריילר

    "מלון מומבאי" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    עתה מצטרף אליהם "מלון מומבאי" (Hotel Mumbai), המתאר את התקפת הטרור שהתרחשה בבירת העסקים של הודו, בין 26 ו-29 בנובמבר 2008, במהלכה תקפו חוליות מחבלים מספר יעדים בעיר – בהם בית חב"ד – והותירו אחריהם כמאתיים הרוגים. התוצאות הקשות של ההרג המאסיבי חשפו את אוזלת ידם של כוחות הביטחון ההודיים ושל הממשלה, דבר שהביא אף לטלטלה פוליטית.

     

    כמתבקש משמו, הסרט מבקש להתמקד באופן שבו נחווה מסע הטרור במקום אחד. אין לו כל כוונה לייצר נרטיב מכליל מחד, או לספר את סיפורם הטרגי של קורבנות אחרים. חשוב להדגיש זאת, שכן צופים ישראליים יעקמו את אפם נוכח הבחירה לגולל את ההתרחשויות במלון הפאר היוקרתי ולא את מה שהתחולל בבית חב"ד (אף שההרג שם מוזכר בחטף בסרט). אבל זוהי בחירה לגיטימית של הבמאי והשותף לכתיבת התסריט (יחד עם ג'ון קולי), אנת'וני מאראס. אין בכך כדי להתכחש או להתעלם מהקורבנות האחרים, ואם יש לסרט בעיות – הן נמצאות במקום אחר.

     

    מתוך
    מתמקד במקום אחד. מתוך "מלון מומבאי"
    אי אפשר שלא להזדעזע מהקלות שבה מצליח קומץ מחבלים מוסלמים, מצוידים במקלעים ורימונים, לחדור אל תחומי מלון "טאג'" האריסטוקרטי, ולירות בקור רוח וללא הבחנה בעובדיו ואורחיו. אף שהסרט נפתח בדמותו של מלצר סיקי (דב פאטל), מהר מאוד יתברר לנו שהסיפור האמיתי יהיה זה של אורחי המלון המערביים, ובראשם אדריכל אמריקני (ארמי האמר) ורעייתו המקומית (נאזאנין בוניאדי) שהגיעו יחד עם בנם התינוק והמטפלת שלו (טילדה קובהם-הרווי), ואיש עסקים רוסי (ג'ייסון אייזקס). תפקידם של עובדי המלון ההודים, כמתברר, הוא לדאוג לרווחתם של האורחים העשירים, גם במחיר הקרבתם שלהם עצמם ("האורח הוא אלוהים").

     

    הבחירה הזו כמו תובעת מאיתנו לקרוא את מתקפת הטרור כהכרזת מלחמה על הקפיטליזם המערבי – המיוצג, בין השאר, על ידי הדרו הבלתי נתפס של המלון שכמה מאגפיו עלו באש. אבל האם זהו באמת סיפורה של המתקפה המחרידה הזו? לכך מתווספת העובדה שהרוצחים הם אנשים ללא זהות. צעירים מוסלמים שעברו שטיפת מוח ג'יהדיסטית, והם פועלים תחת הנחיותיו של קול מסתורי המתקשר עמם בטלפון.

    מתוך
    מתח אינטנסיבי. "מלון מומבאי"
    לזכות הבמאי האוסטרלי, שזהו סרטו העלילתי הארוך הראשון, ייאמר שהוא מצליח ליצור מתח אינטנסיבי כמעט לכל אורכו של הסרט. השילוב בין מסע מוות ומלון פאר עצום מידות מעורר לא פעם את זיכרון "הניצוץ", ואכן כמה סצינות מהדהדות את סרט הבלהות המונומנטלי של קובריק. אך למעשה זוהי יותר גרסה של "מת לחיות", שבה אורחי המלון ועובדיו נדרשים לדאוג לעצמם. בסרט הזה אין דמות הרואית אחת שבדרכים בלתי סבירות מצליחה להתגבר על חבורה מתוחכמת ומצוידת היטב של "רעים".

     

    קצת קשה להשתכנע מהשליטה העצמית והשלווה שבה מנחה רב הטבחים ההודי (אנופם חר) את מסע השורדים ברחבי המלון, עד שהם מגיעים למועדון אקסקלוסיבי שדלתותיו אינן ניתנות לפריצה. הניסיון, אגב כך, לדון בדינמיקה הגזעית והמעמדית מסתכם בכמה סיטואציות נבובות, כמו זו שבה אחת מהאורחות המבוהלות מגיבה בהיסטריה נוכח הזקן והטורבן שעוטה המלצר הסיקי, שבתורו מסביר לה, לנו, מה מייצג כיסוי הראש המסורתי.

    מתוך

    ההיצמדות הכמעט-בלעדית לפרספקטיבה המוגבלת של הנוכחים במלון אינה מאפשרת יצירה של הקשר רחב יותר לאירועים. מצד שני, זו אינה מטרתו של הסרט שמבקש לשחזר את אותן 60 שעות של חרדה וטראומה. הסרט מבקש להעביר את החוויה, והוא עושה זאת באמצעים אפקטיביים בהחלט. מאראס אף אינו מבקש לגולל סיפור שבמהלכו אנו מוצאים עצמנו מריעים למי מהדמויות על איזו פעולה הרואית. אדרבא, זהו רצף של רגעי אימה שנחווים על ידי הצופה באופן אינטימי למדי - בעיקר כאשר המצלמה מלווה את מנוסתם של השורדים מפני המחבלים שנמצאים מטרים ספורים מאחוריהם, יורים ופוגעים ללא הבחנה.

     

    "מלון מומבאי", מבחינה זו, פועל אך ורק במישור חווייתי-בסיסי. ברור שבחירה אסתטית זו מוותרת על אלמנטים חיוניים להבנת האירוע במלואו – אך הבנה כזו ממילא לא הייתה אפשרית תוך כדי התרחשותו. אמנם בסצינה אחת הסרט מבקש להציג את אחד המחבלים הצעירים ברגע של משבר – אבל בחירה זו נדמית כמעט כפויה. הטראומה הלאומית נהפכת בסרטו של מאראס לחיזיון בלהה, והתוצאה בעייתית ואפקטיבית כאחת.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים