שתף קטע נבחר

השבוע שבו התחפשתי לאמא זורמת

נירית צוק החליטה להיות קלילה ולזרום עם הילדים, ואמרה להם שכולם יכולים להזמין חברים מתי שהם רוצים ובלי להודיע. דפיקה בדלת בתשע בערב היא זו ששברה אותה, והפעם זה לא היה אף אחד מהחברים של הילדים

מה אתם מרגישים כשאתם שומעים את צמד המילים "מסיבת הפתעה"? האם מתעוררים בכם רגשות שמחה והנאה או שאולי, בדיוק כמו אצלי, מתעוררות בכם תחושות רתיעה ואי נוחות? מאז שאני זוכרת את עצמי אני פשוט שונאת הפתעות, ולכן כשהעורכת הציעה לי לעשות ניסוי חדש, ובו הילדים יכולים להזמין למשך שבוע את מי שהם רוצים הביתה בהפתעה, ללא שיחות מקדימות, הודעות או הסברים - היססתי.

 

למען הדיוק, בהתחלה בכלל לא עניתי כי הרגשתי איך, מרוב בהלה, האוויר בגוף שלי נעצר לכמה שניות. וכאילו זה לא הספיק, פתאום קיבלתי פלאשבק עצבני למסיבת ההפתעה שעשו לי בכיתה ח'.

 

המסיבה הזאת הייתה מסיבת ההפתעה היחידה שעשו לי בכל חיי, וגם אותה הפקתי. כלומר, הבנתי שמאורגנת מסיבת הפתעה, ואז הסברתי לאמא שלי שהיא חייבת, פשוט חייבת, להגיד לי מי יהיו המוזמנים ומה יהיה הכיבוד. אפילו נתתי לה קלטת עם שירים שהכינותי מראש כדי שלא יהיו פדיחות, ושהיא לא תשים בטעות שירים שהיא ואבא שלי מאוד אוהבים, כמו אלה של פול אנקה או הגבעטרון.

 

בלי הפתעות, כן? (צילום: shutterstock)
בלי הפתעות, כן?(צילום: shutterstock)

ביקשתי ממנה גם לדעת באיזה יום תהיה המסיבה ובאיזו שעה. הסברתי לה שעדיף שאתלבש יפה מאשר שכל חבריי לכיתה יראו אותי עם איזו חולצה מוזנחת. לשמחתי, אמא שלי הסכימה איתי.

 

כאשר יום המסיבה הגיע התרגשתי מאוד, וכשפתחתי את דלת ביתי, וכולם חיכו לי בסלון וצעקו "מזל טוב", העמדתי פנים שאני מופתעת עד עמקי נשמתי. בכל מקרה, הלב שלי דפק מהתרגשות (בעיקר כי גם החתיך של הכיתה הגיע), כך שבעצם היה אותו אפקט.

 

מאז, אגב, הבהרתי לכל מי שמכיר אותי (ובעיקר לבן זוגי) שמסיבות הפתעה הן לא בשבילי, ורק העלבון שמשהו תוכנן במשך זמן רב מאחורי גבי יכול לגרום לי לשכור בלש פרטי. עכשיו שאלתי את עצמי: האם הגיע הזמן לשנות את הכללים, ולנסות למשך שבוע שלם לחיות במסיבת הפתעה אחת גדולה? החלטתי שהגיע הזמן לנסות, והודעתי לילדים שהם יכולים להביא אלינו השבוע חברים ללא התראה מוקדמת.

 

אין אוכל בבית?

"מה קרה אמא, החלטת לזרום?" - החיילת נראתה משועשעת, ועוד לפני שהספקתי לענות התפרץ הזאטוט בן התשע בהתרגשות לדבריה: "אז אני יכול להזמין אלינו כמה ילדים שארצה, ומתי שאני רוצה?", הוא בירר. "אה, כן", גמגמתי, והבנתי שבדיוק עכשיו חרצתי את גורלי, וניסוי חדש יצא לדרך.

 

ביום ראשון, בעודי עובדת בבית, לבושה בגדי התעמלות מהוהים, נשמעה דפיקה בדלת. הבטתי בשעון וניסיתי להבין מי יכול להפריע לי באמצע היום. כשפתחתי את הדלת גיליתי את החיילת ושתי חברות. הבטתי בה המומה למדי, לא מבינה מה היא עושה בבית בשעה כזו.

 

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

 

"היינו בקורס ושחררו אותנו מוקדם", צהלה החיילת. "מה יש לאכול? הבטחתי להן שניצלים טעימים ואורז". הבטתי בה ללא מענה, מנסה להבין ביני לביני כיצד אני ממשיכה עכשיו לעבוד בשקט. החיילת פתחה את המקרר והסתכלה עלי בזעזוע: "מה זה? אין שניצלים? אין כלום?"

 

"לא, אין", עניתי, "האחים שלך הודיעו שהם הולכים היום לחברים אז אין אוכל". "מה? באמת? אבל אנחנו מתות מרעב", היא התלוננה בקול רם, בעוד שתי חברותיה שהתיישבו באמצע המטבח מביטות בי. השתררה שתיקה אבל החיילת לא איבדה את קור רוחה. "אימוש, בא לך אולי להכין לנו פסטה?", היא שאלה בקול הכי חמוד שלה.

 

"לא עכשיו", עניתי בקול תקיף, על מנת להסות את רגשי האשם שהתעוררו בי, "אני חייבת לעבוד, וחוץ מזה, את יכולה להכין לכן פסטה לבד, לא יקרה שום דבר". "ממש לא", החיילת התעצבנה, והקול הנחמד שלה נעלם, "אנחנו כבר נאכל בחוץ". היא סימנה במבטה לחברות, ושלושתן פסעו לכיוון הדלת ונעלמו. נשמתי לרווחה, אבל האווירה בבית בהחלט השתנתה. כבר לא היה לי נחמד, והיה לי ממש קשה להמשיך להתרכז.

 

אין כלום במקרר! (צילום: shutterstock)
אין כלום במקרר!(צילום: shutterstock)

דפיקה בדלת

למחרת בשעה 14:00 נשמעה דפיקה בדלת. בפתח הופיעו שני חברים של המתבגר. הפעם, למרבה המזל, הייתי לבושה כמו שצריך. הבית, אגב, היה מבולגן מעל ומעבר: כלים בכיור ועל השולחן, חולצות מפוזרות ועוד. הדבר האחרון שהתאים לי עכשיו היו אורחים לא קרואים, כאלו שהם בדיוק כפי שאומר הפתגם, "אורח לרגע שרואה כל פגע". אבל מתברר שאת חבריו של המתבגר בכלל לא עניין איך הבית נראה. המבט שלהם היה נעוץ בניידים.

 

"המתבגר עדיין ישן", הודעתי להם בשמחה, "ניסיתי להעיר אותו כמה פעמים אבל הוא לא מתעורר". "לא, הוא כרגע התעורר", הם עדכנו אותי, "הוא שלח לנו וואטסאפ", ובמהירות שיא נבלעו בחדרו. חצי שעה לאחר מכן יצא המתבגר מחדרו כשחבריו צועדים מאחוריו. שלושתם אמרו במהירות ביי, ולפני שהספקתי לשאול לאן ומתי הוא חוזר, הם נעלמו מטווח הראייה.

 

לטורים הקודמים:

זה מה שקרה כשנתנו לילדים לאכול רק מה שהם רוצים 

הורים יכולים להתנתק מקבוצות וואטסאפ? ניסינו

היום שבו אמא הפסיקה להיות השעון הדובר

 

באותו יום, אחר הצהריים, גם הזאטוט הזמין חבר ללא הודעה. כשהחבר דפק בדלת, קראתי לזאטוט לשיחה. "תגיד, חשבת על העובדה שאולי אני צריכה ללכת?", שאלתי אותו. "בסדר", הוא ענה כמאשר.

"אתה לא הבנת, זה לא מתאים עכשיו שהזמנת חבר, בעיקר בגלל שיש לי מיליון סידורים. היה עדיף היום שאתה תלך לחבר, ותזמין אליך ביום אחר". "זה לא משנה לנו", הוא אמר, "את יכולה ללכת, אנחנו בסדר".

 

הבטתי בילד ושקלתי אם עכשיו זה הזמן לכעוס עליו על כך שהוא מסרב להבין מה שאני מסבירה לו, או שאולי, בעיקר כי החבר נמצא, עדיף לחייך ולהישאר בבית. אז מובן שחייכתי ונשארתי בבית, אבל לא הייתי רגועה. עזבו את זה שהייתי מהבוקר בבית, ואני חייבת לצאת ולראות קצת אור יום, בנוסף לכך יש לי המון סידורים. אז מה עכשיו?

 

נשארתי בבית שעה ועוד שעה, והרגשתי שהזמן לא זז. ניסיתי לחשוב בצורה יצירתית ולבדוק אם יש משלוח קניות שאפשר לעשות מהיום להיום, אבל לא מצאתי כזה. בסופו של דבר החלטתי שלא יקרה שום דבר אם אצא מהבית לשעה. סימסתי לאמא של החבר שהם נשארים בבית לבד, והיא ענתה שאין שום בעיה. במהירות שיא רצתי לסופר ועשיתי את כל הקניות הדרושות. על שאר הסידורים, מיותר לציין, ויתרתי.

 

שמיכת צמר בלי מזגן

השיא של הניסוי היה בערב שלמחרת. בעודי יושבת לי בפיג'מה עם קוקו מרושל, גמורה מעייפות ובוהה בטלוויזיה, שמעתי דפיקה בדלת. בהתחלה חשבתי שהדפיקה הזאת היא חלק מהתוכנית שאני צופה בה, אבל אז אמר בן הזוג: "אה, שכחתי להגיד לך, מאיר תכף מגיע לפה". "מה?", הייתי המומה, "אתה צוחק עליי? עכשיו? בתשע בערב?"

 

"כן", הוא הנהן, "הוא יבוא לחמש דקות. הינה הוא, מה נשמע מאיר?". ישבתי על הספה בסלון וקפאתי. הבנתי שאני לא יכולה להספיק לרוץ לחדר על מנת שמאיר לא יראה אותי. אני גם לא יכולה לבוא ולהגיד לו שלום עם הפיג'מה הקצרצרה שלי. ובעוד אני חושבת מה עליי לעשות שמעתי את הצעדים שלהם מתקרבים לכיוון הסלון. במהירות שיא לקחתי שמיכת חורף שהייתה מונחת על אחת הספות, זו שהילדים מתכסים בה כשהמזגן דולק, והתכסיתי בה.

 

נירית צוק (צילום: אלבום פרטי)
לא חם בכלל(צילום: אלבום פרטי)

מאיר נכנס, ולאחר שבירכנו זה את זו לשלום התיישבו שניהם לידי בסלון. בשלב הזה הבנתי שמצבי אף החמיר. המזגן לא דלק, ואני שהייתי מכוסה בשמיכת צמר התמלאתי זיעה. היה לי כל כך חם שהרגשתי שהלחיים שלי נעשות אדומות, וכל הגוף שלי מגרד מהצמר. ניסיתי להביט בבעלי ולרמוז לו שאני סובלת, אבל הוא הסביר למאיר בהתלהבות רבה על כלכלת העולם. כל ניסיון שלי לשדר סימני מצוקה נפל על אוזניים ערלות. בסופו של דבר הבטתי בו במבט נוקב ואמרתי: "מה דעתכם לעבור למטבח? תכינו לכם שם קפה, יהיה לכם הרבה יותר נוח".

 

"לא, זה בסדר", הוא ענה, אבל אז הוא הביט בי לרגע ואני הבטתי בו בחזרה. "יאללה, בוא, נארגן קפה", הוא אמר ושניהם נעלמו. באותו רגע קפצתי במהירות ורצתי לחדרי. סגרתי אחריי את הדלת ונשמתי לרווחה.

 

למחרת בערב הזמנתי את כל בני הבית לשיחה ואמרתי: "במשך שבוע הזמנתם את מי שרציתם, מתי שרציתם ולא אמרתי לכם מילה. מעכשיו בבית הזה יש כללים: אין בעיה שתזמינו חברים, מכרים וכל מי שבא לכם - בכיף. יש לי רק בקשה אחת - תודיעו לי מראש. תזכרו שכולנו חיים בבית הזה, ולא תמיד כל מה שמתאים לאחד מתאים לשני".

 

הילדים הביטו זה בזה ונאנחו. "את מתכוונת שזה לא מתאים לך", הזעיף המתבגר את פניו, והלך לחדרו. "למה? זה היה השבוע הכי כיפי בחיים שלי", מלמל הזאטוט, ועשה פרצוף עצוב. "טוב אמא, הבנו", סיכמה החיילת. "בקיצור, את לא זורמת, ועכשיו יש לנו פק"ל נהלים. יבוצע".

 

הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית פורטל ההורות עשר פלוס ומומחית למחקר תרבות הנוער

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אלבום פרטי
מוזמנים בכיף, רק תודיעו מראש
צילום: אלבום פרטי
מומלצים