שתף קטע נבחר

חלק מהעבודה סוחף קולות, חלק אחר לייקים

מדובר במהלך קיומי: יו"ר העבודה שייבחר היום חייב לעשות הכול כדי להתאחד עם מרצ. מאהוד ברק אפשר לבקש בעיקר סיוע ברשתות החברתיות

 

שליש סתיו שפיר עמיר פרץ ואיציק שמולי (צילום: אלי סגל , אלכס קולומויסקי, דנה קופל)
(צילום: אלי סגל , אלכס קולומויסקי, דנה קופל)

12 מנהיגים היו למפלגת העבודה. היום (ג') היא בוחרת את המנהיג ה-13. אפשר לתאר אותה כמפלגה דינמית, בעלת מוביליות מנהיגותית וניידות אנכית. ואפשר להגדירה כמפלגה קניבלית, אוכלת את בשר ראשיה, כזו שד"ר חניבעל לקטר היה עושה בה קריירה מזהירה. לליכוד היו עד היום ארבעה מנהיגים בלבד.

 

 

עמיר פרץ הוא בעל ניסיון ומשקל סגולי ללא השוואה לאיציק שמולי וסתיו שפיר. הוא עזב פעמיים את המפלגה, הוא מחנאי, אך הוא היחיד מהשלושה בעל מסה ציבורית. הוא היה יונה גם בתקופות ניציות וסוציאליסט גם כשהמפלגה התברגנה. שמולי פעל רבות למען הקשישים והגמלאים, אך קיים חשד סביר שהוא יסגיר את המפלגה לידי גמלאי בן 77 וחצי בשם אהוד ברק ועוד יגדיר זאת "חיבור מתוך עוצמה". שפיר היא פייטרית, לוהטת בתקשורת, אבל לו התמודדה כעת על ראשות המשמרת הצעירה, היה הדבר מידתי יותר.

 

עיתונאים נוטים להתלהב ממי שקובע סדר יום, מפגיז בטוויטר ובפייסבוק, מי שיש לו סכין בין השיניים, שמביט לנתניהו בלבן בעיניים. אבל המשחק מוכרע על ידי צבירת מצביעים ולא לייקים, תומכים ולא עוקבים, בקלפי ולא ברשתות. בסוף – לאחר כל הבאזז, ההדהוד התקשורתי, הרעש והצלצולים – פוליטיקה היא תורת המספרים. נוסחת הקסם המתמטית של יום בחירות.

 

אין כמו נתניהו מומחה לאריתמטיקה פוליטית. הוא התאחד בזמנו עם אביגדור ליברמן, הליכוד-ישראל ביתנו, אף שידע שהשלם יהיה קטן מסך שני חלקיו, אך האיחוד הבטיח לו את ראשות הממשלה. בבחירות האחרונות עשה כל שאפשר בכדי לחבר את הבית היהודי עם האיחוד הלאומי עם הכהניסטים. החיבור היה בלתי אסתטי אבל אפקטיבי, בלי החיבור הזה היה הבית היהודי בסכנה, או-אז היה נוצר תיקו בין הגושים.

 

נתניהו משתית עכשיו את תקוותו – תקווה מושכלת ומגובה בסקרים – על מפלגתו החדשה של ברק ועל ריצה נפרדת של העבודה ושל מרצ. אם יתחולל נס – נסים מתחוללים לרוב בצד ימין ולא בצד שמאל – וברק יקבל אי-אלו מנדטים, הם יישאבו מהמאגר של כחול לבן ומבריכת האגירה הקטנה של העבודה. גם העבודה ומרצ, בריצה נפרדת, מצויות בסכנת הכחדה.

 

ברק נטש את העבודה וחתך לה את הצורה בטענה שהלכה שמאלה והייתה לפוסט-ציונית. שותף סוד מרכזי היה לו אז למהלך, נתן ("החכם") אשל. ברק, לא נתניהו, טבע את הביטוי "אין פרטנר" אף שסיום או צמצום הכיבוש לא מחייב פרטנר. את תהילת הנסיגה מלבנון רכש בלי פרטנר. ניחא, עת פיוס היא ושילוב ידיים, שכחנו וסלחנו.

 

הוא בגד בערביי ישראל שלוש פעמים: רובם ככולם הצביעו עבורו והוא אפילו לא זימן אותם לשיחות על הרכבת ממשלתו, להבדיל מרבין, שרון ואולמרט. הוא הבטיח למגזר מיליארדי שקלים ולא נתן שקל. אחר כך התחוללו מהומות אוקטובר. לא ניחא, הערבים לא שוכחים ולא סולחים, בצדק. מפלגה משותפת של העבודה ומרצ אמורה לקבל שניים-שלושה מנדטים מהערבים. עם ברק בצמרתה או אף ברשימתה היא לא תקבל מהם חצי מנדט.

 

ברק, שלא מביא ליכודניק אחד ודוחה את הערבים כולם, בונה פירמידה: הוא רושם מפלגה שתחזיק כחברה-בת את מפלגת העבודה שתחזיק כחברה-בת את מרצ. מינוף כזה שכיח לאסוננו בשוק ההון. בשוק הפוליטי טרם היה. הוא מתכנן להשתלט על העבודה ומרצ בלי הון עצמי ולבקש ממצביעי כחול לבן את קולם בלי קשר להלימות ההון. כשל השוק הזה יהיה המתנה שיקבל נתניהו לקדנציה שישית וליום הולדתו ה-70.

 

יו"ר העבודה שייבחר היום חייב לעשות הכול, מדובר במהלך קיומי ממש, כדי להתאחד עם מרצ. מברק עליו לבקש שימשיך לספק סיוע אווירי, הפצצות שטיח באינטרנט וברשתות, ושיחזור על קריאתו ערב הבחירות האחרונות: "רק קול לעבודה הוא קול בטוח נגד ביבי".

 

  • אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי חברת החדשות

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: צביקה טישלר
אמנון אברמוביץ'
צילום: צביקה טישלר
מומלצים