"דברים מוזרים" עונה 3: סיפור האימה הפך לדרמת נעורים מתקתקה
בעונה החדשה שלה, "דברים מוזרים" לא סוטה מהנוסחה שהפכה אותה ללהיט: שפע של השפעות קולנועיות לא מנוצלות, נוסטלגיה כובשת ומיקוד בזמן קצר ובדמויות האנדרדוגיות - אלא שהילדים הפכו לנערים והאימה לרומנטיקה. הקולאז' הזה אומנם לא נועז או שאפתני, אבל הוא עדיין עובד
כמו הצמד שקדם לה, העונה השלישית של "דברים מוזרים" (כל פרקיה מחכים לכם כעת בנטפליקס) היא מוצר טלוויזיוני מצוחצח, מהוקצע ומהונדס לתפארת, שלוחץ על כל הכפתורים הנכונים במיומנות סוחפת. אבל בניגוד לצמד העונות הקודמות של דרמת המד"ב והאימה הרטרואית, הפעם זה קצת פחות עובד; משום שהתפרים הנדרשים למלאכת הפרנקנשטיין, שבאמצעותה מרכיבים את הסדרה הזאת - פשוט ניכרים יותר. שימו לב, ספוילרים בהמשך.
מן הסתם, זה קורה מכיוון ש"דברים מוזרים" לא באמת מתאמצת לעשות משהו שונה. הנוסחה שלה היא עניין מדויק ומאוזן להפליא, כמעט הרמטי, וגם בעונה השלישית היא לא סוטה ממנה. שוב היא מצמצמת את העלילה לכמה ימים דחוסים באירועים; שוב היא חוזרת לעיירה הקטנה הוקינס, ולאותם גיבורים אנדרדוגים; שוב היא מחלקת אותם לתת-חבורות שעוברות הרפתקאות, עד שלבסוף כולם נפגשים במאבק סופי נגד מפלצת. והפעם זו אפילו לא מפלצת חדשה, אלא עוד ואריאציה, עם שינויים מינוריים בלבד, של ה-Mindflayer מהעונה השנייה.
היא עדיין חוגגת את שלל ההשפעות הקולנועיות של יוצריה, האחים מאט ורוס דאפר, ובו בזמן גם מנצלת אותן. ב"דברים מוזרים" מעולם לא היה קו שהפריד בין מחווה, חיקוי ופלגיאט. הפעם האייקונים/קורבנות העיקריים הם "פלישת חוטפי הגופות", "שליחות קטלנית", "היצור" המופתי של ג'ון קרפנטר - ומהצד השני של הספקטרום תמצאו גם את "עכברי הקניון" של קווין סמית' ואת קומדיית התיכון האייטיזית האהובה "נעורים בקצב מהיר" - וזוהי רשימה חלקית ביותר. קטעים מהסרטים עצמם ("בחזרה לעתיד" מקבל מקום של כבוד), רפרנסים קטנים שדורשים צפייה חוזרת כדי שייקלטו, סצנות שלמות שמהוות מחווה: יש פה הכל מהכל - מחובר יחד למקשה אחת. מדהים שהסדרה מסוגלת בכלל לתפקד, שלא לומר לגבש לעצמה זהות משלה. פרנקנשטיין, כבר אמרנו?
עוד ביקורות טלוויזיה:
בעונתה הראשונה, זו הייתה הגאונות שלה, החירות ש"דברים מוזרים" הצליחה איכשהו להפיק מהשעבוד לכל כך הרבה השפעות, גם אם לעיתים קרובות לא ממש היה לה מה לומר עליהם או לעשות איתם, חוץ מלהראות אותם בחיוך גדול. אבל באופן מוזר, זה דווקא מה שהפך אותה למקורית - רמת המחויבות שלה להשפעות הללו, השימוש הגאה בהן. היא רכבה באון והנאה ניכרים על הגל הנוסטלגי, והפכה לשיחת העיר. הצופים שהגיעו אליה בגלל הבאזז, מצאו גם סיפור מהנה ודמויות כובשות.
בעונה השנייה הטריק כבר העלה מעט עובש, אבל "דברים מוזרים" חתמה לה חוזה חדש לחיים באמצעות פיתוח מרתק של גיבוריה. אפילו סיפור-הצד הכה מיותר של אילבן (מילי בובי בראון), שעקב אחרי בריחתה מהבית והצטרפותה לחבורת פורעי חוק צעירים, לא ממש פגם בה, והוא הסתיים במתיקות מרגשת. וכעת, העונה השלישית שוב מפתחת את הגיבורים הללו - עכשיו הם כבר טינאייג'רים, ובהתאם, ההורמונים משתוללים, ואיתם גם מערכות היחסים שהתבססו בעונות הקודמות.
את הפיתוח הזה היא עושה זאת באופן סביר, גם אם לא נועז או שאפתני במיוחד. החבר'ה התבגרו, והקונפליקטים שלהם השתנו. הם לומדים עכשיו את רזי הזוגיות - אילבן ומייק (פין וולפהארד), לוקאס (קיילב מקלוכלין) ומקס (סיידי סינק), ג'ונתן (צ'ארלי היטון) וננסי (נטליה דייר). וגם השריף ג'ים הופר (דיוויד הארבור) וג'ויס באיירס (ווינונה ריידר) מתמודדים עם זוגיות, אם כי היא עדיין לא נוסדה רשמית. הם מבלים את שמונת פרקי העונה השלישית בריבים בלתי פוסקים, כמו זוג נשוי טרחני במיוחד, ומשחק-היתר המוגזם של צמד הטאלנטים הבוגרים של הסדרה, לא מקל על הצופים.
בסך הכל, הפן הדרמטי מטופל אפקטיבית, גם אם הוא כאמור, מעט צפוי. הבעיה היא שהפעם, סיפור המד"ב והמסתורין שמלווה אותו לא ממש מחזיק מים. אפילו יותר מאשר בעונה השנייה, התחושה היא שהוא מהווה תירוץ, מסגרת ותו לא, לדרמת הנעורים הקומית. וזה מבליט את המלאכותיות הבסיסית של "דברים מוזרים", שתמיד הייתה שם, אבל באף שלב לא הייתה רלוונטית למידת הכיף שניתן להפיק ממנה.
בעונה הזו, השימוש הלא מספק בשלל מקורות השראתה של הסדרה מרגיז. זה ממש אחלה, לשדוד לאור יום את "פלישת חוטפי הגופות" הקלאסי, אך זה מוזר מאוד, לא לנצל אפילו טיפה מהפוטנציאל הענקי של הקונספט - הפרנויה המצמיתה, הביקורת הפוליטית (הסרט המקורי מ-1956 קיפל לתוכו ביקורת חריפה על המקארתיזם), משהו. זה רעיון מעולה, לשבץ כל כך הרבה מההתרחשות בקניון, סמל הקפיטליזם הדורסני והצרכנות העיוורת של האייטיז (ועדיין), בדיוק כפי שעשה "שחר המתים" המופלא של ג'ורג' רומרו. אבל זה תמוה, לא לנצל אותו לצרכים כלשהם מלבד אורות הניאון הבוהקים של חנויותיו, הלוקיישן הנוח ותוכן שיווקי בלתי נגמר של ברגר קינג.
שלא תבינו לא נכון: בכל האמור לעיל אין כדי לרמוז שעונתה השלישית של "דברים מוזרים" לא תספק את ליטרת הבידור והפאן הוויזואלי שסיפקה לכם בעבר. היא עדיין אחד מהדברים המושקעים והמרהיבים על המסך, בלוקבאסטר קולנועי מן המניין שבחסות האכסניה הטלוויזיונית העשירה בממון וזמן, מוגש לכם בפרקים. זה קצת שפל, להתלונן על משהו שבן ה-12 שבתוכך היה רוצח בשביל לראות.
אבל מה לעשות שמבחינת הסיפור, הדרמטי והעל טבעי כאחד, העונה השלישית של "דברים מוזרים" מוצאת אותה עומדת במקום, עושה שוב בנינוחות מקצוענית אך מעט כבויה את מה שהיא יודעת לעשות, את מה שכבר עשתה, ולא הרבה מעבר לכך. בעבר - למרות היותה פסטיש, יצירה שמורכב מטלאים של יצירות קודמות - היא רשמה רגעים של מצוינות, לפעמים אפילו של השראה אמיתית. הפלאשבקים מהילדות הנוראית של אילבן, המפגש הראשון של וויל באיירס (נואה שנאפ) עם העולם ההפוך, החברות בין סטיב (ג'ו קירי) לדאסטין (גייטן מאטרצו), הנשף הקסום של סוף עונה 2: איכשהו, למרות הכל, "דברים מוזרים" הצליחה למכור את עצמה כמעט בכל העת. היא עדיין כיפית ומספקת, ברמת המכנה המשותף של חובבי הבינג', הספקטקל ותופעות הפופ. אבל כדאי מאוד שבעונתה הבאה, היא תבצע פנייה חדה מספיק על מנת להוכיח שהיא יותר מזה.
