שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    גם אני חשודה טבעית
    המאבק נגד אלימות משטרתית אינו פריבילגיה השמורה ליוצאי אתיופיה. כדי לעצור אותה אי אפשר להסתפק בצקצוק או אמירה דלה. קבלו זאת בהבנה והצטרפו

     

      (צילום: רויטרס)
    אתמול בתל אביב(צילום: רויטרס)

    הבועה התפוצצה ואנחנו במצב חירום. ביומיים האחרונים יצאו המוני צעירים למחות באלימות כנגד המוות המיותר של סלומון טקה ז"ל, שביום ראשון נורה למוות בקריית חיים על ידי שוטר לא בתפקיד. התגובות בציבור נעות בין לגיטימציה לבין חוסר סבלנות או חמור מכך. כמו כולם, גם אני צפיתי בנהג המכונית שדרס את אחת המפגינות. גם אני, כמו כולם, ראיתי את הסיקור בתקשורת של האזרחים שנתקעו בפקקים. לכן ראוי להזכיר שהדבר האחרון שאותם מפגינים רצו לעשות בחום של יולי זה לשבת על אספלט רותח ולצרוח בגרון ניחר, כל שכן לחסום כבישים או להתעמת עם אזרחיות/ים. אבל אנחנו, כאמור, במצב חירום. דמנו מותר והגוף שלנו - הפקר.

     

     

    מדינת ישראל לימדה אותנו שהפגנות שקטות לא שוות מאומה. ראינו את מחאת הנכים נושרת מסדר היום במהירות מסחררת אחרי שהפסיקו המחאות וחסימות הכבישים, וכך גם לגבי המחאה השקטה והממלכתית לאחר הירי למוות ביהודה ביאדגה. אז הצעירים הפנימו שכדי לקבל במה צריך להבעיר, להרעיש, להיות אגרסיביים. במדינת ישראל מה שחשובים הם הכוח והעוצמה.

     

    ההפגנה נגד ההרג המיותר של סלומון טקה מגלמת בתוכה את מאבקו של החלש מול החזק. במציאות, מתחת להצגת ישראל כאומת הייטק מתקדמת, יש הורים יוצאי אתיופיה שחוששים לשלוח את ילדיהם לעשות את המשימות הכי פשוטות - ללכת לבית הספר, לשבת על הספסל השכונתי עם חברים או אפילו לקנות חלב בסופר בשעות הלילה – כי מי יודע מה עלול להוליד מפגש עם שוטר.

     

     

    ההפגנה כנגד ההרג היא מחאה אותנטית שקופלת בתוכה שנים של זעם מודחק, של דיכוי ממוסד ושל הדרה. זו לא אמורה להיות מחאה נישתית אלא של כל החברה, שבתוכה גם ציבור השוטרים - שחייב לצאת באמירה חד-משמעית כנגד ההורגים.

     

    אני שמחה שאזרחיות ואזרחי ישראל שאינם יוצאי אתיופיה ובכל זאת הפגינו איתנו כתף אל כתף, מבינים שהמאבק לחירות וצדק לא שייך לנו בלבד אלא מדובר במהלך משותף לתיקון ההיסטוריה. האסימונים של הציבור מתחילים ליפול. זה המרד הגדול נגד התפיסה הממסדית.

     

    על הקהילה האתיופית אמר בזמנו המפכ"ל דאז רוני אלשיך ש"טבעי שיחשדו בהם. כאשר שוטר פוגש חשוד (יוצא אתיופיה, א"מ) המוח שלו חושד בו יותר. זה טבעי". לסלומון טקה בן ה-18 היו חלומות ושאיפות אבל הוא כבר לא יממש אותם, כי אצל פקודיו לשעבר של אלשיך, "חשודים" כמוהו לא זכאים ליהנות מהנורמליות.

     

    ובעצם, כולנו חשודים טבעיים. ההבנה החשובה ביותר היא שהמאבק נגד אלימות משטרתית אינו פריבילגיה השמורה לישראלים יוצאי אתיופיה. כדי לעצור אותה אי אפשר להסתפק בצקצוק או אמירה דלה. קבלו זאת בהבנה והצטרפו. המהפכה בדרך.

     

    • אורטל מוגוס היא עורכת ב-ynet

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים