שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מחאת העדה האתיופית: כך הפקירה המדינה את שילוב בני העדה במשק הישראלי

    לפי נתוני הלמ"ס ודו"ח המבקר, ישראלים יוצאי אתיופיה מרוויחים פחות, סובלים מהפרדה אתנית ומתקשים לפרוץ את תקרת הזכוכית. מיכל אברה סמואל, מנכ"לית עמותה גדולה, לא מופתעת מהפערים, וטוענת שהבעיה נעוצה בחברה שלא נפטרה מהדעות הקדומות: "כשאני מסתובבת בשכונה שואלים אם אני מחפשת עבודה בניקיון"

    ברקע למחאת יוצאי אתיופיה המתגברת, נמצאות שנים ארוכות של הפקרות והזנחה בכל הקשור לשילוב העלייה במשק ובחברה. זאת החל מריכוז העולים במעין "גטאות" בשכונות מצוקה, מהן קשה לפרוץ לעתיד מבטיח, ועד למפגשים עם גזענות יומיומית באפליה בשכר, בראיונות עבודה, בבואם להשכיר או לרכוש דירה ואפילו סתם כך ברחוב.

     

    >> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

     

    מהומות גם בלילה: אוטובוס וניידות נרגמו באבנים, שוטר ירה באוויר

    המפגינים זועמים: "ארדן - חוליגן. לא מוחים כדי שתחבבו אותנו"

    צעיר ממוצא אתיופי נהרג בחיפה מירי של שוטר, מח"ש חוקרת

     

    מיכל אברה סמואל, מנכ"לית עמותת פידל המפעילה כבר למעלה מ-20 שנה תוכניות חינוכיות וחברתיות לבני נוער בקהילה האתיופית, לא ממש צריכה להציג קבלות על יכולותיה ועשייתה הענפה. ובכל זאת, היא מוצאת את עצמה מתמודדת לעתים קרובות עם שאלות מקטינות ומשפילות של שכנים בעיר מגוריה, הוד השרון.

    מחאת העדה האתיופית בנתניה  (צילום: AFP)
    מחאת העדה האתיופית(צילום: AFP)
     

      (צילום: AFP)
    מחאת העדה האתיופית(צילום: AFP)

    "לפחות פעמיים בחודש פונות אלי נשים כשאני מסתובבת בשכונה ושואלות אם אני מחפשת עבודה בניקיון", היא מספרת בשיחה עם ynet. "יש בארץ אפליה וגזענות, שיטור יתר והעסקה לא הולמת. אין הזדמנויות ליוצאי אתיופיה, אבל האוזן הישראלית הפריבילגית, שלא חווה את קשיי היומיום, לא יכולה להבין את זה. זו ההתייחסות היומיומית, ואני לא מדברת על זה שאף אמא לא רוצה לקבור את הילד שלה".

     

    "בתיכון למדנו ארבע מבנות הקהילה באולפנה דתית אליטיסטית", היא מספרת. "כשסיימנו את כיתה י"ב, הרכז והעובדת הסוציאלית לקחו אותנו ואמרו לנו, על אף שהיתה לנו תעודת בגרות מלאה: 'בנות, עכשיו אתן יוצאות לעולם הגדול, החממה של האולפנה זה לא אותו הדבר, ולכן סידרנו לכן הכשרה מקצועית בבית רבקה בירושלים'. זו רמת הציפיות שיש למערכת מהילדים והנוער. למזלי אף אחד לא יכול היה לעצור אותנו ולכן כל אחת מאיתנו הצליחה והגיעה רחוק, אבל ההנמכה הזו, האמירה הסמויה והגלויה של 'אתה לא מסוגל ואתה לא יכול - קיימת'".

    מיכל אברה סמואל , מנכ
    מיכל אברה סמואל , מנכ"לית עמותת פידל לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה בישראל
     

    מצב כלכלי ירוד

    לפי הלמ"ס, נכון לשנת 2017 חיו בישראל קרוב ל-149 אלף ישראלים ממוצא אתיופי, כ-40% מהם נולדו בארץ והשאר עלו מאתיופיה. רובם במצב כלכלי ירוד ביחס לאוכלוסיה הכללית: ההכנסה הכספית נטו למשק בית של יוצאי אתיופיה הסתכמה באותה שנה ב-11,245 שקל בחודש בלבד - כ-30% פחות בהשוואה לכלל משקי הבית (15,751 שקל בחודש). ההוצאה הכספית נטו היתה נמוכה אף היא ביחס לכלל האוכלוסייה - 7,037 שקל לעומת 12,792 שקל בהתאמה בחודש.

       ()
     

    למצב הכלכלי לא תורמים ככל הנראה גם שיעורי הגירושים הגבוהים, שעומדים לפי הלמ"ס על יותר מפי שניים לעומת האוכלוסייה היהודית (19 מכל 1,000 נשואים לעומת 9 ל-1,000), והאחוז הגבוה של משפחות חד-הוריות (כ-26%), שמגיע לפי שניים בהשוואה לכלל האוכלוסייה.

     

    הפערים ניכרים כבר בבתי הספר, כאשר שיעור הניגשים לבחינות הבגרות מבין תלמידי כיתות י"ב עמד על 91.3%, לעומת 94.5% בכלל האוכלוסייה היהודית. עוד לימדו הנתונים, כי חרף קיומה של מגמת עליה במספר הסטודנטים יוצאי אתיופיה במוסדות להשכלה גבוהה - הרי ששיעורם מסתכם עדיין 1.2% בלבד, לעומת 2.5% בקרב כלל אוכלוסיית הצעירים בגילאי 29-22.

     

    בהגיעם לשוק התעסוקה, פוגשים יוצאי אתיופיה, אקדמאים ולא אקדמאים כאחד - אפליה שיטתית. מדד הגיוון התעסוקתי שפרסמה נציבות שוויון זכויות בעבודה בחודש פברואר האחרון, מצביע על הפרדה אתנית בשוק העבודה, כאשר יוצאי אתיופיה לא מועסקים כלל בענפים מרכזיים במשק. "הן גברים והן נשים יוצאי אתיופיה עם תואר אקדמאי מועסקים במספרים בודדים במספר ענפים: טקסטיל והלבשה, מסחר בכלי רכב, הוצאה לאור והפקה, רדיו וטלוויזיה; תעשיית מתכות ואדריכלות והנדסה", נכתב בדו"ח.

     

    עוד צויין, כי ליוצאות אתיופיה לא-אקדמאיות יש ייצוג יתר בחמישה מהענפים המשלמים את השכר הנמוך ביותר. אקדמאיות יוצאות אתיופיה לעומת זאת, אמנם משתלבות בענפים מרכזיים בסקטור הפרטי, גם בכאלו המשלמים שכר גבוה, אבל עדיין סובלות מפערי שכר גבוהים מאוד, שמגיעים ל-42% משכר עמיתיהן שאינם יוצאי אתיופיה. אקדמאים יוצאי אתיופיה מרוויחים 55% משכר יתר היהודים האקדמאים בענף.

       ()

    תקרת הפלדה

    עו"ד דוד אבטה (37) נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא יזם חברתי, בוגר תוכנית האקזקוטיב MBA בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, וכן ראש מטה מנכ"ל הנהלת החברה למתנסים הארצית. את מה שעוברים יוצאי אתיופיה בכלל ואקדמאים בפרט, בשוק התעסוקה, הוא מגדיר לא כ"תקרת זכוכית" - אלא כ"תקרת פלדה".

     

    "כשיוצאי אתיופיה מגיעים לתפקידים שונים במשק, בעיקר ניהוליים, הם צריכים להתמודד עם תפיסות מגובשות כלפיהם, שהיכולת לשנות אותן מאוד מאתגרת", הוא מסביר. "כך למשל, ביכולת ההתאמה לתפקידי ניהול. בכל פעם שאתה מגיע לראיון עבודה, התחושה היה שאתה צריך להסיר ספק שקיים בלב של המראיין ולא קיים כלפי כל מרואיין אחר, לפיו אתה ראוי ומתאים לתפקיד, ולא רק מבחינה מקצועית".

    עו
    עו"ד דוד אבטה
     

    כך למשל הוא מספר על מכרה יוצאת אתיופיה, בעלת שם ישראלי למהדרין, שנתקלת בראיונות עבודה בפליאה המלווה בהסתייגות. "שואלים אותה מה פתאום יש לך את השם הזה, ואתה מבין שהיתה ציפיה לראות מישהו אחר ושעכשיו לא בטוח שזה מתאים. יש סוג של אפליה מובנית, שמגיעה ממקום של דעה קדומה ביכולות של אקדמאים יוצאי אתיופיה למלא תפקיד שהוא לא העדפה מתקנת. יש לא מעט אקדמאים שלא ממצים את היכולות שלהם, בעיקר במגזר הציבורי, כי הם נכנסים לתפקידי העדפה מתקנת ופשוט נתקעים ולא מתקדמים".

     

    הבעיה מתבטאת גם ביכולת להתקדם בשוק העבודה. "ייתכן אולי שהצניעות ויראת הכבוד שקיימת כלפי הרמה הממונה, מתפרשת כחוסר אסרטיביות. אתה עובד במסגרת שאומרת לך 'תגיד תודה שאני מעסיקה אותך', למרות שאתה מייצר ערך. כדי לשנות את המצב, העסקים בשוק החופשי צריכים להבין שערך של גיוון הוא לא מהפה אל החוץ, אלא שהוא מביא ערך שמקדם אותם. בנוסף צריך להוביל שינויים בשדה החברתי חינוכי, וגם להעניק לאוכלוסיה את הכלים שצריך כדי לשחק במגרש הזה. התפקיד של הממסד בעיני הוא לא ביצירת משרות, אלא דווקא בהשקעה בגילאים הצעירים, כדי שאנשים ייכנסו למסלולים שיובילו אותם להתקדם. כפי שאני מעניק לבן שלי את מה שלא קיבלתי ולא יכלתי לקבל".

      

    רוב הקהילה מרוויחה מתחת לממוצע

    כבר לפני כשש שנים קבע מבקר המדינה דאז, יוסף שפירא, כי המדינה כשלה ביישום התוכנית לקליטת יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית, וכי קיימים פערים ניכרים בין אוכלוסייה זו לשאר האוכלוסייה. המבקר ציין כי 65% אחוז מהילדים האתיופים חיים מתחת לקו העוני, ומנה ליקויים משמעותיים בתוכניות שגובשו לטיפול בפערים בחינוך, השירות הצבאי, ההשכלה הגבוהה, התעסוקה והדיור.

     

    בין אלו צויין כי על אף שבני הקהילה מדגימים מוטיבציה גבוהה המתבטאת בשיעורי גיוס גבוהים, אין מיצוי של יכולותיהם בשירות הצבאי, המתבטא בין היתר במתן הכשרות וקורסים מקצועיים ל-9% בלבד מיוצאי אתיופיה שהתגייסו, וכן שיעורי עריקה, כליאה ונשירה גבוהים. בשוק התעסוקה, ציין המבקר, חל אמנם שיפור מסויים, אבל המצב עדין פחות טוב ביחס לכלל האוכלוסייה ואף בהשוואה לאוכלוסיות עולים ממדינות אחרות. כך למשל נמתחה ביקורת על נציבות שירות המדינה ומשרדי הממשלה שלא פעלו לשילוב יוצאי אתיופיה בחברות ומשרות ממשלתיות.

     

    במשרד העבודה מציינים כי הם מפעילים מספר תוכניות לקידום תעסוקתי בקרב יוצאי אתיופי בהשקעה של 14 מיליון שקל. אלו כוללות את תוכנית "למרחק", במסגרתה כ-600 משתתפים עברו עד כה הכשרות מקצועיות במרכזי הכוון תעסוקתי ב-12 ערים בארץ. לפי נתוני המשרד, כ-85% ממשתתפי התוכנית עברו השמה תעסוקה, מהם כ-160 למדו הנדסאות והשתלבו בעבודות בשכר גבוה בחברות כמו אלביט, אלקטרה והתעשייה האווירית.

     

    פרויקט נוסף הוא מיזם המשותף עם עמותת "עולים ביחד", הכולל מספר מסלולים בהם ליווי אישי של מנטורים, מסלול לקידום יזמות ועסקים עצמאיים, מסלול קידום מורים לתפקידי ניהול ועוד. לפי נתוני המשרד, עד כה השתתפו בתוכנית זאת במימון המשרד כ-300 סטודנטים ובוגרי אקדמיה, ועוד 250 משתתפים בשנה עתידים להשתתף בה במהלך כל אחת משלוש השנים הקרובות. בנוסף מימן המשרד הכשרות ל-260 יוצאי אתיופיה במקצועות הייטק דוגמת פיתוח תוכנה, ניהול רשתות תקשורת ואבטחת מידע, ועובד כעת על תוכנית לשילוב יוצאי אתיופיה במשרדי הממשלה.

     

    "מעט זוגות יוצאים מהגטאות"

    אמנם בשנים האחרונות נרשמת הטבה מסויימת בתחום התעסוקה, לכאורה, שכן נתוני שירות התעסוקה מלמדים שמספרם של יוצאי אתיופיה מקבלי הבטחת הכנסה (קצבה קבועה הניתנת לבעלי הכנסות נמוכות או למי שאין הכנסות כלל), צנח ב-60% בין השנים 2013 ל-2018, מ-3,657 נפש ל-1,480 נפש. עם זאת, שיעורם מקרב כלל מקבלי הקצבה בישראל עדיין גבוה יחסית לשיעורם באוכלוסיה (2.5% לעומת 2% בהתאמה). רבים מאלו שיצאו ממעגל מקבלי התמיכה הסוציאלית הם כבני 45 ומעלה, כשבשירות התעסוקה זוקפים זאת לעליה בפעילויות הכשרה מקצועית.

     

    סמואל לא מתרגשת מהנתונים, להיפך. "הקהילה ברובה הגדול משתכרת מתחת לממוצע", היא אומרת. "רבים מרוויחים שכר מינימום, כשלמעלה מ-40% מועסקים בעבודות לא מקצועיות, שלא דורשות הכשרה כלשהי. האחוזים של בעלי מקצועות חופשיים ואקדמאים מבני הקהילה עדיין מזעריים, כשאקדמאים באותו תפקיד באותן חברות, מרווחים הרבה פחות מחבריהם שמאיישים את אותו התפקיד. אני רוצה לראות את בני הקהילה בעמדות מפתח בחברות עסקיות, ולא בתפקיד המנקה או המאבטח. אנחנו לא רוצים שיעשו לנו הנחות, אבל רוצים לקבל הזדמנות שווה כדי שנוכל להוכיח את עצמנו ולהשתלב בפסיפס הישראלי".

     

    "יציאה ממעגל העוני הוא תהליך מאוד מורכב", היא מוסיפה. "יש זוגות שיוצאים מהגטאות, אבל מדובר בקומץ קטן יחסית. אני דור הביניים, שהצליח, עשה, מוביל ונמצא בתעסוקה הולמת. למזלי, היו אנשים במערכת שזיהו את הפוטנציאל שהיה לי מגיל צעיר, עזרו לי וכיוונו אותי לקבל החלטות טובות. אבל אין הרבה צעירים בגילי שרכשו דירות או שנמצאים באיתנות כלכלית. חלק נשארים לגור עם ההורים, ורבים נשארים לגור בשכונות כי קל יותר לשכור ולהיעזר במעטפת המשפחתית".

     

    הכל מתחיל בחינוך

    הבעיה, לדבריה, מתחילה בפערים מגיל צעיר, שהולכים וגדלים עם הזמן. "תעסוקה זה פועל יוצא של מה שקורה בחינוך", היא אומרת. "הילדים מתחילים את כיתה א' עם פער במיומנויות יסוד, אבל הקהילה עובדת קשה והם מצליחים לסגור אותו בבי"ס יסודי. עם זאת כשהם עולים לחטיבות הביניים הפער חוזר ואף גדל, משום שרמת הלימוד נהיית קשה ומורכבת יותר, בין השאר משום שהכלים שהם רכשו לא מאפשרים להם להדביק את הפער, ומשום שאין להם שיעורי עזר פרטים ומסגרות שיתמכו בהם בשעות אחר הצהריים, כי להורים אין כסף".

     

    "רוב האוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני, ולילד שרואה משפחה שורדת אין פניות ללמידה", היא מוסיפה. "אנחנו כבר דור שני שגדל לתוך שכונות המצוקה, שמחפש את הזהות ואת תחושת השייכות, ושצריך להשקיע בו המון כדי שיפרוץ את משוכת העוני. בשנים האחרונות יש מאמצים לצמצם את הפערים, אבל צריכה להיות השקעה הרבה יותר מאסיבית. זו קהילה מאוד צעירה, 55% הם ילדים ונוער מתחת לגיל 18, ולכן ההשקעה בחינוך היא מאוד משמעותית".

     

    המדינה מצידה, משקיעה במספר מצומצם של תוכניות חינוכיות, כשבהיעדר תוכניות רוחביות ממלאות את החלל עמותות וארגונים המופעלים על ידי בני הקהילה. סמואל מדגימה תוכנית מנהיגות שהם מפעילים בשיתוף חברות עסקיות, הכוללת חונכות אישית, פעילויות העשרה וחיזוק מקצועות הליבה כמו מתמטיקה ואנגלית. "התוכנית הזו חושפת אופק בפני בני הנוער. אנחנו מפגישים אותם עם עם בוגרים שמשמשים כקצינים בצבא ולומדים באוניברסיטאות, וזה יוצר שינוי אדיר בתפיסה העצמית ובחלומות".

     

    "אני רוצה שהחברה הישראלית תעקור מקרבה את הנחות היסוד הגזעניות, שאם רואים אתיופי הוא בהכרח חלש, נזקק ואלים, ושכאשר יסתכלו על ילד בבית ספר לא יראו רק את סל הקשיים שיש לו", היא אומרת. "הבעיה היא שהחברה הישראלית לא יודעת איך לאכול אותנו היום. כשעלינו לארץ אמרו לנו תגידו תודה. דור ההורים שלנו היה נאיבי, סגד לממסד, אמר תודה והיה מאוד ציוני ועיוור. היום אנחנו דור שכבר גדל ביחד אתכם. אני 35 שנה בארץ, הילדים שלי נולדו פה, אני מכירה את המערכת ואני מנהלת ארגון במגזר השלישי כדי להיטיב עם החברה הישראלית.

     

    "אל תתייחסו אלינו כאל צבע עור. המטרה שלנו היא לגדל פה דור שקודם כל יהיה גאה בעצמו, שיידע שהוא חלק שווה בחברה ושיקבל ממנה יחס שווה, עם ערכים של מנהיגות, נתניה, עבודה בקהילה ובניית החברה הישראלית כחברה שוויונית. אנחנו רוצים לראות את בני הקהילה פורצים ונמצאים בתפקידי מפתח, בעמדת קבלת החלטות. צריך להבין שאנחנו חלק מהפתרון ולהשקיע בחינוך, לפתוח את שערי האקדמיה ולייצר הכשרות ומקומות עבודה נוספים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס
    מחאת העדה האתיופית
    צילום: רויטרס
    מומלצים