שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    האיש שיציל את חללית האם של השמאל
    עמיר פרץ מקבל לידיו את מפלגת העבודה כשהיא שרוטה קשות. אבל יש לו בינה של אריות למודי קרבות שתעמוד לו במבחנים הפוליטיים שיבואו

     

    עמיר פרץ באירוע סיכום קמפיין והערכות ליום הבחירות (צילום: יריב כץ)
    (צילום: יריב כץ)

    ב-1991 נסעתי לראשונה בחיי לשדרות. התבקשתי על ידי שמעון שבס להצטרף אל מי שלימים אזכה לעבוד איתו כראש ממשלה, יצחק רבין, לביקור אצל ראש המועצה הצעיר עמיר פרץ. השפם שלו אז היה גדול בהרבה, והדבר העיקרי שזכרתי ממנו במשך שנים היה החיוך הרחב שקיבל אותנו כשירדנו מהמכונית. הוא היה אהוב על רבין בעיקר בשל היותו איש עשייה, אדם שמדלג על משוכות החיים במאמץ לשינוי חברתי.

     

     

    כדרכה של פוליטיקה, במשך השנים היו ביני לבין פרץ ידידות לצד כעסים, אבל בכנסת התקרבנו מאוד. השיחות שלנו לרוב לא עסקו בתככים ובמחנאות, כפי שנוטים לחשוב על פוליטיקאים, אלא על ערכים ועל הדרך למימוש אידאולוגיות. דיברנו על מחנה השמאל, על ההתרחקות של מפלגת העבודה ממה שאנחנו זכינו לחוות בתחילת שנות ה-90, מאובדן האינסטינקט השלטוני, ושאלנו את עצמנו מה אפשר לעשות כדי להחזיר עטרה ליושנה.

     

    באחת השיחות שבהן הבעתי בפניו את מורת רוחי מהנעשה במפלגה ומהתנהלות היו"ר הקודם, הסביר לי פרץ בנחת השמורה למי שראה כבר הכול, שיש לכוון ל"מהלך לאומי": תנועה של חיבורים שתייצר את המחנה הדמוקרטי-לאומי.

     

    בשבועות האחרונים בחרתי לא להתערב בפריימריז של מפלגת העבודה. זה לא מוסרי עבור מי שתמכה במפלגה אחרת בבחירות להביע עמדה בבחירות פנימיות סוערות שכאלה. אבל אחרי שהקלפיות נסגרו ונספרו, אני חושבת שהגיע "זמן עמיר".

     

    בפריימריז שהתקיימו ביום שלישי ניצח לא רק עמיר פרץ, אלא גם הדבקות בערכים. מעבר להתעקשותו ונכונותו להתמודד שוב ושוב, לא להיבהל מכישלון אלא להפיק ממנו לקחים, הוא אף פעם לא זייף את אמונותיו כדי לרצות מישהו. בזירה הפוליטית של היום – וגם אני חטאתי בכך – נהוג להנדס את הדברים שאנחנו מאמינים בהם כדי שלמאזינים יהיה יותר נוח לעכל אותם. אבל פרץ המשיך להחזיק ללא פשרות בדגלים הכלכלי, החברתי והמדיני-ביטחוני.

     

    והנה, בשטף אמירותיו הברורות, ודווקא בעידן הדיגיטלי והצעיר לכאורה, הוא הצליח, אחרי שנים ארוכות, לטעת את התחושה שהוא היחיד שיוכל להציל את תפיסת העולם של מפלגת העבודה מכליה מוחלטת.

    בכל פעם שישבתי עם עמיר פרץ נהגתי "לראיין" אותו על אירועים מן העבר. זאת דרך לקבל פרספקטיבה היסטורית, ולא אחת גם פרופורציות. לא נתקלתי מעולם במנהיג שמוכן לדבר על אירועים קשים באופן שעשה זאת פרץ, כולל על מלחמת לבנון השנייה. הוא היה כן וגלוי, ואמר לי שידע שההתמודדות על ראשות העבודה מול אהוד ברק שנה לאחר מכן תסתיים בהפסד. אבל הוא הסביר לי שהרגיש מחויב להתמודד כדי להראות לאנשיו שגם אם על גלגל קשה לטפס, אסור להרפות ממנו.

     

    לימים אנחנו כבר יודעים לומר שהוא קיבל צבא במוכנות נמוכה ביותר, ואלמלא כהונתו כשר ביטחון לא הייתה כאן כיפת ברזל. אבל דווקא חשבון הנפש והשנים המורכבות שבאו לאחר מכן, הן שאפשרו לו לנצח השבוע.

     

    איציק שמולי וסתיו שפיר הם קולות משמעותיים ביותר וימשיכו להיות כאלה, אבל בפריימריז הללו התברר שהעולם לא שייך "רק" לצעירים אלא "גם" להם. כשעמיר פרץ נוהג לומר שהוא מצטער על כל קרב אישי שניהל ושמח על כל מאבק אידאולוגי שהוביל – לזה הוא מתכוון.

     

    בבחירות ב-2015 הסתובבתי איתו בכל הארץ. שווקים וקניונים. יש כלפיו אהבה חריגה. אני עדיין מתרגשת כשישראלים פותחים מדי פעם חלון במכונית כדי לצעוק לי שלום, אבל עמיר הוא אחד שמתקשה לפלס דרכו ברגל בין ההמון שמבקש להצטלם איתו. האהדה הזאת של הציבור נותנת כוח. היא הייתה תיקון גדול עבורו.

     

    תמכתי בעמיר פרץ גם לפני שנתיים, בסיבוב השני של הפריימריז הקודמים בעבודה, מול אבי גבאי הצעיר והנוצץ. אין שום פגם בצעיר ונוצץ, אבל בעיניי, בפוליטיקה חשוב וחיוני יותר להיות ערכי מנוסה. ביום שלישי התברר שכך גם בעיני אחרים.

     

    עמיר פרץ מקבל לידיו את חללית האם האידאולוגית של רבים מאיתנו כשהיא שרוטה קשות. אבל יש לו בינה של אריות למודי קרבות, ואני מקווה שהיא תעמוד לו במבחנים הפוליטיים שיבואו.

     

    • איילת נחמיאס ורבין כיהנה כחברת כנסת מטעם המחנה הציוני

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים