שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    גאוותו של הקבצן המושחת
    המנהיגות הפלסטינית לדורותיה העמידה סטנדרטים חמורים של שחיתות. אבל לקבל סיוע של מיליארדים עבור העם שלה? לזה היא לא מוכנה

     

    אבו מאזן בישיבת המועצה המרכזית של אש
    אבו מאזן (צילום: רויטרס)

    ארבעה שאין הדעת סובלתם, היה אבי מזכיר בכל פעם וחיוך על פניו הטובות: דל גאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף, ופרנס מתגאה על הציבור. אין ספק שהזקן המנאף הוא העסיסי מכולם, אבל הפעם נטפל בדל, במסכן שתלוי באחרים ובכל זאת מתיימר. את דבריו הוא נושא ברעש ובצלצולים. קבצנים הם הפלסטינים, קבצנים מקצועיים, ממי הם לא משנוררים? מסעודיה וממדינות המפרץ, ממדינות אירופה, מארה"ב, קנדה, יפן, אונר"א, ואף משונרא אם רק היה לו מה לתת. תמיד אכלו להם, שתו להם, לקחו להם. הם אף פעם לא אשמים בכלום, כמו ילדים קטנים, גרם של אחריות למצבם לא מונח על כתפיהם.

     

     

    והנה באים עכשיו האמריקנים ואומרים בערך כך: במקום להמתין באפס מעש להסכם שלום, כזה שלא מצליחים להגיע אליו כבר יותר מרבע מאה, בואו נקדם את האזור, נשקיע עשרות מיליארדים, נייצר מקומות עבודה, נוריד דרמטית את האבטלה הפלסטינית, נשפר את חייכם. למה לכם לסבול עד שיבוא הסכם שלום? ומה אם לא יבוא? ומה עונים הקבצנים הבררנים? בשום פנים ואופן לא. יש להם תנאים, לא אנשים בעלי כבוד עצמי כמוהם יסכימו לקבל נדבות בלי להעמיד תנאים.

     

    המנהיגות הפלסטינית לדורותיה העמידה סטנדרטים של שחיתות שלא מביישים שום מדינה ערבית מסואבת, שום חונטה או דיקטטורה חשוכה בכל מקום בעולם. ראשיה, משרתי ציבור ברשות ענייה, הפכו לעשירים מופלגים. איך? את אחיהם הם בוזזים. ואם כך, מה אכפת להם לדחות את הסיוע המוצע? להם לא חסר דבר, אז יסבלו ההמונים, קול צעקתם לא יגיע לראשים המושחתים.

     

    גם את כספי המסים מישראל הם מסרבים לקבל. וכל זאת למה? בשם העיקרון המקודש להם – לשלם למפוצצי אוטובוסים, ולדוקרי נשים, זקנים ותינוקות. חלק קטן מהכסף, רק זה שמיועד לרוצחים ועוזריהם, מקזזת ישראל. והדל הגאה מה הוא אומר? הכול או כלום. אותה גישה בת מאה שנה שלהם, שהביאה אותם עד הלום. ומה אכפת לו לראש הרשות הפלסטינית? הוא כבר בזז את קופת העניים כך שיספיק לנכדים, לנינים ולחימשים. לא הוא ולא משפחתו ישלמו את המחיר.

     

    "הכבוד הפלסטיני אינו למכירה", אומרים הראשים המושחתים. איזה כבוד בדיוק? בתוך ים העוני, והמסכנות העלובה, חיה לה שכבה דקה ועשירה עד ריקבון וצחנה, שמדברת גבוהה-גבוהה על איזה "כבוד" שאינו סחיר, אך לא היא שתשלם את המחיר.

     

    עם כל הצער על מה שיכול היה להיות באזורנו ולא יהיה, ותחושת ההחמצה על הפריחה והלבלוב שעברו תהליך מואץ של מדבור והפכו לשממה עוד בטרם הנצו – זה מה שיש. כל הטוב הזה לא יקרה מפני ששכנינו לא מכירים בזכותנו לחיות כאן, ולא משנה באלו גבולות. וכל עוד רצונם להזיק לנו חזק מרצונם בחיים טובים לעצמם, כלום לא ישתנה – ולא יועילו תוכניות כלכליות או מדיניות.

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים