שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    ביקורת סרט - "המתים אינם מתים": הבמאי הכי קול הפך לפאסה

    בעברו ג'ים ג'ארמוש היה הבמאי הכי מגניב בסביבה. אבל קומדיית הזומבים האפוקליפטית שלו "המתים אינם מתים", בכיכובם של השמות הכי חמים בתעשייה, היא לא יותר מסרט מיושן שמנסה להתחכם איפה שלא צריך


    בחלוקה גסה, אך גם מאוד ברורה, ניתן להציב שני מודלים מעמדיים בתת-ז'אנרים של מפלצות אימה. בצד האריסטוקרטי נמצאים הערפדים. ראש וראשון להם הוא, כמובן, הרוזן דרקולה. דימוי אימה זה כולל בתוכו את הטירה, המשרת הנשלט במחשבתו על ידי אדונו, ואותו אלמנט הממשיך את המסורת הפיאודלית של "זכות הלילה הראשון" שבה האדון המפלצתי תובע את זכותו ליניקת דם מצווארן של בתולות.

     

    בקוטב המעמד השני נמצאים הזומבים המודרניים, אלו שהופיעו לראשונה ב"ליל המתים החיים" (1968) של ג'ורג רומרו, ועוצבו כנציגיו המפלצתיים של מעמד הפועלים. המת-חי פעל בלא מעט סרטי זומבים, בעיקר אלו של רומרו, כגילום בבשר של ביקורת חריפה, ואפילו נבואת חורבן אפוקליפטית המותאמת לעידן הקפיטליזם המודרני. לכן אין זה מפתיע שרומרו בחר למקם את רוב עלילת "שחר המתים החיים" (1978) בתוך קניון אמריקני. הצריכה של סחורות בעוד העולם מסביב קורס היא הפואנטה של הסרט, והזומבים המתהלכים בין חלונות הראווה של הקניון הם דימוי לצרכן האמריקני. קומדיית הזומבים הלא מרשימה "המתים אינם מתים" (The Dead Don't Die) פועלת על רצף זה, עם הדים אקטואליים לעידן הנשיא טראמפ.

     

    רוב הפילמוגרפיה של במאי האינדי הוותיק ג'ים ג'ארמוש מורכבת מסרטים הפועלים במסגרת ז'אנרים פופולריים. כשז'אנרים אלו עוברים דרך הפילטר הסגנוני והתמטי הספציפי של הבמאי, יוצאים מהצד השני סרטים הנושאים חותם מאוד אישי. כך גם במקרה זה.

     

    בסרטו "רק האוהבים שורדים" (2014), גיבורי הסרט הם זוג ערפדים שחי מאות שנים שמהווים גילום של אריסטוקרטיה אינטלקטואלית. הסרט מוצף בעשרות אזכורים ליצירות מוזיקליות, ספרותיות, תיאטרליות, קולנועיות ומדעיות נצחיות שנוצרו על ידי המין האנושי, ושמעצבות את גבולות העולם שבו הערפדים בוחרים לחיות. הם מתבודדים מבני האדם שבפרספקטיבת האל-מוות שלהם אינם יותר מהמון נבער מטעם ודעת. הערפד "אדם" (טום הידלסטון) מכנה אותם "זומבים". טילדה סווינטון, השחקנית שגילמה את תפקיד הערפדית "חווה", הציעה לג'ארמוש, על הסט של צילומי "רק האוהבים שורדים", לעשות גם סרט זומבים.

     

    לעוד ביקורות קולנוע:

    החיוך האטרוסקי

    הצלילה

    ספיידרמן: רחוק מהבית

    יסטרדיי

     

    אז איך נראה סרט זומבים שעושה "ערפד" אנין כמו ג'ארמוש? כמו הד לתחושת הבעתה שיש ליוצר למקום שבו ארצות הברית נמצאת כיום. מצד שני, לייצר אלגוריית זומבים אפוקליפטית, כזו שבה המאבק להישרדות נלקח ברצינות יתרה, לא תואם את ההומור הלאקוני ו"חתום הפנים" (Deadpan) המאפיין את סרטיו. האדם מביא על עצמו את חורבנו, אבל ג'ארמוש הוא יותר מדי Cool (תכונה שתמיד מוקנת לגיבורי סרטיו) בשביל להראות שזה משפיע עליו יותר מדי. הרבה יותר מתאים לו אימוץ הפוזה של הריחוק הערפדי האינטלקטואלי-אריסטוקרטי, מהמלחמה המיוזעת והמלוכלכת של סרט זומבים כהלכתו.

     

    מתוך
    קאסט שחקנים מרשים. "המתים אינם מתים"

    שיר הנושא של הסרט, בביצוע של סטרג'יל סימפסון, הוא כשמו של הסרט. בסגנון מוזיקה קאנטרי מילותיו מנסחות באופן ברור את עמדתו של ג'ארמוש. "הו, המתים אינם מתים יותר ממך או ממני/ הם רק רוחות בתוך חלום/ של חיים שאינם בבעלותנו". "יהיו חברים ותיקים שמתהלכים בעיירה קצת מוכרת / כשראית פעם כשהרמת ראשך מהטלפון / אף אחד לא טורח לומר שלום, אתה יכול לשמור לעצמך את כל ה'להתראות'/ תפסיק להעמיד פנים שכולנו לא נמצאים בבית".

     

    העלילה מתרחשת בעיירה "סנטרוויל", מעין בועה קטנטנה של אמריקה המסורתית (הסרט צולם ב"פליישמנס", עיירה של קצת יותר מ-300 נפש בצפון מדינת ניו יורק). בסצנת הפתיחה יש מפגש בין מפקד תחנת המשטרה המקומית קליף רוברטסון (ביל מארי) וסגנו רוני פטרסון (אדם דרייבר), ובין תימהוני בשם "בוב המתבודד" (טום וייטס) שחי לבדו ביער. כשהם עושים דרכם חזרה לעיירה מתנגן שיר הנושא של הסרט ברדיו, ורוברטסון מציין בפני פטרסון שהוא נשמע לו מוכר. סגנו מציין בפניו שברור שהשיר נשמע לו מוכר, הוא הרי נשמע לפני כמה דקות וזהו "שיר הנושא של הסרט". זו המסגרת המאוד מודעת לעצמה שבה ג'ארמוש רוצה שנצפה בסרט, וזו תהייה רחוקה מאוד מלהיות התחבולה הרפלקסיבית הקיצונית ביותר שבה הוא יעשה שימוש במהלכו.

     

    היום שבו אנו פוגשים את צמד השוטרים הוא יום שבו השמש מסרבת לשקוע. בדיווחי החדשות יש דיווחים על נזקים שחולל "פראקינג" (תהליך מזהם של הפקת נפט ושמן) בקוטב הצפוני. כתוצאה מנזקים אלו כדור הארץ סטה ממסלולו, והחיות בורחות מהמקום שבו נמצאים בני האדם אל תוך היערות. בדרך לא ברורה קטסטרופה אקולוגית זו קשורה גם להתעוררותם של המתים.

     

    מתוך
    מתוך "המתים אינם מתים"

    אחד הדברים שמאפיינים את "המתים אינם מתים" כסרט של ג'ארמוש הוא השימוש בקבוצה מרשימה של שחקנים שהופיעו לפחות פעם אחת קודמת בסרטיו. נדמה שהסרט הוא קצת מסיבת חברים רטרוספקטיבית עם בדיחות פנימיות. מלבד וויטס, מארי ודרייבר נמצאת גם קלואי סביני בתפקיד של מינדי מוריסון, המשלימה את צוות השיטור המקומי. היא הדמות שתגיב בדרך הפחות מאופקת לזוועות שיתרחשו. סטיב בושמי הוא "החוואי מילר" המסתובב עם כובע מצחייה אדום שעליו כתוב "Make America white again". טילדה סווינטון מוסיפה לרפרטואר דמויות הביזאר המפואר שלה את דמותה של זלדה וינסטון שאותה ניתן לאפיין כבעלת בית לוויות + סמוראית מיומנת. ישנן עוד דוגמאות, אבל ההופעה החוזרת המפתיעה ביותר היא של הזמרת והמוזיקאית אסתר באלינט שהופיעה בסרט של ג'ארמוש לפני 35 שנים ("זרים בגן עדן").

     

    העלילה תואמת במידה רבה את הסיטואציה הבסיסית בסרטי זומבים, תוך התחשבות במגבלות התקציב הלא גדול של הסרט (פחות מ-10 מיליון דולר). הסרט הוא בדיוק מה שאפשר היה להניח שסרט זומבים של ג'ארמוש יהיה. קומדיית הזומבים המעולה Dead Alive (פיטר ג'קסון, 1992) הביאה את ההגעלות מהיצורים החיים-מתים לקצה היצירתי והפרוע שלה, עם תוספת מטענים אדיפליים. "מת על המתים" (אדגר רייט, 2004) התבסס על הומור בנים הבועט בחדווה בחוקי הפוליטיקלי קורקט. אצל ג'ארמוש זו בעיקר עמדה מודעת לעצמה, המסרבת להתרגש יתר על המידה מהסיטואציה האפוקליפטית. הזוועות נתקלות בתגובה שהיא בדרך כלל לא הרבה יותר ממשיכת כתפיים.

     

    אלו לא זומבים שזזים בטורבו (כמו ב"28 יום אחרי" של דני בויל), אלא זומבים-רטרו-איטיים נוסח רומרו. שום דבר בסרט לא זז בטורבו – כולל העלילה. הביקורת הפוליטית מאוד ברורה ולא מתפתחת לפרספקטיבה מעניינת. היא מסתפקת בנקודת המוצא שהיא גם נקודת הסיום מבחינת רעיונותיה. הסרט בכללותו נראה כמי שנעשה מתוך עמדה, מאוד מוטעית, כאילו דברים דומים ומוצלחים יותר לא נעשו בז'אנר. הבמאי שכל הפרסונה והקריירה שלו היא תמצית ה-Cool נדמה בסרטו האחרון לבן 66 שעושה קולנוע שהוא, לא נעים לומר, מיושן.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים