שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    כשראש ממשלה מייחל לכישלון שר האוצר
    מי שנושא באחריות העליונה לגירעון והחוב הוא בנימין נתניהו, שכן הוא מבין מצוין בכלכלה, שולט בכל פרט וידע היטב לאן תוביל המדיניות של כחלון

     

    ישיבת ממשלה (צילום: EPA)
    נתניהו וכחלון(צילום: EPA)

    כלכלת ה"גם וגם" נחשפת במלוא מערומיה: הגירעון התקציבי תופח והולך, החוב גדל, המשמעת הפיסקלית מתפוגגת. בנוסף, הבחירות עוד לפנינו ‑ ועד שתקום ממשלה מתפקדת יעברו חודשים ארוכים, שבמהלכם תקציב המדינה ימשיך לדמם.

     

     

    הסיבה המיידית ברורה: שר האוצר משה כחלון, בגיבוי ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוריד מסים בחדווה ‑ אחוז מהמע"מ, 3.5% ממס חברות, ועוד כמה מכסים ומסי קנייה. הורדות אלו כשלעצמן יצרו לחץ על תקציב המדינה ואיימו להביא בבוא העת לחריגה בגירעון. אלא שככל ששר האוצר התקשה עם משימתו העיקרית ‑ הורדת מחירי הדיור ‑ כך הוא הרבה בחלוקת הטבות תקציביות אחרות, רובן תחת הסיסמה הגנרית "נטו". היה ברור שהשילוב הקטלני של גם הורדות מסים וגם עלייה בהוצאות יביא לתוצאה בלתי נמנעת של עלייה בגירעון ושל החוב.

     

    ומה עם נתניהו, שמאמין בכל מאודו במשמעת פיסקלית אדוקה? הוא נתן את ברכתו להורדות המסים, שכן הדבר תואם את תפישתו הכלכלית, אבל בו בזמן העניק יד חופשית לכחלון לפתוח את הברז התקציבי. נראה כי הוא לא בדיוק חשש מכישלונו של שר האוצר, ואולי אף להפך, ובדיעבד יצא נשכר מכך: כחלון שילם מחיר פוליטי כבד בבחירות האחרונות על תפקודו הצולע, מה שהיטיב עם מפלגתו של נתניהו.

     

    החדשות הטובות הן שהוכח בבירור שהציבור לא קונה כלכלת בחירות, לא מתרשם מפופוליזם כלכלי, ומבין שמתנות שיקבל היום יצטרך להחזיר בעודף מחר. מי שחפר את הבור התקציבי הוא אכן כחלון, אבל מי שנושא באחריות העליונה הוא נתניהו, שכן הוא מבין מצוין בכלכלה, שולט בכל פרט וידע היטב לאן תוביל המדיניות של "גם וגם".

     

    אלא שגם אם לא היינו מתמודדים כיום עם גירעון עתק, המדיניות הפיסקלית של ישראל היא אנכרוניסטית ודורשת הערכה מחדש. בתחילת שנות ה-2000 נתניהו, כשר אוצר, הנחיל את הדימוי של "השמן והרזה": ממשלה גדולה מדי שחונקת את המגזר העסקי הצנום. הפתרון: קיצוצים מתמשכים בהוצאות הממשלה ובגודלה, ובו בזמן הורדות מסים, תוך שמירה על גירעונות נמוכים. מדיניות זו נחלה הצלחה גדולה, וכיום גודלה של הממשלה בישראל ביחס לתוצר נמוך משמעותית מממוצע ה-OECD, וכך גם נטל המס והחוב. אלא שדבקנו בתוואי זה הרבה מעבר לרצוי, ובכך נתנו לשירותים ציבוריים חיוניים להישחק ולהידרדר.

     

    פיקוח על צהרונים (כדי למנוע את מעשה ההתעללות הבא)? מיטות בבתי חולים? תחבורה ציבורית? התחדשות עירונית? כל אלה מצריכים תוספות תקציב משמעותיות, אבל אי אפשר להקצות אותן אלא אם כן גם ההכנסות ממסים יעלו. הבעיה היא שמזמן אין מנהיגות כלכלית שתעז להגיד את האמת הפשוטה הזו: אם אנו רוצים שירותים ציבוריים נורמליים, אין מנוס מהעמקת הגבייה והעלאת שיעורי מס מסוימים.

     

    יחד עם זאת, יהיה צורך לבדוק לעומק את האפקטיביות של פעולות הממשלה על זרועותיה השונות, שכן יש להניח שרבים מכספי המסים מוצאים על תוכניות לא יעילות, שלא ממלאות את ייעודן.

     

    מוטב שהגעוואלד על הגירעון התופח ישמש לא רק כדי לכסות בבהילות את הבור התקציבי שנפער, אלא גם לגיבוש אסטרטגיה כלכלית-חברתית חדשה שנותנת מענה לצרכינו הבסיסיים, ובו בזמן שומרת על משמעת פיסקלית. מוטב שכל ראש ממשלה שיבוא ירצה בהצלחתו של שר האוצר שהוא ימנה, ולא יאחל בסתר לבו לכישלונו למען רווח פוליטי. מוטב שנבין שפופוליזם זו לא הדרך להיטיב עם העם, כמו שדיאטה ממושכת לשמן זה לא מרשם לבריאות משקית.

     

    • מנואל טרכטנברג הוא ח"כ לשעבר מטעם המחנה הציוני. אחרי מחאת 2011 עמד בראש הוועדה לשינוי חברתי-כלכלי

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים