שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    ניצנים מוניציפליים של מרד חילוני

    מכרמל שאמה הכהן ברמת גן, דרך רון קובי בטבריה ועד חיים ביבס במודיעין, הציבור רומז לבנימין נתניהו מה הוא חושב על "השותפים הטבעיים"

     

    כרמל שאמה הכהן (צילום: תומי הרפז)
    ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן(צילום: תומי הרפז)

    המהלך האחרון מבית היוצר של ראש עיריית רמת גן, שאישר להפעיל הסעות לים ולמוקדי בילוי בשבת, השיב לכותרות את הזעקה החרדית נגד "הפרת הסטטוס-קוו". מצד שני, יש מקום שבו אותו סטטוס-קוו נשמר היטב: הסקרים. שם מתברר שההחלטות של כרמל שאמה הכהן לא הגיעו משומקום אלקטורלי והן מתכתבות עם הנתונים הטובים של ישראל ביתנו, אשר נשמרים מרגע שאביגדור ליברמן לחץ על הכפתור שפוצץ את הקמת הממשלה.

     

     

    למרות מאמצי הליכוד לצייר את ליברמן כאופורטוניסט ציני – מה שנכון, אם כי זה לא הפריע להם להציע לו את חצי המלכות ומעלה – הסיפור הוא לא האיש אלא המסר, שמתחבר עם שורה של צעדים דרמטיים ברמה המוניציפלית. הקו שנמתח בין רמת גן לטבריה ובין מודיעין לערד מוביל לתחושה שדווקא מאזורי הימין המסורתי – עיין ערך זהותם הפוליטית והעדתית של ראשי הערים הללו – צומח מרד נגד הברית של בנימין נתניהו עם "השותפים הטבעיים", קרי המפלגות החרדיות.

     

    כלומר, בעוד השיח הפוליטי עוסק באובססיביות בחוסר היכולת של כחול לבן להתחבר עם יהדות התורה וש"ס בגלל הסדין האדום שנקרא יאיר לפיד, דווקא מהצד השני מתרקמת בעיה עבור הליכוד בכלל ונתניהו בפרט. כרגע, על פי הנתונים, אין לראש הממשלה קואליציה אלא בשיתוף ישראל ביתנו, שכבר הודיעה כי תכפה ממשלת אחדות עם כחול לבן, שמתנגדת לנתניהו פרסונלית. גם אם הריצה של רון קובי איכשהו תישא פרי – ויש סיכוי גבוה יותר שישו ישחזר את הליכתו על הכנרת – על חשבון ישראל ביתנו, עדיין הרצון יישאר זהה: החלשת העוצמה החרדית.

     

    נדמה כי יש בליכוד מי שמבינים את הרמז. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין כתב ל"מקור ראשון" מאמר שקרא להעביר את סמכות ההכרעה בנוגע לסטטוס-קוו לרשויות המוניציפליות. ספק אם הרעיון המהפכני הבזיק במוחו רק לאחרונה ועוד ראה אור דווקא בתקופת בחירות (אם כי לך תשכנע את הישראלים הלומי הקיץ שאכן זוהי תקופת בחירות). האיש, שאולי שואף להחליף את רובי ריבלין ויזדקק לקולות חרדיים, לא פותח חזית (שכבר עלתה לו במתקפה חריפה בעיתונות החרדית) רק בשביל הכיף.

     

    ההיגיון פשוט: בעוד המתיחות עם איראן, הגירעון בתקציב ובוודאי חקירות נתניהו לא מגרדים את סף תשומת הלב, נושאי דת ומדינה הם קו השבר שסביבו מתארגנות הבחירות. מהנתונים עולה שהציבור מאותת לנתניהו ולליכוד שדברים צריכים להשתנות. בינתיים מי שמקשיבים הם פוליטיקאים מנוסים כמו שאמה הכהן וחיים ביבס.

     

    סביר להניח שנתניהו, בתגובה, ינסה קודם כל לקטוע את מחלת הפַּצֶּלֶת במפלגות הימין, אבל ייתכן שגם זה לא יספיק. לכן השאלה היא אם אפילו הוא מהרהר בריענון של הסטטוס-קוו – מול המפלגות החרדיות. למשל, על ידי שורת הצהרות בעלות אופי חילוני-ליברלי (בדומה להתחייבות מהבחירות הקודמות לקדם רפורמת קנאביס, לאור פריחתו של משה פייגלין).

     

    הדבר, מן הסתם, עלול לסכן את מפעל ההתחמקות מההעמדה לדין. מצד שני, אם נתניהו ממילא יצטרך לבסוף לפנות את המעון בבלפור, מה הואילו חכמים בתקנתם?

     

    • עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים