הכאבים שיתקו, הרגל נקטעה: כך כבשו נכי צה"ל את ההימלאיה

כשדביר בר חי, בן 32, נפצע באורח אנוש לפני יותר מעשור במבצע "עופרת יצוקה", ספק גדול אם מישהו האמין שהוא יצליח יום אחד לכבוש את אחת הפסגות של ההימלאיה, רכס ההרים הגבוה בעולם. הוא נפגע ברגליו מפצמ"ר בלב סג'עייה שברצועת עזה. עיכוב בפינוי ובטיפול הוביל לתרדמת שנמשכה ארבעה חודשים ולתסחיף שומני שפגע באופן משמעותי ביכולת הדיבור שלו, ולא פחות מכך - לפגיעה נפשית שאיתה הוא מתמודד עד היום.

בר חי הוא אחד מ-21 פצועי ופצועות צה"ל, בדרגות פגיעה שונות, שלקחו חלק בשבועות האחרונים בטיול שחרור ייחודי בהודו. ynet התלווה להכנות, למסע הארוך לצפון הודו, למסלול ההליכה המאתגר של עשרות קילומטרים עד למעבר הקנדה-לה של הרי ההימלאיה - המתנשא לגובה של כ-5,000 מטר מעל פני הים - ומביא את סיפורם יוצא הדופן של ארבעה מהפצועים.

דביר בר חי ועופר המדריך. "הנוף פה גן עדן"

להשתחרר מהצבא ומהאסון האישי

"מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא", הצהיר בר חי בלילה שלפני הטיסה ותחילתו של "טיול השחרור". סימני הפציעה הקשה ששינתה את חייו במהלך שירותו בחטיבת גולני עדיין ניכרים בכל צעד שהוא עושה ובכל מילה שיוצאת מפיו.

תחושות מעורבות של ציפייה לצד חששות מהדרך הארוכה עמדו באוויר בזמן ש-21 חברי הקבוצה נפרדו בחיבוק ובנשיקה מקרוביהם בנתב"ג. טיסת הלילה למומבאי עברה בנעימים, והמשלחת נערכה להמשך המסע בטיסות הפנים לניו דלהי ומשם לעיירה לֵה, בירת חבל לדאק בצפון הודו השוכנת בגובה 3,500 מטר מעל פני הים.

אלא שבשונה משאר המשלחת, הנחיתה של בר חי בהודו לא הייתה חלקה, בלשון המעטה. בשדה התעופה בבירה ניו דלהי איתרו כוחות הביטחון המקומיים תחמושת חיה בקיטבג הצבאי שהביא איתו. הנוהלים בתת-היבשת ההודית בנוגע לנושאים אלו מחמירים ביותר, ויכולים להוביל למעצר ראשוני ללא משפט של לא פחות משלושה חודשים - דבר שכבר קרה לאזרחים ישראלים בעבר.

הוא עוכב ונחקר באופן מיידי בשדה התעופה, בעוד שאר המשלחת ממשיכה בדרכה לצפון. אחרי כמה שעות בשדה, כשהוא מלווה בעופר אוגש, מדריך הטיולים הישראלי של המסע, ובסיוע מהיר של גורמים בכירים בישראל, בהם הקונסול אלי סנה שהגיע לשדה, שוחרר בר חי.

"הנוף פה מטורף, גן עדן", הוא אמר ברוגע כשישבנו לשוחח עם אור ראשון באחד הבקרים בטרק, מוקפים בהרים הגבוהים ורחוקים מאות קילומטרים מהחוויה בשדה התעופה. "לא טוב להיות פה הרבה זמן כי אסור להתרגל לזה - זו לא המציאות".

המציאות שהוא מתייחס אליה רחוקה מלהיות קלה. אחרי שנים ארוכות בבתי חולים ובשיקום, הוא יצא לפני כשנה לראשונה מבית הוריו ביישוב סוסיא שבדרום הר חברון ועבר להתגורר לבדו בירושלים. עתה, בגיל 32, ההגעה להודו היא עבורו שחרור אמיתי וגם סגירת מעגל, הן מהצבא והן ממקרה טרגי שאירע במשפחתו ולא נותן לו מנוח.

שמואל מרדכי בדרך לפסגה(צילום: רועי ויינברגר)

התחמושת שסיבכה את דביר בר חי

"אורי היה בן 25 כשהוא מת", הוא מספר על אחיו שהיה צעיר ממנו בשנה וחצי ושם קץ לחייו. "הוא היה שנה בהודו בטיול אופנועים עם חברים מסוסיא". השניים שירתו בפרק זמן כמעט חופף בצה"ל, דביר באגוז ובהמשך בגדודים ואחיו אורי בקומנדו הימי. הם חלקו חדר בילדותם והיו החברים הכי טובים. "כשהוא מת באתי הביתה, נתתי לו נשיקה על הלחי ואמרתי לו 'אורי, תיהנה מהטיול האחרון שלך'. וזהו", הוא מספר.

לאורך המסע בהימלאיה ניכר לעין ההיבט הפיזי של פציעתו. הוא התקשה ללכת באופן עצמאי ובעיקר לשמור על שיווי משקל, אך גם כשנפל התרומם מיד על רגליו. הוא לא התלונן ולא ויתר ולו לרגע אחד על הטיפוס במעלה ההר, גם אם הדבר חייב אותו להישען על גבו של עופר המדריך, גם אם בכל צעד אוויר ההרים סביבו נהיה דליל יותר ויותר. בר חי הדגיש שהוא לא רק שרד את המסלול אלא הרבה מעבר לכך: "עברתי את המסע הזה כי יש לי כוח בראש. הדבר הכי טוב שקרה לי פה זה שהשתחררתי נפשית. עשר שנים לא הצלחתי להשתחרר".

אחד מרגעי השיא של המסע בעבור חברי המשלחת היה טקס הטמנה ייחודי, שנערך בבוקר שלמחרת כיבוש הפסגה. כל אחד מהמשתתפים הביא איתו פריט כלשהו שאותו בחר להשאיר מאחוריו, על אדמת הודו, על מנת להתקדם בחייו. בר חי בחר להטמין מכתב קצר. על דף נייר הוא צייר כדור, זכר לתחמושת שאותרה בקיטבג, והוסיף משפט קצר, בכתב יד, שאותו רצה להשאיר מאחוריו: "שחרור נפשי מהשירות הצבאי - ומאחי הקטן אורי".

"כדי לבחור בחיים, אני צריך להוריד את הרגל" 

שנים ארוכות חי שמואל מרדכי בן ה-29 מרמלה עם כאבים נוראים ובלתי פוסקים ברגלו הימנית. התסמונת שממנה הוא סבל, CRPS (תסמונת כאבים כרונית), אינה מוכרת מספיק בקרב הציבור הרחב. מדובר בכאב לא מידתי באזור מסוים בגוף, שעל פי סולמות מסוימים בעולם הרפואה נחשב לכאב הקשה ביותר שקיים.  במשך שנים, חייו של מרדכי לא היו חיים. הכאבים החלו אחרי פציעה שחווה במהלך שירותו כלוחם בכפיר. ניתוח שעבר ברגלו הביא להחמרה משמעותית במצב.

"נלחמתי על הרגל הזו במשך שנים", הוא סיפר בדמעות בשיחה מרגשת במהלך הטיול. "מלוחם בצבא ובן אדם שמרים משקלים - לכיסא גלגלים. אלה לא חיים". לפני כשנתיים, לאחר שנים שבהן כמעט שלא הצליח לישון מרוב כאב, העלו בפניו הרופאים את האפשרות הקשה מכל: קטיעה של רגלו הימנית מעל הברך.

שמואל מרדכי(צילום: רועי ויינברגר)

שמואל מרדכי במנוחה ובצעידה (למטה). במקום ברגל, בחרתי בחיים(צילום: רועי ויינברגר)

"לקח לי זמן לקבל את ההחלטה", הוא אומר. "עברתי שנה עם פסיכולוג והבנתי שהרגל רק מורידה אותי. אני בן אדם צעיר, חזק, אבל אין לי הכלים להמשיך הלאה. הרגשתי שעל כיסא גלגלים אני לא רוצה לחיות. זה היה הזמן לומר שלום, והבנתי שכדי לבחור בחיים, כדי לבחור בהצלחה, כדי לבחור במטרות שראיתי לפני הפציעה - אני צריך להוריד אותה".

מרדכי הוא אולי הנפש הרגישה ביותר במסע הזה, אך הוא עדיין אותו לוחם "ראבקיסט" מלפני כעשור. "נעשה את זה כמו גדולים", הוא אמר רגעים לפני שהתחלנו את הצעידה בטרק הקנדה-לה. כשיצאנו לדרך הוא תכנן כל צעד במסלול, כיון את האנשים שתמכו בו בצעידה ודחף קדימה גם את חבריו למסע שהפציעה הפיזית שלהם הרבה פחות קשה משלו. ולצד זאת, למרות כוחו האדיר, הדרך לפסגה לא עברה בלי תקלות.

מרדכי קיבל את הפרוטזה שלו תקופה קצרה בלבד לפני היציאה למסע, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה היא עמדה למבחן משמעותי. לאורכו של היום הראשון בטרק הוא נאלץ לעצור כמה פעמים, להוריד, לסדר ולכוון מחדש את הפרוטזה. "היה לי נורא קשה", סיפר. "לא היה לי נוח איתה. הרבה פעמים עצרנו, דברים טכניים. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לפתרונות".

ואכן, הוא הצליח לסיים את היום הראשון ולהגיע למתחם האוהלים. בבוקר שלמחרת, אחרי לילה מקפיא בגובה של יותר מ-4,000 מטר ועל אף שרמת הקושי במסלול הייתה גבוהה בהרבה, הוא כבר הרגיש הרבה יותר בנוח. "אני לא יודע איזה פלא יש לגוף הזה, אבל היה לי פחות קשה. העובדות בשטח אמרו שזה יהיה יותר קשה, יותר גבוה, יותר תלול, אבל לי זה היה פחות".

עזרה מפצוע המופת

כוח הרצון והנחישות שלו משכו אליו פצועים אחרים במסע שנתנו יד וסייעו לו להגיע לפסגה. אחד מהם היה רמי ברכה (57), "פצוע מופת", שליווה את המשלחת כמנטור. הוא איבד יד ורגל כשנפגע ממוקש במלחמת לבנון הראשונה, מה שלא הפריע לו להגיע להישגים אישיים ומקצועיים רבים לאורך השנים. החיבור שלו עם מרדכי עוד לפני היציאה לטרק היה מיידי, ולאורך מרבית שלבי הצעידה הוא סייע לו, הן במילים והן בתמיכה פיזית, עד לפסגה.

"הוא הנחה אותי, נתן לי לגלות את עצמי והסביר לי את מה שהוא חווה ועבר", אמר מרדכי. "לאורך המסע הוא תפס אותי יד ביד, עלינו סלעים וירדנו חלוקי נחל. הבן אדם פשוט השראה. הוא נתן לי כוחות ותעצומות נפש".

שמואל מרדכי עם המנטור רמי ברכה. "הוא תפס אותי יד ביד"(צילום: רועי ויינברגר)

במעמד ההטמנה, בשונה מבר חי שדיבר מעט, גולל מרדכי את סיפורו באריכות. דומה שהזמן איבד משמעות. הפצועים והמלווים במסע האזינו לו מקריא בדמעות שלא הפסיקו לזלוג מכתב פרידה, בכל מובן המילה, מהרגל שלו שהותיר מאחור.

"לקח לי שלושה ימים לכתוב את המכתב", אמר. "לא ידעתי מה לכתוב מרוב מה שעברתי. לא ידעתי איפה לעצור ומה להוריד. מאז הפציעה עבר כמעט עשור, והדבר היחיד שיחסית קרוב זה הקטיעה. אמרתי לרגל תודה על השנים הטובות שהיו לי איתה".

מנקודת מבטו של מרדכי היה המסע להודו, שכלל לא מעט אתגרים והרבה מאוד דמעות, נקודת מפנה בחייו והוא סיים אותו עם הרבה סיבות לאופטימיות. בגיל 29, אחרי כמעט עשור של התמודדות עם הפציעה, הוא מתכנן לצאת מבית הוריו, ללמוד, ובתקווה למצוא זוגיות ולהקים משפחה. "הטיול הזה גיבש לי הרבה החלטות וחיזק אותי בשביל לפרוץ דרך חדשה ולהגיע לשאיפות ולמטרות שלי. אני עומד על הרגליים ומתחזק מיום ליום", סיכם.

"כעסתי על כולם"

זו השנה החמישית ברציפות שמיזם "'טיול שחרור"' התקיים בהובלת אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל ובשיתוף אל על. תחילתו במסדרונות בתי החולים בתקופת מבצע "צוק איתן", אז הגיעו הפצועים וסיפרו בתסכול שהם הולכים להפסיד את הטיול הגדול שאחרי הצבא. באגודת הידידים הרימו את הכפפה והוציאו לפני חמש שנים את הטיול הראשון.

בטיול השנה השתתפו שמונה פצועות, מספר שיא בחמש השנים הללו. שתיים מהן אלו נעמה יהל, שתחגוג בקרוב את יום הולדתה ה-27, וקרן אור טגפאו, שחגגה את יום הולדתה ה-21 ביום השני של הטרק בהימלאיה. לשתיהן תשוקה לתחום האמנויות, שתיהן רצו לעסוק בכך בצבא - אם בתיאטרון צה"ל או בלהקה צבאית - אך מצאו את עצמן בתפקידים מבצעיים יותר.

נעמה יהל בפסגה. "לא כעסתי על החיילת"(צילום: רועי ויינברגר)

יהל הייתה מ"כית טירונים במשטרה הצבאית, וטגפאו שירתה כלוחמת ביחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף. כעת הן מתכננות את עתידן וחוזרות לשורשים. יהל עברה לתל אביב מהיישוב עומר שבדרום ובדיוק סיימה תואר ראשון במשחק, מחול והוראה בסמינר הקיבוצים. טגפאו, תושבת קריית גת, מתכננת לעבור לתל אביב ולהתחיל לימודי משחק.

ספק אם יש חייל או חיילת בצה"ל של 2019 שלא למד על האירוע שבו נפצעה יהל. כמעט שבע שנים חלפו מאותו יום חורפי בבית ליד, שבו היא נפצעה קשה מפגיעת ארבעה כדורי M16 שפלטה בשוגג טירונית תחת פיקודה בחיל המשטרה הצבאית במהלך מטווח. למרות הפגיעה בכתף, בחזה וברגליים הצליחו הרופאים להציל את חייה. "אף פעם לא היה לי כעס על החיילת", היא אומרת. "אני חושבת שיש לי הרבה יותר כעס על המערכת".

קרן אור טגפאו. הדרגות נשארו בהימלאיה(צילום: רועי ויינברגר)

פציעתה של טגפאו היא כנראה הטרייה ביותר מבין אלו של משתתפי הטיול. לפני שנה, ממש במחצית השירות שלה ויממה לפני יציאה לרגילה, היא נפגעה בפיגוע דריסה במהלך פעילות מבצעית בכפר חוסאן הסמוך לביתר עילית. באירוע נפצעה חיילת נוספת. אחרי טיפול ושיקום שנמשכו כמה חודשים היא שוחררה מצה"ל. "כעסתי על כל מי שאפשר היה לכעוס", היא אומרת. "על הצבא, על משרד הביטחון, על כולם".

יהל וטגפאו יצאו לטיול השחרור כדי לשים את הצבא מאחוריהן, ובמקביל למצוא ולהמציא את הדרך שלהן לעתיד מחדש. אחרי שלושה ימים בטרק, והגעה בהתרגשות לנקודת הסיום שלו בעמק מרקה, דומה ששתיהן הרגישו קרובות יותר ליעד. "אני חושבת שהמסע הזה גרם לי להבין שאני מסוגלת לעשות את זה", אמרה יהל. "לא ישנתי מחוץ לבית בכלל מאז שנפצעתי, שזה משהו שמאוד אהבתי לעשות, ופתאום נזכרתי כמה אני נהנית מזה וכמה זה עושה לי טוב להיות בטבע. אני מאוד רוצה לעשות את זה שוב, אולי לא פה בהימלאיה אבל במקום אחר".

מאז הפציעה התקשתה טגפאו לשים את הצבא מאחוריה. "אני נכנסת לאינסטגרם ורואה סטורי של כל החברים שלי מהצבא, וזה עדיין מוזר לי שאני לא נמצאת שם", הסבירה. "אני אמורה להיות איתם, לסבול, לשמור ולעשות את כל הדברים שהם עושים. אני מבינה שזה יכול להיראות לאנשים כיף להשתחרר מוקדם, אבל במיוחד לי, שרגילה לעשות דברים עד הסוף, זה ממש מפריע".

לכן, בניסיון להשתחרר סופית, היא בחרה במעמד ההטמנה במסע, אל מול חבריה וחברותיה הפצועים, להשאיר מאחוריה את דרגת הסַמָּל שלה. כמו עבור רבים אחרים במסע, זה היה רגע השחרור הסופי מהצבא - במבט קדימה אל עבר היעד הבא בחיים.

הכותב היה אורח אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל