שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כולם רוצים חתיכה מבועת ההייטק בנצרת
    בתוך עשור הפכה נצרת מעיר ללא תשתית אינטרנט לבועת הייטק עם 40 חברות, בהן מיקרוסופט וברודקום. ביקור בלב העשייה מגלה טאלנטים שמחכים להיקטף, מרחק מדומיין מתל אביב ואפשרות אמיתית לדו קיום. וכן, גם להם יש תן ביס
    ביום הכי חם בשנה, ישבתי לקפה ועוגה עם עובדי הסניף החדש של "פרסונטיקס" בנצרת, הממוקם בחלל עבודה משותף במרכז העיר הערבית. "דווקא אספרסו?", חשבתי לעצמי ברגע הראשון. אבל בתוך שניות הבנתי שהמחשבה הזו גילמה בתוכה את תמצית הציפיות שלנו - יהודים-ישראלים, כשאנחנו באים במגע עם האוכלוסייה הערבית. ומה רע באספרסו? זה הקפה היחיד ששותים בתל-אביב. "תגידו, יש תן ביס בנצרת?", אני ניגשת ישר לעניין. "בטח! אנחנו מזמינים בעיקר משיפודי אלבאלד, זה פה למטה. יש עוד כל מיני על-האש שעובדים עם תן ביס, אבל אצלו הכי טעים והכי טרי".

     

     

    מרכז המחקר והפיתוח החדש של פרסונטיקס - סטארט-אפ ותיק העוסק בפרסונליזציה בעולם הבנקאות, הוא המצטרף הטרי לבועת ההייטק המתהווה בנצרת. לפני פחות מעשור היו כאן שתי חברות בלבד, היום המספר עומד על 40. "זו הזדמנות פז לפרסונטיקס", אומר פאוזי שקור, רכש טרי בעצמו בחברה - ומי שנשכר כדי לנהל את המו"פ החדש. "יש פה המון טאלנט. העניין של המרחק הגיאוגרפי מהמרכז והתחבורה הציבורית הלא יעילה - בסוף זה שוחק. שלוש שעות מנצרת לתל-אביב, זה מטורף. אבל זה רק מראה על האיכות של האנשים, שכל-כך רוצים ומוכנים לעשות את המאמץ הזה. אז להגיע לפה לנצרת פותר חלק גדול מהבעיה".

     

    גם בנצרת עושים מייקאתון (צילום: איהאב חוסרי)
    גם בנצרת עושים מייקאתון(צילום: איהאב חוסרי)

     

    וה"בעיה" גדולה ומורכבת. בשנים האחרונות חל גידול משמעותי במספר הסטודנטים והסטודנטיות הערבים במקצועות ההייטק. בטכניון למשל, אחד המוסדות המועדפים על התעשייה, סטודנטים ערבים הם רבע מהסך הכללי - הרבה יותר מהייצוג הכמותי שלהם באוכלוסיה הישראלית. למרות המספרים המרשימים, אחוזים בודדים מצליחים להשתלב במקצועות ההייטק אחרי הלימודים. רשימה מקוצרת של הסיבות לכך, כוללת פערים תרבותיים וחברתיים, ריחוק גיאוגרפי מהמרכז, מחסור במודלים לחיקוי וחוסר היכרות עם התעשייה, נטוורקינג בלתי-קיים, ויש גם העניין הפעוט הזה של שירות צבאי. לא רק שהבוגרים הערבים לא עוברים ב-8200, הם גם מגיעים ללימודים כבר בגיל 19, וכשהם יוצאים לשוק העבודה הם אוטומטית נתפסים כצעירים ולא בשלים לעומת המתחרים היהודים.

     

    "לפי מחקר שיצא ממש בימים האחרונים, בישראל פועלות היום 368 חברות הייטק מולטי-לאומיות", מסביר הנס שאקור, מנהל הפיתוח העסקי בארגון צופן, הפועל לחיבור אמיתי בין האוכלוסייה הערבית לתעשיית ההייטק. "בנוסף, יש בארץ בערך 8,000 סטארט-אפים. בסך הכל יש היום בערך 5,500 ערבים וערביות בהייטק הישראלי. מספיק שכל חברה תעסיק עובד אחד ואנחנו כבר במצב יותר טוב ממה שאנחנו נמצאים בו היום".

     

    איך לא חשבו על זה קודם?

    בבשורת ההייטק של נצרת, צופן הוא ארגון מפתח. הוא הוקם בשנת 2008, כש"ערבים" ו"הייטק" היו שני מונחים מעולמות מקבילים שנראה היה שלעולם לא ייפגשו. "כשצופן קמה לא הייתה פה אפילו תשתית אינטרנט, את קולטת?", אומר שאקור. סמי סעדי, מנכ"ל ומייסד שותף בצופן, ורואה-חשבון במקצועו מוסיף: "בעבר היינו קצת אהבלים, דיברנו על דו-קיום כשבכלל לא היה פה קיום. כשהגיעה אלי ההצעה להצטרף ליוזמה, היה לי ברור שאנחנו לא הולכים להתעסק רק בשילוב ערבים בהייטק, אלא ממש בלהביא את ההייטק לתוך החברה הערבית. המטרה היא לא רק שהערבים יצאו מהיישובים שלהם כדי למצוא עבודה".

     

    מימין: הנס שאקור, סמי סעדי (צילום: איליה מלניקוב)
    מימין: הנס שאקור, סמי סעדי(צילום: איליה מלניקוב)

     

    סעדי חבר לסמדר נהב ויוסי כותן, וצופן הוקמה. "הם הגיעו מהייטק, אבל אני, ממש כמו החברה הערבית, הייתי צריך ללמוד מה זה מיטאפים ומה זה האקתון ומייקאתון, ומה זה סייבר מאנדיי. בהתחלה הייתי מגיע עם סמדר למרכזי הייטק בהרצליה, ברעננה, ומספר לאנשים שאנחנו מנצרת. היו אומרים לי 'נצרת? איפה זה?' ישראלים! כולה שעה ורבע מתל-אביב! זה הגיוני?".

     

    נקודת המפנה הראשונה הגיעה עם פתיחת גני התעשייה בשנת 2012, כיוזמה פרטית של המיליארדר סטף ורטהיימר. המבנה ההייטקיסטי והמתקנים החדשים איפשרו לחברות בעלות שם להתמקם בקלות יחסית, והיום יושבות בו חברות כמו אמדוקס וברודקום, ואף אחד לא קורא לבניין הזה בשמו המקורי. "גני התעשייה" הפכו ל"פארק ההייטק", לפחות בלשון העם, והצליחו למשוך עוד ועוד מתעניינים - מסטארט-אפים ועד חברות מבוססות וגלובליות. כל זאת בזמן שאנשי ארגון צופן מלווים מקרוב, מאושרים מכל לוגו הייטקיסטי חדש שמתנוסס על בניין כזה או אחר בעיר.

     

    גן התעשייה בנצרת (צילום: גן התעשייה)
    נקודת מפנה. גן התעשייה בנצרת(צילום: גן התעשייה)

     

    בגישה שלהם יש משהו מרענן. הדגש המרכזי הוא הוכחת הביזנס-קייס החזק: התעשייה הישראלית, כמו העולמית, סובלת ממחסור חמור בכוח-אדם כשבכל רגע נתון אלפי משרות ממתינות לאיוש. במקביל, בוגרים ערבים לא מצליחים להשתלב בתעשייה המשוועת לטאלנט. על פניו זה נשמע כל-כך הגיוני שלא ברור איך לא חשבו על זה קודם. אבל ברקע מרחפת תחושה שנעשה כאן משהו חשוב יותר מרווח. "התחלנו לעבוד עם משרדי ממשלה, כי אמרנו 'מספיק לדבר על הדברים, צריך להתחיל לקחת אחריות'. גם החברה הערבית צריכה לקחת אחריות. את הבעיות כולנו מכירים, בסדר, הממשלה לא בסדר, היהודים לא בסדר, אוקיי הבנו. עכשיו בואו נראה איך אנחנו לא בסדר, ונתחיל לתת פתרונות", אומר סעדי.

     

    "אני, יש לי טראומה אישית ממאורעות 2000", הוא משתף. "הרבה יהודים חושבים שזה היה סביב נושאים של דת, מסגד אל-אקצא, אבל אני הייתי בהפגנות ואני ראיתי את הצעירים האלה. חלק גדול ממה שהלך שם היה זעקה על הפער הכלכלי בין היישובים הערביים ליישובים שמסביב. כולם מתפתחים ואנחנו נשארים במקום. אז עוד פעם נחזור לסיפורים על זה שאין פיתוח כלכלי, והמצב הסוציו-אקונומי גרוע, והחינוך בבתי הספר, והשירותים הירודים, אז הדור הצעיר אומר - 'עד מתי נסבול את זה? ולכן, הבאת התעשייה אל תוך החברה הערבית היא הגורם הקריטי, ואנחנו רואים שזה אפשרי. זה לא דבר מובן מאליו שחברה כמו מיקרוסופט פועלת היום ממרכז נצרת".

     

    את הסניף במרכז נצרת, פתחה מיקרוסופט כבר לפני שלוש שנים. עד השנה שעברה פעלו המשרדים כ"תחנה" עבור עובדים שמתגוררים בצפון, ובשנה האחרונה קם שם צוות סקיוריטי ייעודי. "היום יש לנו עשרות עובדים בנצרת", מספרת ג'ומאנה נסייר-חכים, מנהלת פרויקט הצפון של מיקרוסופט. "בחרנו לפתוח משרד דווקא במרכז העיר, כהצהרה. אמרנו שנביא את ההייטק לצפון, וכך נוכל למקסם את שילוב הערבים בתעשייה".

     

    סניף מיקרוסופט בנצרת (צילום: מיקרוסופט)
    הצהרה. סניף מיקרוסופט בנצרת(צילום: מיקרוסופט)

     

    "יותר קל לי לעבור לעבוד ברדמונד (קמפוס מיקרוסופט העולמי - ה.ב.) מאשר בהרצליה", אומר ד"ר איימן ג'רוס, מהנדס תוכנה בכיר במיקרוסופט. "עבדתי בתל אביב שלוש וחצי שנים. הקושי הוא לא רק הנסיעות, זו גם מנטליות אחרת, סביבה אחרת, הכל ביחד. יש לי משפחה, ואני רוצה להיות עם הילדים בסוף היום ולא להגיע באמצע הלילה הביתה. וכן יש פה גם את הצד החברתי, לתת משהו בחזרה לקהילה פה".

     

    בחזרה למשרדים של פרסונטיקס, אני פוגשת את איימן, רובר וסמיר - שלושה טאלנטים חדשים ומקומיים, בגילאי 24-29, בוגרי הטכניון והאוניברסיטה העברית. אני מנסה להבין מה מבדיל אותם מהמקבילים שלהם בתל-אביב, אבל לא ממש מצליחה. גם אצלם, ההורים דוחפים למקצועות שהם מכירים ומבינים - רפואה, עריכת-דין וראיית חשבון. גם הם פירקו או פירמטו מחשבים מגיל צעיר ופשוט התאהבו.

     

    תגידו, קורקינטים יש פה ?

    "עוד לא נבנה הקורקינט שיכול לסחוב בעליות של נצרת", הם צוחקים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים