האלימות בחברה הערבית היא כלי לשלוט בנו

יותר מהכיבוש, מעניינת אותנו הפשיעה הגואה והיעדר תחושת הביטחון. וזה לא בגלל התרבות או ה-DNA הערבי. זאת תוצאה של גזענות ואפליה של המדינה

פידא נערה-טבעוניפורסם: 28.07.19 , 11:02

פידא נערה טבעוני(מונא אבו שחאדה)

השעה 14:00 בצהרים, אמצע נצרת. אופנוע חולף על פני פקק תנועה, מתקרב למכונית ואז נשמע צרור יריות. אחריו שקט. פחד באוויר. אף אחד לא יודע מה לעשות. האופנוע ממשיך לנסוע ובתוך כמה דקות החיים חוזרים למסלולם. זאת מציאות כמעט יומיומית בחברה הערבית בישראל.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

הציבור היהודי חושב שמה שמעסיק אותנו, הערבים אזרחי המדינה, זה רק הכיבוש. אבל מה שמעסיק אותנו זה מה שמעסיק אתכם: החיים עצמם. היומיום שלנו, הילדים, החברים, המשפחות שלנו, מבחני הבגרות, הקייטנות, מה נעשה בחופש הגדול, החינוך, הבריאות, הדיור, יוקר המחייה - ובכלל העתיד. ומבין אלה, מה שהכי מעסיק אותנו זאת האלימות שמתפשטת במהירות בחברה שלנו.

מספר הנרצחים בחברה הערבית מתחילת 2019 מגיע ל-29. הנתון הזה לא מעניין אף אחד בחברה הישראלית למעט הערבים. כשערבי רוצח ערבי זה נשאר במשפחה. אבל התופעה גוברת והולכת ועלולה לפגוע בכולם.

בחברה הערבית נרצח אדם מדי שבוע. מאז שנת 2000 נרצחו יותר מ-1,300 איש. שיעור האלימות גבוה באופן משמעותי בהשוואה לחברה היהודית. כל זה לא קורה בגלל המנטליות שלנו או כי זה חלק מהמנהגים שלנו או ה-DNA שלנו. זה קורה כי רוב הנשק הבלתי חוקי נמצא בחברה הערבית. כ-400 אלף כלי נשק ש-90% מהם מגיעים מצה"ל. אין לנו ביטחון אישי - לא בערים, לא בשכונות ואפילו לא בבתים שלנו. אדם יושב במרפסת ביתו ועלול "בטעות" לקבל קליע בראש. אבל זו לא טעות כשיש כל כך הרבה נשק לא חוקי.

כשאדם נפצע מיריות בכפר פוריידיס, מגיעה ניידת אחת באיחור של שעה ומתחילה ב"חקירה". באותו כפר, כמה ימים אחר כך, מגיעות (בדיוק בזמן) 30 ניידות לקראת הריסות של סככות. הסיפור הזה אומר הכול על גזענות, אפליה ועל אוזלת היד של גורמי אכיפת החוק.

תאופיק זאהר. נרצח לאור יום

ראוי להבין: זה לא מקרה, אלא מדיניות מכוונת להחליש את החברה הערבית. פחד ושנאה הם הנשק הכי טוב של ממשל לשלוט בעם שלו.

מאז רצח תאופיק זאהר בנצרת במאי האחרון – אדם שהלך ברחוב עם נכדתו באמצע היום ונהרג מירי שלא כוון אליו - אני פעילה בוועדה העממית למאבק באלימות. התאספנו, תושבים ותושבות, כי נמאס לנו לשתוק על חוסר הביטחון שכולנו חשים בו. בבחירות האלה חייבים לשים את הצרכים שלנו כאזרחים במקום הראשון ולא להסכים שהפחד ישלוט בנו.

כאימא, כאזרחית וכאדם אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד את התקווה שיש אפשרות להפוך את המקום הזה לטוב יותר. אני גם לא מוכנה להפסיק לנסות לשנות לטובה את המציאות שלי, של הילדות שלי ושל כולנו. אבל עלינו להבין: זו האחריות של הממשלה ושל המשטרה לעשות את העבודה כדי שיחזור הביטחון.