גם במדבר וגם באיה נאפה: לא קשה להתבהם
"ואלה מסעי בני ישראל" - ללרנקה, לרודוס ולכל מקום שטיסות הלואו-קוסט מגיעות אליו. ובתוך המזוודה הקטנה מקפל כל נוסע גם פנטזיה שנבנתה אצלו במשך הרבה זמן. במסעי המדבר וגם במסעי בני ישראל היום יש סיפורים לא נעימים, כאלה שהיו בהם נפילות גדולות והשלכות ובכייה לדורות
הנערים באיה נאפה עברו את הגבול. במובן הפיזי הם החתימו דרכון - ובמובן הרגשי והמוסרי עשו דברים שלא ייעשו. גם אם לא הורשעו באונס, גם אם זוכו חוקית, הם ללא ספק עברו את הגבול.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הסערה שהתעוררה בתקשורת וברשת משקפת את החרדה העמוקה שלנו. האם ככה נראים "טובי בנינו"? האם אלה תוצרי תרבות הריאליטי, התכנים המיניים בטלוויזיה וברשת, האינסטגרם התיעוד והדיווח המובילה לניצול מיני ערל לב?
המטרה: לעבור את הגבול
בחו"ל הכול מחול, אומרים החבר'ה - אבל אלה לא רק התרבות והחינוך שמשפיעים על טובי בנינו בחופשותיהם שמעבר לים. עבור לא מעט אנשים, "לעבור את הגבול" הוא חלק מהחופשה, מרכיב מרכזי במטרה המוצהרת שלה.
הנוסע מרגיש את עוצמת החד-פעמיות, את הרצון למצות חוויה, לחזור ולהגיד "היה וואו". המדינות המארחות עצמן מבינות את הדינמיקה הזאת, ועבורן היא חלק מהשיקולים הכלכליים לנתינת הטבות מס משמעותיות לחברות הלואו-קוסט, מתוך ידיעה שההשקעה שלהן תחזור כפלי כפליים בשל התנהגותו של התייר.
הוא יוצא מעצמו הרגיל והמוכר, מתלבש אחרת, מדבר אחרת ומתנהג אחרת, כשסוף-סוף מתאפשר לו להפוך אנונימי וזר. הבחירות שלו מתרחשות מחוץ לרצף החיים הרגיל. הוא מרשה לעצמו דברים שהוא לא יעשה ביומיום שלו, בסביבה שלו ובשער המטבע שלו.
בקלות אפשר לאבד זה
בתוך המזוודה הקטנה, מלבד בגדים ומגבת, ספר ואוזניות, מקפל כל נוסע גם פנטזיה שנבנתה אצלו במשך הרבה זמן. לרכב בהודו על אופנוע בלי רישיון, לבלות שבוע בלי מים וחשמל בשמורת טבע בנורווגיה - או לקנות בשאנז אליזה תיק של לואי ויטון (או עוגית מקרון שעולה כמו התיק), ולהצטלם עם השקית בכניסה לחנות.
הפנטזיה בנויה מאישיות ואופי, גיל, תרבות וחינוך, ורק מחכה להתממש תחת שמים טריטוריאליים אחרים, מעבר לגבול. היא יכולה להיות מותרת בארץ האחרת או אסורה שם, אולם בחוויה הפנימית של התייר - עין לא רואה ואוזן לא שומעת. אבא ואמא לא כאן, גם משטרת ישראל לא, ואפילו ה"עצמי" - שלא הייתי מדמיין שיעשה משהו כזה - נרדם בשמירה ויאסוף את עצמו רק בחזרה, עם המזוודה הגדולה בנתב"ג. הוא יישר את הבגדים לפני החזרה הביתה, ומה שקרה בחו"ל יישאר בחו"ל.
וכן, יש מי שבתחתית הטרולי שלו ארוזה גם פנטזיה אחת לא מעובדת שכזאת, של כיבוש מיני ותחרותיות והוללות לשמה, והוא מחכה לממש אותה מעבר לגבול. לפעמים מעבר לגבול החוק או המוסר - או "סתם" מעבר לגבולות המטושטשים והפלואידים של מה נחשב "בהסכמה".
בקלות אפשר לאבד את זה לגמרי ולהתבהם, עד שהבהמיות מעבירה בנאדם על דעתו. הנערים מאיה נאפה מאמינים לעצמם, ולכן לא מתבלבלים לפני שהם פותחים שמפניה ומשפריצים חיוכים לכל עבר, במקום לכסות את הראש בחולצה ולחמוק מהר ובשקט לרכב של אבא.
סיכום המסעות שלנו
פרשת מסעי, האחרונה בספר במדבר, היא ללא ספק המתאימה ביותר לקרוא בשבוע הראשון של אוגוסט. "ואלה מסעי בני ישראל" - ללרנקה, לרודוס ולכל מקום שטיסות הלואו-קוסט הדפיסו על מושבי המטוסים "השמים הם כבר לא הגבול".
"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים... ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'... ואלה מסעיהם למוצאיהם'". משה שוטח פה סיכום מהיר של כל המסעות שעברו במדבר: "ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין... ויסעו מרפידים ויחנו בקברות התאווה..."
לשם מה נכתב הסיכום הזה? הפליאה גדלה עוד יותר, שהרי בקריאת סיכום המסעות נתקלים שוב בסיפורים לא הכי נעימים שקרו לבני ישראל בכמה מן המקומות. ברפידים רפו ידיהם במלחמת עמלק, בקדש אירע חטא המרגלים, בערבות מואב וקברות התאווה זנו ישראל בבנות מואב.
הגוגל-מאפ הפנימי שלנו
הבעל שם-טוב - מייסד תנועת החסידות לפני כ-250 שנה - רואה את המסעות הללו לא רק כסיפור הדרך ההיסטורי בדרכם ממצרים לארץ ישראל, אלא גם כפלטפורמה לחייו של הקורא בכל דור. לפי התפיסה הפנימית הזאת - 42 המסעות שעברו ישראל, מקבילים לתחנות שאדם יעבור בחייו.
וכלשון נכדו של הבעל שם-טוב, רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, על מסעות בני ישראל: "שמעתי בשם אבי מורי זקני (הבעש"ט) כי כל מ"ב המסעות, והם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו, ולהבין כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת (כמו) יציאת מצרים, ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה".
התורה, אומר הבעל שם-טוב, נועצת סיכות על "מפת הנפש" במקומות שמן הסתם תעבור בהם. וכמו כל גוגל-מאפ טוב, אל כל סיכה שננעצה אפשר להגיע, גם אם אתה חושב, ממרום הכורסה או נומך הגיל, שלא תפגוש בדברים שקרו "לאחרים". שאתה לא תהיה מאלה שיעברו את משבר גיל הארבעים, שלא תרד מנכסיך, שלא תהיה טרוד בעבודה עד שלא תראה הרבה את הילדים, שלא תסתכל לעולם על אישה אחרת.
אני בחיים לא אהיה מאלה שמתמכרים לפייסבוק, אתה אומר לעצמך. עד שמגיעים החיים ואז אתה, כמו ה"אחרים", עובר בסיכה הזאת שננעצה בדרך. גם אתה תעבור במקום שבו תידרש לעמוד מול איזו תאווה שלך, כמו ב"קברות התאווה", ואולי כמו ב"רפידים" ירפו ידיך.
"ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו, ליסע ממסע למסע... ומזה נבין לכל המסעות שבוודאי הם בחינות קדושות ומעלות רמות, אפילו מקומות שקרו בהם דברים לא טובים".
החידוש הוא שגם בתחנות המפוקפקות יש אפשרות להתפתח ולעלות במדרגה, אבל זה לא קורה באוטומט: "הם (בני ישראל) כאשר באו למקומות הללו, נשתנה הדבר על ידי מעשיהם, ונהפך להם ללא טובה. לכן הפסוק מסתיים במילים 'ואלה מסעיהם למוצאיהם', ולא נאמר כאן 'על פי ה'" ("דגל מחנה אפרים" על פרשת מסעי).
ארזת לבד?
מאז מהפכת "שמים פתוחים" בשנת 2013, שבה חתמה ישראל על ההסכם עם מדינות האיחוד האירופי ומדינות נוספות - הרבה ישראלים מרגישים שרומא קרובה יותר מקצרין, וקפריסין היא אי לוויין של ישראל.
המסעות הפכו לחלק משמעותי מחיינו, והתדירות והקלות שבה אנחנו עוברים את הגבולות עלתה. מאז שהעולם הפך גלובלי גדלה בו ההזדמנות לפגוש את ה"אני" האנונימי והקמאי, גם ברשת וגם בחו"ל.
בתחושה הזו יש שכרון שיכול לפרק את קשר העין עם האני המוסרי והגלוי שאנחנו טורחים לפתח ואליו גם נחזור מחו"ל, בחיים עצמם. כשהשמים כבר לא הגבול והטכנולוגיה והתרבות מאפשרות לנו לעוף רחוק, נפש האדם הבסיסית והקבועה עומדת מול אתגרים חדשים.
זו אולי הסיבה שסיכום המסעות מתרחש בסוף. כשאתה "בפנים" אתה שבוי באותו חלק של הפאזל שבו אתה נמצא עכשיו, ורק אחרי שהכול נגמר תוכל להשקיף על התהליך בשלמותו.
כן, במסעי המדבר וגם במסעי בני ישראל היום יש סיפורים לא נעימים, כאלה שהיו בהם נפילות גדולות והשלכות ובכייה לדורות, וגם אותם חשוב לכתוב בסיכום, וגם הם יכולים לבנות אותך בסופו של מסע, ולחדד את האחריות שלך על עצמך ועל אחרים.
וכדברי הבעל שם-טוב: "ואם היו נוסעים ובאים למסעות הנ"ל ולא יקלקלו אותם במעשיהם, בוודאי היה מאיר להם כל מסע ומסע באור הגנוז בתוכו".
לפנייה לכתב/ת 
