שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "כאב ותהילה": ציפינו ליותר מסרטו האישי של אלמודובר

    באחד מסרטיו החושפניים ביותר עד כה, בכיר במאי ספרד מהרהר בילדותו, יחסיו עם אימו וזיקנתו. אך כמו הגיבור, בן דמותו, נדמה שגם במקרה של אלמודובר עצמו ימי השיא נמצאים מאחור, והיצירה המאופקת מתקשה לסדוק את אדישות הצופים. מזל שיש את אנטוניו בנדרס, בתצוגת משחק יוצאת מן הכלל


     

    בכל פעם שבמאי מביים סרט אוטוביוגרפי, מיד צצה ועולה ההשוואה ל"שמונה וחצי", סרט המופת של פדריקו פליני מ-1963, שנדמה כי הוא המודל ומקור ההשראה לכל סרט שבמרכזו במאי סרטים. אזכור אוטומטי זה מלווה גם את "כאב ותהילה" (Pain and Glory), סרטו החדש של פדרו אלמודובר, מאז הקרנתו בפסטיבל קאן בחודש מאי השנה (חודשיים קודם לכן יצא הסרט מסחרית בספרד). ההשוואה אינה מיטיבה עם הסרט, וגם אינה מדויקת כלל ועיקר.

     

     

    לא זה המקום לדון בגדולת סרטו של פליני, אבל שעה שהוא היה חגיגה של יצירה ויצירתיות (שמקורן דווקא במצב של כאוס אישי ומקצועי) - "כאב ותהילה" מאופיין במידה רבה של עצב ומלנכוליה. אולי משום שפליני ביים את סרטו בגיל 43, ואלמודובר מתקרב לשנתו ה-70. אבל זה גם לא בדיוק סרט של במאי המשקיף ממרחק הזמן על יצירתו והישגיו האמנותיים. ההיפך הוא הנכון - אין בסרט דבר החוגג את הקולנוע ואת העשייה האמנותית. זהו סרט של במאי החולק עמנו את תסכוליו ואת קריסת הגוף, באופן שהולך בהדרגה ונהיה טרחני ומונוטוני.

     

     

    אלמודובר: "אין לי תפיסה חיובית על הזדקנות - זה טבח"

     

    מתוך
    תצוגת משחק יוצאת מן הכלל. אנטוניו בנדרס, מתוך "כאב ותהילה"

    ממש בתחילת הסרט ישנה תמונה פסטורלית שבה אמו (פנלופה קרוז) ושכנותיה מכבסות במי הנהר, ואז פורשות את הסדינים לייבוש בשמש. הילד סלבדור נמצא בחברתן. התמונה הזו של חיי הכפר ונשותיו הססגוניות מוכרת מעבודותיו הקודמות של אלמודובר ("לחזור", שבו כיכבה קרוז), והיא מזכירה לנו שזה אכן היה נוף ילדותו בשנות ה-60. אבל עוד קודם לכן אנו פוגשים את גיבור הסרט, במאי סרטים מזדקן בשם סלבדור מאלו (אנטוניו בנדרס), השקוע בבריכה. השם אמור להיות אנגרמה (שיכול אותיות) של אלמודובר, והדימוי הוא קלישאה של התנתקות ובריחה. אל הרחם האימהי, אלא מה.

     

    מתוך
    מתוך "כאב ותהילה"

     

    אנו פוגשים את סלבדור כאשר אחד מסרטיו המוקדמים עומד להיות מוקרן במסגרת מחווה שנערכת לבמאי. המאורע הזה מחבר אותו מחדש עם כוכב הסרט ההוא שעמו לא דיבר משך 30 שנה (אסייר אטקסנדיה), שמצדו מציג בפניו את השפעתו המענגת של עישון הרואין. סלבדור אינו אדם בריא - מכאן הכאב שבכותרת - ומונטאז' בתחילת הסרט מציג את שלל המחלות מהן הוא סובל, שהמרכזית בהן היא בעיית גב אקוטית שמכבידה על תנועתו. גם הקריירה שלו, קצת כמו זו של אלמודובר עצמו, ידעה ימים יפים יותר. כאשר השחקן מוצא בדירתו של סלבדור טקסט אינטימי הנוגע לעברו, הוא מבקש את רשותו להעלותו כמונודרמה בתיאטרון קטן. אחד הצופים הוא מאהבו-לשעבר של סלבדור (לאונרדו סברגליה), וההתרגשות האוחזת בו מביאה אותו לביקור לילי מפתיע בדירתו של הבמאי. 

     

    מתוך
    מתוך "כאב ותהילה"

     

    בין לבין אנו נעים בפלאשבק אל ילדותו של סלבדור, אותה בילה כמסתבר במערה שנהפכה אט-אט לבית (את סלבדור הילד מגלם אסייר פלורס). אמו שוכרת צבעי מצודד ואנאלפבית (סזאר ויסנטה) על מנת שיבצע עבודות בבית המערה, בתמורה לשיעורי קרוא וכתוב שמעניק לו בנה. על פי הסרט, הרגע שבו נחשף סלבדור הקטן לאיבר מינו של השיפוצניק היה לאירוע מכונן בחייו.

     

    דרך ארוכה עשה אלמודובר מאז סרטיו המוקדמים והפרובוקטיביים משנות ה-80 ("חוק התשוקה", "מטאדור"), ועד שהפך לבון-טון של קהל בורגני ולזוכה שני פרסי אוסקר (באופן משונה, אף לא אחד מסרטיו זכה בדקל הזהב בקאן). ומה לעשות, השנים האחרונות בהחלט לא מוצאות את אלמודובר בשיאו. אולי זו הסיבה ש"כאב ותהילה", סרטו ה-22 במספר, נדמה כמו הרהור מפויס על יחסיו עם אמו, שחקניו, החינוך הקתולי המחמיר שספג ומיניותו. כך יוצא שהסרט נהפך לאנתולוגיה המפגישה את הצופה עם תמות ואזכורים מיצירותיו הקודמות - במיוחד "חוק התשוקה" ו"חינוך רע" שבמרכזם עמדו במאי סרטים, והסרט הנוכחי כמו משלים טרילוגיה אישית וחושפנית.

     

    מתוך
    מתוך "כאב ותהילה"

     

    קשה לדעת עד כמה הסרט נאמן לאוטוביוגרפיה של אלמודובר, ועד כמה בנדרס הוא-הוא עצמו - זאת, על אף שבנדרס עוטה את מלבושיו של הבמאי, ודירתו בסרט מאובזרת בחפציו האישיים, שלא לדבר על הדמיון הפיזי ביניהם. כך, למשל, הסצינות המתייחסות לילדותו של סלבדור אינן כוללות את מוראות השלטון הפשיסטי של פרנקו, אלא דווקא דימויים מלאי חום ותשוקה. האם כך אכן זוכר אלמודובר את התקופה ההיא, או שכך הוא מבטא את תשוקתו אל האם הנוכחת בזיכרונו - זוהרת ומפתה כמו דמותה של קרוז? האם התשוקה אליה היא זו שמניעה את יצירתו (לחברת ההפקות שלו ושל אחיו אוגוסטין, שמשום מה אינו נוכח בסרט, קוראים "אל דסאו" - התשוקה)? ואולי זוהי התשוקה אל אותו רגע אינטימי בילדותו שכונן, על פי הסרט, את מיניותו?

     

    "כאב ותהילה" עוסק אכן בכאב פיזי, בתשוקה נושנה ובתהילת עבר. יש בו, על כן, משהו מיוסר מאוד, כמו גם מידה של איפוק וצניעות. אם הסרט נותר לא לגמרי מספק, הרי זה משום שאין בו עניין מיוחד. כבר ראינו סרטים על במאים המתמודדים עם עברם, על זיכרונות ילדות מכוננים, ועל תשוקה המקבעת ומניעה את יצירתם. מבחינה זו, אלמודובר אינו מחדש כאן. זהו סרט שיש בו תחושה של סיכום, אך הוא נעדר כוח רגשי ויצירתי המניע אותו הלאה. אם כבר השוואה עם פליני, אזי זהו "שמונה וחצי" של במאי שהתברגן. כזה שכבר לא שואל שאלות לגבי הקולנוע שלו עצמו, אלא מסתפק בפירוט מעט מנדנד של מכאוביו.  

     

    מתוך
    מתוך "כאב ותהילה"

     

    בעיקר תמוהה הדלות האסתטית שבאמצעותה נע אלמודובר בין יצירה וחיים. שחקן המגלם את בן דמותו של בן דמותו של הבמאי בסרט מעלה מונולוג אינטימי בתיאטרון, על רקע מסך קולנוע. כמה נדושה יכולה להיות הקלישאה? והאם אין משהו צורם בסצינה מוקדמת שבסופו של הסרט מתגלה כסצינה מסרט-בתוך-סרט? האם אין דרך יותר רבת השראה לדבר על אוטוביוגרפיה וקולנוע?

     

    כסרט אישי, "כאב ותהילה" מותיר אותנו אדישים למדי. אין בו אמנם אותה טרחנות נרקיסיסטית שאפיינה את "אבק כוכבים" של וודי אלן מ-1980, שהיה חיקוי עלוב באמת של פליני, אבל הוא גם לא אומר משהו בעל משמעות על קולנוע, תשוקה ומה שמחבר ביניהם. אנטוניו בנדרס, לעומת זאת, שזכה בפרס המשחק בפסטיבל קאן, וזהו שיתוף הפעולה השביעי שלו עם בכיר במאי ספרד, מפגין תצוגת משחק יוצאת מן הכלל בתפקיד יוצר הסרטים הדואב.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים