"יש תחושה שהפלה היא כישלון שצריך להשתיק"

כשרותם לוי הייתה בת 37 ובהיריון ראשון, היא נאלצה לעבור הפלה מכיוון שתוצאות בדיקת מי שפיר לא היו תקינות. "בתחילת חודש חמישי עשיתי גרידה ניתוחית, וזה היה היום הקשה בחיי עד כה. לא אשכח את התחושה הריקה בבטן אחרי שהתאוששתי מההרדמה, ריק", מספרת לוי.

"התרבות בישראל מאוד מעודדת ילודה וברגע שגיליתי שאני צריכה להפסיק את ההריון - הכל התהפך. הייתי 'מלכה' ופתאום נאלצתי להתרוצץ עם עובר בבטן וכאב עצום בלב בחיפוש אחרי תור להפלה. שאלתי את עצמי - 'מה אני עכשיו? אין לי מה לתת?' מבייש כאילו אני לא אישה פתאום".

קראו עוד:

"להרדים תינוקת זה כמו מסע של 20 קילומטר"

אחרי הלידה עם בטן של חודש רביעי

אמא ל-4: "דקה אחרי הלידה הקפצתי לחוגים"

לוי, בוגרת המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים, החליטה להציג פרויקט גמר בשם "מה קרה לך רותם", המרמז על השאלה השכיחה ביותר שזכתה לה בזמן שהתמודדה עם ההפלה.

עבודת הגמר: 

"התאבלתי על העובר שלי, כתבתי לו מכתב, בכיתי שבוע שלם מבלי לצאת מהבית", מספרת לוי. "עזר לי מאוד שהתחברתי לקבוצת פייסבוק של עוד נשים שעברו הפלות מכל מיני סיבות. שם גיליתי שהפלה זה דבר שקורה לכל אישה ולפעמים יותר מפעם אחת. לא סיפרו לי על זה מעולם.

"הכול היה מאוד רומנטי בתיאורי ההיריון, וכל חיי חשבתי שזה מושלם ואין שום בעיות. גיליתי אחרת וגם שיש נשים רבות כמוני בכל מקום שפשוט לא מדברות על זה. כאילו הפלה זה כישלון של האישה, ויש תחושה שצריך להשתיק ומהר להיכנס להריון חדש, כדי שלא ידעו. כך גם היה לי.

"בעבודת האמנות הזו היה לי חשוב מאוד להראות מה עשתה לי ההשתקה הזו שלי את עצמי, מה זה עשה לרחם שלי וליכולת לשמוח מההריון החדש, ולקבל את העובר החדש ברחם".

לא מדברים על הפלות

"במשך כל שנות לימודיי, בחרתי ליצור עבודות שקשורות לחיי הפרטיים", מספרת לוי. "גיליתי שמה שעובר עליי קורה להמון נשים סביבי, אך לא תמיד חשוף ומדובר. בתחילת הדרך התמקדתי בדימוי גוף, ולאט לאט זה התפתח לרצון להיות אמא ולתהליך שעברתי.

"אני בוחרת להתעסק באישי כי זה מה שמניע אותי ליצור וזה מתברר כחברתי. היבט נוסף הוא שהעיסוק באישי גורם לי לטפל בעצמי. אחרי העיסוק והיצירה בנושאים האישיים אני מגלה שאני נרפאת ויכולה להתקדם כי הפצע טופל, הוצאתי את הבפנים החוצה".

"זה לא פשוט להיות בהריון במשך שנה וחצי"(צילום: אלבום פרטי)

שלושה חודשים אחרי ההפלה לוי הייתה שוב בהיריון, ובאמצעות הפרויקט היא מראה את הפחד והקשיים במהלך ההיריון החדש. "זה לא פשוט להיות בהיריון במשך שנה וחצי, לאבד את העובר הראשון שלי בחודש חמישי, ותוך שלושה חודשים, כשעוד לא הספקתי לעכל, כבר נכנסתי להיריון חדש. הטראומה הזו בסופו של דבר היא גם חברתית.

"דרך פרוייקט הגמר אני מראה את הבלבול והקושי שלי ושל הרחם שלי מול העובר החדש, הלחץ והחרדה שמשהו יקרה שוב, ולכן ישנו פחד מלהתחבר אליו. המחשתי את המצב הזה בעבודה בעזרת דיאלוג בין העובר לרחם, דרך מקצבים שונים של נשימה.

"חשוב לי להראות את הקושי שעוברת כל אישה אחרי טראומה של הפלה, ולהציף את השאלה איך היא מצופה מיד להתאושש ולהיכנס מהר להיריון חדש, שרק לא תתבוסס בדיכאון ומיד תמשיך הלאה. נאמר לי כמה פעמים על ידי הסובבים אותי, גברים ונשים אגב - 'מהר להיכנס להיריון חדש, שלא תיכנסי לדיכאון'".

ספרי על הקשר בין הבחירה המקצועית לאישית. 

"בחרתי בציור הדיגיטלי כי אין את האפשרות האמיתית לחוש ולהרגיש את הציור כמו שאין אפשרות ממשית לחוש את הרחם שלי, לתת לו לנשום, לדבר ולהגיד 'רגע מה קרה פה? שניה, תנו להבין'. חסרה פה את תחושת המישוש של החומר, ממש כפי שהחסר היה לי לאורך ההיריון את הוודאות והידיעה של מה שאני מרגישה או מה שקורה בפנים".

"מתמודדת עם פחדים על שלומה ובריאותה"(צילום: אלבום פרטי)

איך הרגשת במהלך ההיריון החדש? 

"ההיריון החדש היה ברובו מדהים אבל רק אחרי בדיקת מי השפיר. עד הבדיקה הייתי בחרדות קשות כל כך שלא ישנתי בלילה בכלל, לא הצלחתי לתפקד ומה ששמעתי סביבי זה 'תחשבי טוב, יהיה טוב', אבל מי יכול לחשוב טוב בכלל? פחד תהומי ששוב יקרה לי, שאולי מגיע לי ואני לא אמורה להיות אמא.

"הוצפתי במחשבות שבעיקר אמרו לי שאני לא בסדר עם כל תחושה שיש לי. אחרי שסיימנו עם הבדיקות התחלתי ליהנות מההיריון, לעשות הרבה ספורט, לבלות בים, ליהנות מהבטן ואפילו ללטף אותה.

"הלידה הייתה פשוט מוזרה, כאילו יש לי השגחה. אחרי יום וחצי של צירים, דווקא ביום של הלידה פתאום לא הרגשתי את העוברית, כאילו הלכה לישון. עשינו ניתוח קיסרי עם מנתח מושלם שעשה לי תפרים שלא צריך להוריד והצלקת לא גדולה.

"הלידה שלי נגמרה תוך שלוש שעות והתינוקת, שקראנו לה אור, הייתה אצלי בידיים כשהיא בריאה ואני רגועה. עכשיו אור ואני נמצאות בחופשת לידה. היא כבר כמעט בת חודשיים ואני שוב מתמודדת עם פחדים על שלומה ובריאותה.

"אני מרגישה שקיבלתי את החלום שלי. אני אמא, ואני עוסקת באמנות שמשלבת סיוע לילדים. האמת היא שרק בגיל 33 הבנתי שאני רוצה להיות אמא, ועדיין לקח זמן עד שהתחתנו ונכנסנו להריון, אז בכלל זה הוסיף ללחץ.

"היום החלום שלי בגדול הוא להרגיש נינוחה ורגועה בחיי, להשאיר את הכאב והטראומה מאחור, ולעזור לילדים דרך עולם האמנות".