שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "המשפחות נותנות מתנת חיים, אבל נשארות לבד עם הכאב"
    איריס חג'בי שכלה את בנה זיו בפיגוע בברקן, רעות ושני גל איבדו את התינוק שלהם לחיידק טורף, וליאל, בתם של רפי ודלית בבלר, נהרגה בתאונת הדרכים בסינמה סיטי. אבל למרות הכאב, בחרו ההורים לתרום את איברי יקיריהם כדי להעניק חיים לאחרים. כתבתנו הצטרפה למפגש של קבוצת התמיכה המיוחדת שהקימו ב"אדי"

    לכמה שעות היה אחד מחדרי הישיבות של איכילוב אחד המקומות העצובים ביותר עלי אדמות. זוגות וגם יחידים הם נכנסו, לבושים יפה, כמעט חגיגי, מתרגשים ונרגשים, מחייכים, מתעדכנים זה בחייו של זה.

     

    ברגעים הראשונים קשה לזהות שיש להם חור ענק בלב. רק כשהם מתחילים לדבר ולחלוק את רגשותיהם, מתברר המכנה המשותף, הנורא: כולם איבדו את יקיריהם - מתינוק בן שנה ושלושה חודשים ועד בעלים או נשים בשנות ה־60 לחייהם - אבל בחרו להתעלות מעל הצער הפרטי ולתרום את איבריו של בן המשפחה כדי להעניק חיים לאחרים.

     

  1. לחתימה על כרטיס אדי

     

    קבוצת התמיכה של אדי עלתה לכותרות בנסיבות מצערות: כאשר אמהות של ילדים שטבעו בתחילת הקיץ כתבו בעיתון זה מונולוגים מצמררים על אסונן, אך אמרו שאם יש משהו שמעודד אותן, הרי זו התרומה שלהן למען ילדים אחרים. הקבוצה אמנם פועלת כבר יותר מ-22 שנה אבל היא מעולם לא נחשפה. לא מדובר בהרכב קבוע, ובמהלך השנים אנשים הגיעו, נשרו, חזרו ואף נפטרו.

     

    למפגש שמתקיים בתל־אביב אחת לחודש, במקביל לשתי קבוצות נוספות - חיפאית ובאר־שבעית -הגיעו הפעם 27 איש. הישיבה בפורום הייתה קשה, חונקת את הגרון עם סיפורים שקורעים את הלב. חלקם מוכרים מאוד מהתקשורת, כמו זה של איריס חג'בי, אמו של זיו, שנרצח בפיגוע בברקן יחד עם קים לבנגרונד, או רעות ושני גל, הוריו של אלוני, שנפטר מחיידק טורף בגיל שנה ושלושה חודשים. גם סיפורה של ליאל בבלר בת ה־16 התפרסם מאוד בזמנו אחרי שעמדה עם חברה במעבר חציה בסינמה סיטי, ונהרגה על ידי נהגת שלא עצרה באדום, והוריה דלית ורפי תרמו את איבריה.

     

     

    לכתבה ז (צילום: באדיבות המשפחה)
    נרצח בפיגוע בברקן. זיו חג'בי ז"ל(צילום: באדיבות המשפחה)

     

    בקבוצת התמיכה אין משמעות לפרסום. כולם תומכים בכולם, חולקים את אותם רגשות. כך למשל לאה שמספרת על הבת אורית שנפטרה בגיל 34 והשאירה שלושה ילדים שאותם גידלו היא ובעלה, יוריק שאיבד את אמו רק לפני חודשיים, הגיע בפעם הראשונה ושתק כל הפגישה, בני שאיבד את אשתו ג'ודי ומספר שלמחרת המפגש היה אמור לחגוג 30 שנות נישואים, תמר וטולי קירשנבוים, ההורים של מיכה, מוזיקאי מחונן, שנפטר בגיל 24 מדום לב, ומאז הם מחיים את יצירתו, או שלמה ונגה ברקאי, ההורים של גילי בת ה־26 וחצי, שנהרגה לפני 13 וחצי שנים בתאונת דרכים. "תרמנו מה שאפשר", אומרת נגה כשהיא מציגה את עצמה, "כי מי שפגע בה כל כך חירב אותה שזה היה בלתי אפשרי. לשמחתנו, שניים זכו במאור עיניים וגם קיבלנו מכתב מהדסה, 'תודה על העור שנתרם'". "ליאל הצילה חמישה אנשים", מספר רפי בבלר, "תרמנו שבעה איברים שלה".

     

    לדבר ולבכות

    "דווקא ההשתלות הן בדרך כלל לא הנושא", אומרת ד"ר תמר אשכנזי, שהגתה את רעיון קבוצת התמיכה. "פה זה נון־אישיו כמה כל אחד תרם ומה. כשאחת האמהות שאלה אותי אם להגיד לאחרים מה נתרם, כי סיבך אותה להסביר בגלל תיאורים פלסטיים קשים, עניתי לה: 'תגידי תרמנו מה שאפשר היה'".

     

    רעיון הקמת הקבוצה עלה אצל אשכנזי, אחות וד"ר בסיעוד, בעקבות אבל עמוק שחוותה כבת קיבוץ בית השיטה, שאיבד במלחמת יום הכיפורים 11 מבניו. היא הייתה אז תיכוניסטית, והמראות והרגשות שחוותה לא עזבו אותה, עד שבסוף לימודי הסיעוד בחרה, בניגוד לבנות מחזורה, להקדיש את עבודת הגמר לפן הרגשי ולא הגופני - סעד נפשי לחשוכי מרפא. במשך השנים הבשיל אצלה התהליך, וב־97' חצתה לגמרי את הקווים ועברה מעיסוק באנשים שעומדים למות, לעיסוק בכאלו שכבר נפטרו, והייתה לאחת ממקימי מערך מתאמות ההשתלות בישראל. "העבודה שלי הייתה ועודנה שהמשפחה תבין שמוות מוחי זה מוות לכל דבר ועניין. לפני 20 שנה היה ממש קשה לשכנע. רק בשבע השנים האחרונות זה איכשהו נתפס", היא אומרת.

     

     

    אלא שכמה חודשים לאחר שנפתח המרכז הרגישה אשכנזי שמשהו חסר בתהליך. "אמרתי לעצמי: 'לא יכול להיות שהחולים מקבלים מתנת חיים, ולרופאים ולמערכות הרפואיות יש תחושה של הצלחה, אבל המשפחות התורמות, שהן אלו שהניעו את כל התהליך וקיבלו את ההחלטה, נשארות לבד בצערן'. אף אחד לא ציפה ממני לעשות משהו. זה לא היה בתוך הגדרת התפקיד. ובכל זאת שאלתי את עצמי איך אפשר לעזור למשפחות".

    קבוצת התמיכה הראשונה שקמה בתל־אביב כללה חמישה מפגשים בשנת האבל הראשונה, שעסקו באבל ובתרומה. המפגשים שבאו אחר כך עסקו בנושאים שעלו מתוך ההתמודדות עם המוות, אך לא היו ייחודיים לתורמי איברים. אחרי כמה שנים החליטה לשנות את הפורמט ולערבב את כולם עם כולם, ותיקים וצעירים, כשלדבריה, "אלו עם הוותק של 12 ו־15 שנים תומכים בחדשים. חלקם משתתפים בכמה קבוצות תמיכה ומגיעים גם אלינו. ביטוח לאומי, למשל, נותן מפגשים לאלמנים ואלמנות, אבל רק עשרים לשנתיים. בצבא נותנים תמיכה שנתיים. ולא רק זה, אלא ששם הקבוצות סגורות תקופתית — למשל, כולם שייכים לצוק איתן וכו'. אצלי זה לא ככה. יש סבתות, אלמנות ואלמנים והורים שכולים עם סיבות מוות מאוד שונות, חלקם אצלי 17 שנה וחלקם שנה. כשהחדשים שומעים שמישהו מגיע 17 שנה, הם קצת נלחצים, אבל אז אני מסבירה שבמשך השנים אנשים שלא מספיק קרובים למי שנפטר ממשיכים בחייהם, ורק ההורים, האחים האלמנה או הילדים זוכרים, ואני מספקת להם מקום לגיטימי כדי לבוא ולדבר ולבכות".

     

    "אפשר גם להמשיך ליהנות?"

    קשת הנושאים שמדברים עליהם במפגשים אינה מוגבלת. כל אחד יכול להציע נושא שמעניין אותו. במפגש האחרון למשל הרצה להם האלוף במיל' דורון אלמוג, ששכל אח במלחמה ובנו נפטר לאחר מחלה קשה. אשכנזי אומרת שאם מישהו הגיע טעון למפגש, הוא מורשה להעלות את הנושא, גם אם נקבע נושא אחר.

     

    "כשמישהו נפטר ותורם איברים", היא מספרת על התהליך, "לא מיד מתנפלים עליו עם הקבוצה. רק אחרי חודשיים פונים אל המשפחה, ומציעים לה להגיע. אבל לפעמים המתאמת בשטח יודעת להגיד לי, 'אלו זקוקים לתמיכה עכשיו', והם מקבלים הזמנה קודם. הצלחת הקבוצה התל־אביבית הולידה לפני כעשור את שתי הקבוצות האחרות, בחיפה ובבאר־שבע. מתברר שבגלל המבנה הגיאוגרפי של הצפון, המשופע ביישובים קהילתיים, האופי של הקבוצה הצפונית קהילתי יותר, והם נפגשים עצמאית גם בסופי שבוע. בקבוצה התל־אביבית, לעומת זאת, ממשיכים לפעמים את המפגש בבית קפה.

     

    למרות רשימת הסלבריטאים שתרמו איברים - החל מדודו טופז שקרניות עיניו נתרמו, הנשיא לשעבר שמעון פרס, אבי נשר שתרם לפני שנה את איברי בנו ארי ורבים אחרים - רובם אנונימים. "יש שחקן מפורסם שהגיע כי הוא היה בן דוד של הנפטר", אומרת אשכנזי. "בגדול, יותר נשים עברו אצלי. יש אנשים עם פחות צורך. אלו משפחות עם המון משאבי נפש, מודעות חברתית גבוהה ועם חמלה. שמתי לב שהתרומה משדרגת את האנשים. פתאום הם מגלים את המעורבות החברתית, מתחילים להתנדב במסגרות אחרות ולהבין את הזולת".

     

     

    לכתבה ליאל בבלר ז
    ליאל בבלר ז"ל. נהרגה בתאונת דרכים(צילום: באדיבות המשפחה)

     

    אחד המפגשים האחרונים עסק בשאלה אם מותר ליהנות ולבלות בלב שלם במהלך אבל קשה שנמשך למעשה כל החיים. הנושא הועלה על ידי תמר קירשנבוים, אמו של מיכה ז"ל.  ההורים, תושבי היישוב חשמונאים, הגיעו לקבוצה לפני ארבע שנים לאחר מותו של בנם בגיל 23 וחצי. "ליבו של מיכה", היא אומרת, "נמצא אצל בחור דרוזי מחורפיש, ואנחנו בקשר מאוד טוב איתם. הם אפילו הכשירו את הבית לפני שביקרנו אצלם. אנחנו גם בקשר עם האדם שקיבל את הכבד. עם שאר הנתרמים שקיבלו כליות, לבלב וקרניות - פחות. בשנה הראשונה", היא אומרת, "היה במפגשים משהו מאוד נורא מחד ונשגב מאידך. גם תרומת האיברים, גם הדמות של מיכה. היה קשה וכואב, ויחד עם זאת מרומם. אבל באיזשהו שלב הרגשתי שזה כבד עליי, בעיקר מקרי הרצח וההתאבדויות.

     

    "היה לי קשה לשמוע כל כך הרבה סיפורים, כי לקחתי ללב ויש לנו את האבל שלנו, אז עשינו הפוגה. מאז שחזרתי לקבוצה, לפני חצי שנה, אני מאוד מתחברת ומתרגשת מהסיפורים האנושיים, לא משווה ביני לבינם, אלא מקשיבה לדרך ההתמודדות של האנשים. מכיוון שאני בעוד קבוצות תמיכה ויש לי למה להשוות, אני יכולה להגיד שיש משהו משותף לאנשים, שברגע הקשה של חייהם הסכימו לנתק את עצמם רגשית ולקבל החלטה לקחת איבר מגופו של יקירם. להתעלות מעל הרגש שאומר, 'אל תגעו בו', ולהגיד, 'כן, יש אנשים שזקוקים לו עכשיו'. גם בחיי היום־יום, כשאני פוגשת תורמים, זה מיד יוצר חיבור אחר".

     

    "זה היה פשוט שוק"

    אפרת דורון מכוכב־יאיר שכלה את נכדה, אלוני, מחיידק אלים כשהיה בן שנה ושלושה חודשים בלבד. לפגישה היא מגיעה עם חתנה שני ובתה רעות, שעומדת ללדת בכל יום. "הפעם הראשונה שהגענו לקבוצה", מספרת דורון, "הייתה חודש אחרי האסון, והייתי לא מאופסת. גם לא בדיוק ידעתי למה אני מגיעה. לא הבנו שזו קבוצת תמיכה. הגענו שישה אנשים - ההורים של אלוני, שני ורעות ואילן בעלי ואני. חשבנו שזו הרצאה.

     

    "היה ערב לא פשוט בכלל. הסיפורים גמרו אותי. היה ילד שנפל עליו שער כדורגל, אמא שלו הייתה שש שנים אחרי, והיא אמרה שהיא רואה אותנו היום ונזכרת בעצמה, שהיא לא ידעה איך תצליח לעבור שש שנים. והיה בחור ששכל את אשתו מדום לב. היה שם אוסף של אסונות, כל מקרה היה יותר קשה מהשני. שבועיים אחרי המפגש עוד הלכתי עם הרושם שהוא הותיר בי. זה היה שוק, קשה להכיל את כולם. אבל אמרתי, עובדה שאנשים ממשיכים לבוא, 13 שנה או 17, אז כנראה שהקבוצה נותנת להם משהו.

     

    "הפגישות", אומרת דורון, "לא שינו אותי אלא חיזקו אותי. מאז המקרה שלנו הפכתי לפטליסטית. יש שם אנשים שבני זוגם או ילדיהם לא קמו בבוקר, בגלל דום לב. אם לא תהיה פטליסט, לא תבין איך ילדים בני ארבע או שנה, מתים יום אחד במפתיע. מה שמאוד עוזר לי בקבוצה זה שאין בה שיפוט. יש הכלה. ומכיוון שכל אחד בשלב אחר של האבל, זה עוזר.

     

    "יש משהו מאוד תומך בעובדה שאיפה שאת לא נמצאת, את מקבלת חיבוק ולאנשים אכפת ממך. אדם שהיכה בו אובדן, זה סוג של נכות. כבר בשבעה אמר לי מישהו, 'מוות זו נכות לכל החיים, רק שאתה קובע את אחוזי הנכות'. החיבור עם עוד אנשים שהיה להם אובדן כמעט מתבקש. תרומת האיברים מעניקה ממד נוסף. אנשים ממש נאחזים בזה. 'לפחות משהו טוב יצא מזה', הם אומרים".

     

    מאלוני, מספרת סבתו, נתרם רק הלב. "פשוט באותה נקודת זמן לא היה שום תינוק בארץ שהיה זקוק לאיברים אחרים". התינוק מוסא, פלסטיני מרמאללה, היה במצב כה קשה, שגם הלב לא הציל את חייו והוא נפטר. דורון הביאה את השאלה לקבוצה — מתי להיפגש עם הנתרמים, כולל מקרים כמו שלה, שבהם הם לא שרדו. "במקרה שלנו, הציעו לנו לא להיפגש עם הנתרמים לפני שעוברת שנה". נגה ושלמה ברקאי, ההורים של גילי, לא רצו בכלל להיפגש כי הם חשבו שזה יעשה רע, דווקא לא להם, אלא לנתרמים.

     

    שאלה נוספת שהועלתה בקבוצה היא מה הם עושים עם חפצי הנפטרים. השאלה במקרה של דורון הייתה מסובכת יותר, כי בכל זאת, מדובר בתינוק, שסביר להניח שיהיו לו עוד אחים. "עלתה אצלנו שאלה האם לשים את הבגדים והעגלה בצד, או לתרום", מספרת הסבתא. "יש כאלו שהתרומה שיחררה אותם, ואחרים ממשיכים להחזיק את הדברים בארון. כשדיברתי עם רעות על האופציה לשים את העגלה בצד, כי היא מזכירה לי איך הגענו איתה לבית חולים ויצאנו בלי תינוק, היא אמרה לי שלשים אותה בצד, זה כאילו לשים את זכר אלוני בצד. בסופו של דבר הוחלט לקראת התינוק החדש, לחדש אותה עם ריפוד אחר, ולשמור את הבגדים". 

     

    "הדיבור עוזר לי"

    אחרי האסון שפקד את איריס חג'בי כשמחבל רצח את בנה זיו לפני פחות משנה, היא החליטה לדבר עליו בכל מסגרת אפשרית. "בחודשיים הראשונים, עד שתפסו את המחבל", סיפרה במפגש, "אף אחד לא היה מוכן לדבר בתקשורת, ואני היחידה שסיפרתי על זיו. הילדים היו המומים שאני מוציאה פוסטים. עניתי שזה חלק מלעזור לעצמי".

     

    במפגש הקבוצתי האחרון, סיפרה: "כשקמנו מהשבעה הייתה חתונה של קרובי משפחה שכולם חיכו לה. זיו היה צריך להיות מסמר הערב, והשביעו אותנו שנגיע. לא ידעתי איך נעשה את זה, אבל הרגשתי שצריך לבוא בשביל המצווה. היינו בחופה ועזבנו. אחר כך היו עוד שתיים־שלוש חתונות. הלכנו כדי לכבד את האנשים ובריקודים פרשנו. אנחנו מנסים לחזור לחיים, שזה לא כל כך הולך. כשהבן שלי בא ואמר שהוא מתחתן, לא ידעתי איך להגיב וגם לו היה קשה. הוא יוצא עם חברתו שמונה וחצי שנים וזיו תיכנן איתם את החתונה, ולא זכה, ואני לא יודעת איך אני הולכת לחגוג חתונה שבוע אחרי יום השנה. אפילו שמלה לא בראש שלי לחפש".

     

    המונולוג שלה מצית את הרגשות בקבוצה. "בשבעה של גילי", משתף שלמה ברקאי, "ניגשה אליי חברה טובה שלה: 'ב־26 בחודש אני מתחתנת, אתם באים לחתונה. תבטיח'. באנו כולנו כשעל התקרה רץ סרט עם תמונות של הבנות, וגילי בתוכן, ואז הכלה ביקשה שנעלה איתה לחופה. זה היה מוזר, אבל עלינו ולא הרגשנו אשמה שרקדנו ושמחנו בשמחתה. אני חושב שאנחנו צריכים לחיות את חיינו גם אם זה בשמחות. אנחנו לא מרגישים שאנחנו בוגדים בילדה שלנו. היא כל הזמן איתנו".

     


  2.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים