שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    החמרת תנאי מחבלים זאת לא תשובה

    קשה לראות מחבל מחייך בביהמ"ש, כמו שקשה לראות רוצח ראש ממשלה או אנס או מצית משפחה עושה זאת. זה לא מצדיק עינויים פיזיים. טור תגובה

     

    ארכיון (צילום: אבישג שאר-ישוב) (צילום: אבישג שאר-ישוב)
    ארכיון(צילום: אבישג שאר-ישוב)

    בתגובה ל"הנרצח מחייך בתמונה, מחבל מחייך בביהמ"ש" מ-8 באוגוסט

     

    אחרי כל רצח מחריד - כמו זה של דביר שורק ז"ל - עולות קריאות מצד פוליטיקאים ואנשי ציבור להחמיר את הענישה והיחס למחבלים, עד כדי דרישה לענישה קולקטיבית, הוצאות להורג ללא משפט ושיטות כליאה ועינויים הלקוחות ממשטרים אפלים ומתקופות אפלות. אחרי תפיסת החשודים ברצח שורק, למשל, שחררה מפלגת עוצמה יהודית הודעה שבה קבעה ש"יש להצטער שהמחבלים לא חוסלו במהלך המעצר", ושיש לשים סוף למציאות שבה הכלא הישראלי עבור מחבלים הוא בעצם "קייטנה" שבה הכלואים "חוגגים מדי ערב בחאפלות מפוארות".

     

     

    לאחרונה, קריאות כאלה מגיעות לא רק מכיוון איתמר בן גביר, אלא גם משרים בממשלה. "נגמרה החינגה", הצהיר השר לביטחון פנים גלעד ארדן. בשבוע שעבר גם כתב כאן עו"ד ירון קנר, תובע צבאי במילואים, מאמר הקורא למאסרי עולם על כל פעילות טרור, "רצוי עם עבודות פרך. כאלה שיגרמו לאסיר לבקש את נפשו למות".

     

    יש להעמיד דברים על דיוקם: בניגוד לקלישאה הפופוליסטית שנשלפת אחרי כל פשע, אסירים בבתי הכלא בישראל לא מבלים בנעימים. למעשה, תנאי הכליאה בבתי הכלא בארץ רחוקים מהסטנדרטים המשפטיים המקובלים בעולם. עיון בדו"חות הסניגוריה הציבורית מהשנים האחרונות מעלה תמונה עגומה של תנאי כליאה: שימוש שגרתי בקשירה של אסירים ועצורים; נסיעות ממושכות - לעיתים עשרות שעות - ברכבים לא מאווררים, ללא גישה לשירותים בדרך לבתי המשפט ולקבלת טיפול רפואי; היגיינה ירודה בתא המובילה לבעיית מקקים וחולדות ועוד.

     

    לדוגמא, בכלא איילון, "המבקרים התרשמו כי בתא שוררים תנאי חום, צחנה ומחנק קיצוניים שהקשו על השהייה במקום למעלה מדקות ספורות. השירותים בתא היו תקולים ונזלו מהם מים ללא הפסקה. למבקרים נמסר על ידי הכלוא כי מצב זה קיים מאז כניסתו לתא, וכי אף על פי שהתלונן על כך דבר לא נעשה. כמו כן הבחינו המבקרים במקקים רבים שהתרוצצו".

     

    לכל זאת יש להוסיף את הצפיפות הבלתי נסבלת בתאים, עד כדי כך שרק לפני שנתיים, בעקבות עתירה של האגודה לזכויות האזרח, קבע בג"ץ שהמצב אינו נסבל ולא יכול להימשך.

     

    זו המציאות: לא מסיבות אלא תנאי כליאה המהווים הפרה של האמנה הבינלאומית נגד עינויים ויחס אכזרי ובלתי אנושי. ולמרות כל זאת, אין זה מפתיע שבתקופת בחירות מופיעה רטוריקה הקוראת להגדלת הכאב הפיזי של האסירים; רטוריקה שתלושה מהמציאות - ורחוקה מהדין.

     

    לכולנו קשה לראות חיוך על פניהם של נאשמים ברצח ראש ממשלה, בהצתת משפחה, באונס או רצח בחור צעיר. מובן פרץ הכעס שבא מבני משפחות שכולות בראותם את הנאשם, אבל הקושי הזה לא צריך ולא יכול להוביל אותנו למחוזות העינויים.

     

    יש לזכור שבמערכת המשפט שלנו עונשים לא נקבעים לפי רגשי נקמה, או מתוך התפרצות של כעס מול סבל הקורבן או חיוכו של הנאשם. במערכת המשפט המודרנית, מי שהורשע, גם בפשעים המחרידים ביותר, לא צפוי לעונשים פיזיים אלא לכליאה או לקנסות.

     

    בדיוניה הקבועים מול ערב הסעודית מעלה ועדת האו"ם נגד עינויים דרך קבע את בעייתיות הענישה הנהוגה במדינה, כולל מלקות. כך, בהופעה האחרונה של ערב הסעודית ב-2016, הביעה ועדת האו"ם "דאגה עמוקה" מכך שהמדינה ממשיכה להשתמש בענישה גופנית כגון מלקות וכריתת איברים, בניגוד לאמנה נגד עינויים ויחס אכזרי. לשמחתנו, החברה הישראלית ומערכת המשפט בישראל לא דומות לערב הסעודית. אין אצלנו מלקות, אין עונשים המכוונים להביא לסבל פיזי של המורשעים, אין מקום להטלת מומים באסירים. טוב שכך. ערב הסעודית אינה מודל לחיקוי עבורנו. חבל שמשפטנים ושרי ממשלה לא רואים זאת.

     

    • ד"ר רחל סטרומזה היא מנכ"לית הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים