שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אני צוללת המערות היחידה בישראל"
    בצלילת מערות בדרך כלל לא נפצעים – או שיוצאים מהמים בחיים או שלא. ישבנו לשיחה עם הלן וולפמן שסיפרה לנו על רגעי הקסם לצד הסיכונים. "כמעט בלתי אפשרי להפחיד אותי"

     

     

    "למיטב ידיעתי, אני צוללת המערות היחידה בישראל. מובן שיש כאן צוללי מערות בודדים, אבל כולם גברים. אני לא יכולה להגיד בפה מלא שזה ספורט גברי, אבל ככל שמתקדמים יותר במורכבות הצלילה, ככה כמות הנשים הולכת ופוחתת".

     

    "אוצר מדהים": נחשפה מערה מתקופת המאיה

    הצצה נדירה למערת הנטיפים הגדולה בארץ

     

    במהלך כל 32 שנות חייה, הלן וולפמן מקפידה לשבור מסגרות בזו אחר זו. "בתור ילדה שהיא מצד אחד נסיכה ומצד שני טום בוי, תמיד הייתי זאת שמטפסת על הענף הכי גבוה בעץ, ועוד מנסה לטפס על הענף הבא", היא מספרת בשיחה עם ynet. התכונה הזאת סייעה לה בהמשך להתקדם בצבא עד לדרגת רב סרן במילואים, ולהצליח כממונה על הפיתוח העסקי בחברה גלובלית המספקת שירותי פיתוח תוכנה.

     

    "זה אקסטרים", היא אומרת בחיוך ומפנה את מבטה לחליפת הצלילה שלצידה, מלטפת אותה בעדינות. הרוח המערבית פורעת את שיערה הבהיר. היא באמת מצליחה איכשהו להיראות עדינה וכל כך אמיצה בו-זמנית.

     

    איך מתבטא העניין שזה ספורט גברי?

    "קורה לא מעט פעמים שאנשים פשוט באים ולוקחים לי את אחד ממכלי האוויר שלי, או שלפעמים אני מקבלת תגובות מופתעות מגברים אחרי הצלילה – 'וואלה, צללת ממש טוב' – באיזו הפתעה כזאת שלי, אישית, לא עושה יותר מדי היגיון".

    הלן וולפמן צוללת מערות (צילום: רובי מיארה)
    הלן וולפמן בפעולה(צילום: רובי מיארה)
     

    וולפמן לא מתביישת לרגע להשמיע את קולה, להיות יותר מסתם נוכחת בים של גברים ולצלול עמוק לקצה היכולת שלה: "בתחילת גיל ה-20 בחנתי מספר תחומים בעולם הספורט הימי: התחלתי לגלוש, עשיתי רישיון משיט, אבל עדיין משהו הרגיש חסר. יום אחד, ללא שום תוכנית מוקדמת, מצאתי את עצמי נוסעת לבד לאילת, לבושה היטב לאירוע, עם שמלה ורודה קצרה ונעלי עקב", היא צוחקת. "שם עשיתי את הקורס כוכב ראשון שלי, אחר כך השני, ומשם התקדמתי לצלילות היותר מפותחות, ולבסוף לצלילה במערות ובאוניות טרופות.

     

    "צלילת מערות היא צלילה בתוך מערה שכולה מוצפת מים. אלה בדרך כלל מערות שפעם היו יבשות, האדם הקדמון עוד טייל בהן לפני מאות אלפי שנים". עם הזמן המים חלחלו פנימה ויצרו את כל המבנים הייחודיים של המערה. "יש מערות עם נטיפים, יש מערות עם קריסטלים שנראים כמו כדור בדולח כשמאירים עליהם עם פנס. יש מערות עם סלעי חימר שנראים כאילו הם ממש נוזלים מתוך הסלע. זה בדרך כלל נוף קסום ומהפנט, וככל שאת מעמיקה יותר ככה היופי האמיתי של המערה נפתח".

     

    אבל מתברר שגם בגן עדן יש צרות. "המעבר מצלילת מים פתוחים לצלילה במקום סגור וקלאוסטרופובי, זה לא עניין של מה בכך", היא מספרת. "המערות הן גדולות ומסועפות ואת יכולה תוך שנייה, בלי לשים לב, ללכת לאיבוד. בעולם הזה אין פציעות, זה או 1 או 0". וולפמן מספרת שנהוג לצלול צמוד לבן זוג שסומכים עליו: "כדי לצאת בבטחה אנחנו משתמשים בחבל החיים, שזה חבל שמתוח לאורך המערה ואנחנו צריכים להיות צמודים אליו תמיד".

     

    השניים צריכים גם לדעת לתקשר במים, כדי לדעת לנווט או לעזור בעת צרה. "אנחנו משתמשים בשפת סימנים מתואמת מראש או לפעמים רק במבטים".

    הלן וולפמן צוללת מערות (צילום: רובי מיארה)
    חיוך בתוך המערה(צילום: רובי מיארה)
     

    אז איך בכל זאת דברים יכולים להסתבך?

    "אם מישהו שצלל לפנייך נתן מכת סנפיר והעיף את האבק שנמצא בקרקעית המערה, האבק הזה ברגע הופך לענן של אבק שאת לא רואה מתוכו שום דבר, כולל את עצמך. נורא קל במצבים האלה להיכנס בשנייה לפאניקה וחרדה, ומשם הכול משתבש".

     

    וולפמן משתפת בחוויה שעברה באחת הצלילות שביצעה: "הייתי כבר 30 דקות בתוך המערה, והדרך חזרה לוקחת עוד 30 דקות. פתאום התחלתי להרגיש שאני נושמת, אבל האוויר שאני מקבלת לא מספיק לי. התחילו לי גלי חום והנשימה הפכה יותר מהירה. הבנתי שזו לא בעיה באחד המכלים, זה המוח שלי יוצר את המצבים האלה.

     

    "אלה סרטים איומים, את פתאום רואה איזה קיר ומתחילה לתהות לעצמך, רגע, ראיתי אותו? לא ראיתי אותו? האם אני באמת בדרך? אסור ללכת לאיבוד, כי גם האוויר שיש איתך מדוד. אם נגמר לך האוויר, אין לך איך לצאת. שנייה לפני שהגעתי למקסיקו הייתה צוללת שלא יצאה מהמערה, כי היא הלכה לאיבוד והם לא תיאמו ביניהם את נוהל אובדן בן זוג כמו שצריך. היא לא הצליחה למצוא את הדרך חזרה, ומתה".

     

    לכל דבר יש גיבוי 

    נראה שגם החוויה שקודמת לצלילה עצמה דורשת מיקוד מקסימלי: "אסור לאבד ריכוז אפילו לרגע כשמסדרים את כל הציוד לפני הכניסה למערה. מספיק ששכחתי איתי ספול חירום - זה יכול להביא לאסון. בשביל זה יש לי המון גיבויים. יש לי ארבעה פנסי גיבוי, שתי קסדות גיבוי, מטעני גיבוי ועוד".

     

    והכול נכנס למים? 

    "הרוב". היא פורשת כמות מכובדת של ציוד על המגבת שמונחת על החוף. "תחשבי שכל הציוד הזה מפוזר אצלי בבית בייבוש, כאילו יחידת שייטת מתארחת שם", היא צוחקת. "זה דברים שאני לוקחת לחיי היומיום. יש לי גיבוי לדברים שאנשים נורמליים לא חושבים עליהם – טלפון גיבוי, מחשב גיבוי, מפתחות גיבוי. ליתר ביטחון, שיהיה.

     

    "זה למשל מברג אוניברסלי, חלק מהצוללים קוראים לו טרנטולה. הייתה פעם אחת שאני יושבת ושומעת שני חבר'ה דנים על תקלה בציוד, אז אחד אומר לו 'מה הבעיה? קח טרנטולה ושים אותה בכיס'. אבל את יודעת, בן אדם נורמטיבי ששומע שיח כזה לא יבין מה נסגר".

    הלן וולפמן צוללת מערות (צילום: ליהי קרופניק)
    הלן בחוף מבטחים מספרת על הצלילות(צילום: ליהי קרופניק)

     

    יש הומור ובדיחות ידועות גם בקרב צוללי מערות קשוחים?

    "אנחנו נכנסים לצלילה עם משקולות שיעזרו לנו לשקוע ולאזן, אז תמיד צוחקים על זה שאישה שהיא צוללת התיק שלה כל כך כבד, כי באמת יש שם משקולות. 'למה התיק שלך כבד?' כי שמתי שם משקולות, ליטרלי. לפעמים אני גם סתם צוחקת ואומרת שזה תיק איפור שנכנס איתי למים". הדבר הבא שוולפמן מוציאה ממזוודת הציוד הכבדה שלה ומניחה על המגבת הוא מסכת צלילה: "אצלי בבית למשל, מרק בצל מכינים רק עם מסיכת צלילה, כדי לא לבכות", היא מדגימה לי על עצמה.

     

    "צלילה בעיניי זה אורח חיים. זה משהו שמלמד אותי לאורך השנים להיות הרבה יותר יציבה, מחושבת, חושבת קדימה. בסופו של דבר קשה מאוד להלחיץ אותי, כמעט בלתי אפשרי להפחיד אותי. בצלילת מערות אני לא חושבת על מה היה לפני, אני לא חושבת על יהיה אחרי, אני חושבת רק על הרגע הזה. זה כמו תחושה של חלל - את נמצאת עשרות דקות מפתח הכניסה, והדרך היחידה שלך לצאת משם זו אותה דרך שממנה נכנסת. אז ללכת לאיבוד במקום כזה, זה ממש מרגיש כמו אסטרונאוט שהתנתק מהחללית שלו ומרחף בחלל - רק בלי מרכז התמיכה של נאס"א".

     

    אי אפשר שלא להישאר מהופנטים מהמחשבה על עולם מקביל שכזה. עולם מתחת למים, ממש כמו העולם שמעל. "נראה שעל החלל אנחנו יודעים יותר ממה שידוע לנו על מה שקורה מתחת לפני המים", אומרת הלן.

     

    מה הכי מרגש בצלילת מערות?

    "בכל צלילה ישנה נקודת הפיק הזאת, וזה אותו הרגע שאת רואה את הבצבוץ הראשון של האור בדרך ליציאה מתוך המערה. את רואה את האור הזה ומקבלת תחושת אתנחתא של 'גם היום קיבלתי את המתנה הכי גדולה שבן אדם יכול לקבל אותה, וזה לחיות עוד יום'. וככה עד הצלילה הבאה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים