חתיכת תיק: האנשים שמטפלים במזוודות שלכם בנתב"ג

"בואי נטוס לחו"ל, צריך טיול"

מתוך השיר "טרמינל 3", מילים: דודו אהרון ואבי אוחיון

בלוני הליום צבעוניים, שניצלו רגע של היסח דעת וחמקו מהיד, מנקדים את תקרת אולם קבלת הפנים של נמל התעופה בן-גוריון. כמוהם, גם מרבית הישראלים המגיעים לשדה מבקשים להתעופף מכאן. במיוחד באוגוסט.  

השבוע פגשתי פה את מיקי אדלר, אחד מבכירי נתב"ג, שהעניק לי סיור מאחורי הקלעים של המקום הגדוש ביותר במדינה. "חודשי הקיץ הם העמוסים ביותר, אוגוסט הוא העמוס מביניהם והשבועיים האחרונים שלו הם השיא של השיא", אומר אדלר, לבוש חליפה כהה וענוב עניבה אדומה, שני טלפונים ניידים מוכנים תמיד בכיסיו.

המספרים מאשרים את דבריו: בחודש יוני פקדו את נתב"ג 2.1 מיליון נוסעים, וביולי 2.6 מיליון. באוגוסט צפויים לחלוף כאן 2.8 מיליון איש, דרכוניהם שלופים, הטרולי שהם מתכננים להעלות לתא הנוסעים דחוס להתפקע, והם כבר משננים את התגובה הפבלובית "כן, ארזתי לבד". "רק היום, למשל, יש לנו מאה אלף נוסעים", אומר אדלר, אצבעותיו רוקדות חסרות מנוחה על הטלפונים, לוח הטיסות מהבהב מעל ראשו ומגלה יעדים נכספים כרומא, פאפוס ומדריד. "הם ימריאו או ינחתו על גבי כ-600 טיסות במהלך 24 שעות". חישוב מהיר מגלה שמדובר בטיסה כל 2.5 דקות.

אדלר הוא אחד מחמשת המנהלים התורנים בנתב"ג, הפועלים תחת מנהל השדה הראשי ואחראיים לתפעול היומיומי המורכב של נמל התעופה. "תמיד אחד מאיתנו עובד, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, כולל יום כיפור", הוא אומר. לפקודת המנהלים התורנים מתרוצצים בכל רגע נתון לא פחות מ־75 ראשי משמרות, שכל אחד מהם מייצג פונקציה אחרת הנחוצה לתפעול השדה. "זה כמו תזמורת של 75 נגנים ומנצח אחד", מגדיר זאת אדלר.

החודש, דווקא החודש, התזמורת הזאת זייפה. בשעות הבוקר של ה-12 באוגוסט אירעה תקלה במערכת מיון המזוודות של נתב"ג. במשך שש שעות, שנדמו כנצח, נגרמו שיבושים כבדים בשדה, עוכבו עשרות טיסות ומאות נוסעים המריאו ללא המזוודות שלהם. עד כדי כך שנוסע אחד שהיה בדרכו לחו"ל, צוטט באתר אינטרנט כאומר "יכול להיות שנחזור הביתה". אשרי המאמין. 

התקלה תוקנה במהירות יחסית, אבל זעקות השבר שעלו מדלפקי הצ'ק־אין, תמונות הזוועה של מזוודות נערמות באי־סדר מסוים ודיווחים חיים מהשטח באמצעי התקשורת, הבהירו עד כמה הנוסע הישראלי מחובר בנשמת אפו אל צינור החמצן שהוא נתב"ג ויותר מכך — עד כמה הוא חרד לגורל המזוודה שלו.

תקלה במערכת המזוודות (צילום: אורי דוידוביץ, איתי בלומנטל, אמיר ציפורי)

לכן, ולבקשתי, לוקח אותי המנהל התורן אדלר למסע בעקבות הכבודה: מסלול מרתק ונסתר מהעין שמתחיל בצ'ק-אין ומסתיים (בדרך כלל) בבטן המטוס. אנו, הנוסעים, מקבלים אותו כמובן מאליו. לא עוד.

אדלר, בן 65 מגני תקווה, סב לארבעה, מרגיש בשדה כבן בית. הוא אחד מוותיקי נתב"ג, שהחל לעבוד כאן ב-1977, לפני 42 שנה, וראה איך שדה התעופה הלאומי הופך לאימפריה. "נתב"ג ב-77' הכיל אולי שני מיליון נוסעים בשנה, היום אנחנו מכילים שלושה מיליון נוסעים בחודש. אין מקום להשוואה", הוא מתפעל. 

את הקריירה החל כאיש ביטחון ("בזמנו קראו לנו 'סלקטורים'. אז זו הייתה מחלקה של 150 עובדים, והיום זו מחלקה של אלף איש"), לאט וביציבות התקדם בסולם הדרגות והיום הוא מנהל תורן. בכל התקופה הזאת, כמעט ומעולם לא לקח חופשה באוגוסט. "זו טעות גדולה לטוס באוגוסט, לא רק בגלל שאצלנו צריך לעבוד, אלא גם בגלל שבאירופה חם ויקר בתקופה הזו", הוא אומר. "תמיד הייתי נוסע עם הילדים בפסח או בסוכות".

בינתיים הוא מוביל אותי לג'יפ הפורד השחור, המבריק מניקיון, שהכיתוב "מנהל תורן" מעטר אותו ובתוכו מונחים מכשיר קשר ואפודה זוהרת. אדלר והפורד משייטים בנינוחות, חולפים דרך שערי ביטחון בקלילות, מסלקים אוטובוס סורר שחוסם את אחד הכבישים ומקצרים דרך השטח האווירי, זה שרק תנועת מטוסים מותרת בו.

בדרך הוא מספר לי שלמרות השנים הרבות, הוא עדיין מתלהב כשאחת המשמרות מזמנת לו זריחה, בה הוא אוהב לצפות בדרך כלל מקצה אחד המסלולים. "לראות זריחה מעל נתב"ג זה דבר שמרגש אותי, גם אחרי כל כך הרבה שנים", הוא אומר. "גם לראות מטוס ממריא". כשאני שואל אותו על רגע שיא בקריירה הוא נזכר באירוע ביזארי שהתרחש בחורף 1988, אז חבורת שודדים סובייטים חטפו מטוס רוסי והחליטו, משום מה, להנחיתו בנתב"ג כשהוא עמוס בדמי כופר. "אני הייתי עם סיירת מטכ"ל ליד המטוס, ליוויתי את הלוחמים", נזכר אדלר בימי גבורתו.

תחנתנו הראשונה הם מרתפי השדה, או כפי שאלדר קורא להם, "הלונה פארק של המזוודות". מסתבר שאחרי הפרידה הדרמטית מהמזוודה בצ'ק-אין, המלווה תמיד ברגשי הקלה ודאגה מעורבבים, עושות המזוודות את דרכן דרך מערכת בידוק ביטחוני אוטמטית, ואז מובלות לכאן. זהו חלל גדול, עמוס פועלים ורכבים קטנטנים, שעל תקרתו מרצד מסוע, עליו נעות מזוודות במהירות מסחררת. לאורך המסוע פרוסים 50 תאים, שכל אחד מהם מייצג טיסה אחרת. מערכת ממוחשבת יודעת לזהות איזו מזוודה מיועדת לאיזו טיסה, ודואגת שהיא תגלוש מהמסוע בדיוק במקום הנכון.

את התא מרוקנים סבלים העורמים את המזוודות בתוך עגלות סגורות. פרט לזרועות חזקות, זקוקים הסבלים הללו גם לכישורי טטריס בסיסיים, שכן את נפח העגלות יש למלא עד הטיפה האחרונה, באמצעות מזוודות המגיעות בכל הגדלים והצורות.

אותה תקלה מדוברת התרחשה ממש כאן, במערכת המיון הממוחשבת, מה שגרם לכך שכל המזוודות הופנו לתא אחד בלבד, במה שהפך למשחק טטריס שיצא לחלוטין משליטה. "תקלה יכולה לקרות, ואני אפתיע אותך: היא יכולה לקרות עוד פעם", מפתיע אותי אדלר. "מדובר במערכות מורכבות ויש בהן תקלות מדי פעם". ביום שני השבוע, שמונה ימים אחרי התקלה, עוד המשיכו בנתב"ג לתחקר אותה. "אנחנו אוספים נתונים כדי להבין היכן היה השבר", מוסר אדלר. "אבל הסיפור הוא לא השבר. הסיפור הוא החילוץ מהשבר".

לדבריו, מרגע שזוהתה התקלה הצליחו אנשי השדה להשתלט במו ידיהם ועיניהם על אלפי המזוודות שבדרך כלל ממוינות באמצעים אוטומטיים, ולהעבירן ידנית ליעדן. "בהית'רו (נמל התעופה של לונדון, אחד משלושת העמוסים ביותר בעולם, א"א) לקח להם שלושה ימים להשתלט על 70 אלף מזוודות בעקבות תקלה כזו. לנו לקח כמה שעות", מתפאר אדלר. "בתוך 24 שעות, כל המזוודות שנותרו מאחור כבר עלו על מטוסים בדרך ליעד שלהן".

בזמן מהומת התקלה מצא עצמו יאיר ג'רבי, נהג וראש צוות מיון, מחבר משמרת למשמרת. "עבדנו כאן בטירוף", הוא אומר בשיחה המתקיימת איתו ליד אחד מתאי המסוע, שבאותו רגע מתמלא במזוודות העושות דרכן לווינה, בירת אוסטריה. הוא מספר שבעקבות התקלה הועברו כל המזוודות מהחלל הממוזג שבו אנו עומדים כעת למגרש גדול בחוץ, ושם היה צורך להשתלט על הבלגן. "אנשים מזיעים, שרופים מחום, שותים מים חמים", הוא מספר. "משבע בבוקר עד שש וחצי בערב, כשהעניינים נרגעו, הייתי בחוץ. תקלה כזאת בכל מקום אחר בעולם לא נפתרת בפחות מארבעה ימים. זו הייתה גאווה ענקית". 

הוא בן 34, אב לארבעה, במקור ממושב אחיסמך הסמוך ללוד ומתגורר כיום ברמלה. בווינה מעולם לא היה אבל לא מזמן חזר מטיול משפחתי במקסיקו והחוף המערבי של ארצות־הברית. לפני שהגיע לנתב"ג היה סבל בקו חלוקת ממתקים, אחר כך הפך לסבל של מזוודות ולאחרונה קודם לראש צוות. "חלק מהחברים עובדים ברכבת, חלק בבזק וחלק ברשות שדות התעופה", הוא אומר. "אתה מנסה את מזלך בכל מקום עד שמשהו תופס".

חברים בהיי-טק יש לך?

"עוד לא הגענו לתחום".

מה למדת על המזוודה של הנוסע הישראלי?

"שהיא כמה שיותר, גם המשקל וגם הנפח".

הוא כבר יודע לזהות לפי משקל המזוודה האם היא טסה ללרנקה או למוסקבה, לברלין או לדלהי. "ישראלים שטסים ליעדים רחוקים מפוצצים את המזוודות, וזה גורם להמון נזקים. אני מציע לשלם על מזוודה נוספת ולא לפוצץ את המזוודה", הוא אומר, ויש לו עוד הצעה: "אם תשאל אותי, המזוודות החלקות האלה, בכלל לא הייתי מאשר להטיס אותן. הן מחליקות מהעגלות ועפות. המזוודות מבד מחוספס יותר נוחות להעמסה. יש להן גם גמישות. כשאני מעמיס משקל על מזוודה חלקה היא יכולה להישבר". 

אתה לא מקנא בכל האנשים שטסים, בזמן שאתה קורע את התחת?

"להפך, אני מפרגן. אם הם לא יטוסו לא תהיה לנו פרנסה".

כשאני מנסה לתחקר את ג'רבי על ועדי העובדים של נתב"ג, שכוחם משתווה רק לזה של ועדי חברת החשמל, הרכבת והנמלים הימיים, המנהל התורן אדלר מזנק כנשוך נחש. "לוועדי העובדים יש תפקיד", הוא מסביר. "במקומות עבודה פרטיים אין ועדים ואז יש הנהלה שמתעמרת בהם. עובדים צריכים ייצוג, בטח בארגונים גדולים. הוועד צריך לדאוג לתנאים, והעובדים צריכים לעשות את העבודה שלהם. שביתה היא אחד הכלים שהחוק מתיר לוועדים כדי לשפר את תנאי העבודה שלהם".

מהמרתף נרתמות עגלות המזוודות בשורה לאחד הרכבים הקטנטנים, הנקראים בשפת המקום "חשמלית", ואז פורצות אל השטח האווירי ומגיעות למרגלות המטוס. אבי אפללו, בן 26 מגן יבנה, הוא הנהג של אחד הרכבים הללו, העושה את דרכו לעבר טיסת "ישראייר" לשטרסבורג. מסתבר שהוא בחור של תעופה: בצבא היה בחיל אוויר, תחילה כטכנאי מסוקים ובהמשך כטבח. אחרי הצבא טייל בדרום אמריקה ועכשיו הוא כאן.

אפללו הוא נַטָל, כלומר סבל של מזוודות. כשהוא לא נוהג בחשמלית הוא מעמיס ופורק. "העבודה קשה ואינטנסיבית, במיוחד בחודשים האלה, אבל כשמגיע התשיעי לחודש אתה שוכח מכל מזוודה שזרקת", הוא אומר ומספר על משכורת של "חמש ספרות". "אוגוסט היה מטורף, בחיים לא הרגשתי שאני עובד כל כך קשה", הוא ממשיך. "כמות הטיסות עולה וכל טיסה מלאה לגמרי. הגב שלך מרגיש את זה יופי-יופי. אלה חודשיים שצריך לתת בהם עבודה ואחר כך זה קצת נרגע".

למרות העומס, בהמשך השבוע אפללו ועוד 15 חברים מהעבודה ייקחו יומיים הפסקה וייסעו לבלות ביחד בווילה בבוסתן הגליל. "מה שמחפה על העבודה הקשה זה החבר'ה", הוא אומר. "אנחנו מחלקה של 700 איש, רובם צעירים, ויש פה המון חברים".

כשאני מתלונן בפני המנהל התורן אדלר ש-16 מאנשיו מעיזים לקחת חופש במהלך אוגוסט, הוא לא מתרגש. "עזוב אותם", הוא אומר. "הם קורעים את התחת".

מי שאכן קורעים את התחת ממש באותו הרגע הם יוסי סוויסה ואילן ברקו, בני 30 ו-26 (בהתאמה). אני מוצא אותם כפופים על ברכיהם בתוך בטן של מטוס, עמלים על טיסה 889 של חברת התעופה הרוסית "אורל איירליינס" למוסקבה.

אחרי שהמזוודות מגיעות למרגלות המטוס הן נפרקות מהעגלות, מובלות במסוע לבטן המטוס ואז מגיעות לזרועותיו של סוויסה. סוויסה, ישוב על ברכיו, מרים אותן אחת־אחת ואז זורק — אין מילה אחרת לתאר זאת — כל מזוודה אל פנים חלל האחסון, שם ממתין לו ברקו. ברקו שוב משחק טטריס עם המזוודות, מסדר אותן יפה ואז קושר אותן ברשת ביטחון. כך הם עושים במהלך כל המשמרת, שנעה בין תשע ל-12 שעות.

חם ולח בבטן המטוס, אי־אפשר להרים את הראש. כשאני שואל את ברקו אם לאורך הקריירה שלו הספיק לפתח שנאה למזוודות, הוא אומר שדווקא לא.

ולא מבאס שכל היום אתם מעמיסים מזוודות של אנשים שטסים לחו"ל, בזמן שאתה נשאר כאן?

"לא. זה גורם לך לחשוב על היעד הבא שלך".

מתי טסת לחו"ל לאחרונה?

"טסתי לאמסטרדם, לפני שנה".

המנהל התורן אדלר בלחץ. המטוס אמור להמריא למוסקבה ואני מבלבל לנטלים את השכל. הוא עובר לתחנה האחרונה שלנו, ומעלה אותי לבטן של מטוס "איירבוס" שמיד יעשה את דרכו, השם יודע לאן. בפנים אני מוצא את דורון דורב ממושב אחיעזר, שנמצא ממש בסמוך לשדה התעופה ושומעים ממנו היטב את שאון המטוסים הממריאים. "מהבית שלי רואים את מגדל הפיקוח", אומר דורב. 

הוא בן 30, אבא לשלושה, הקטן שבהם נולד כשדורב התחיל לעבוד בנתב"ג, לפני חמש שנים. את העבודה כאן מצא דרך חברת כוח אדם. "אחלה עבודה. פורקים ומעמיסים. יש ימים מאוד קשים, יש מטוסים שאחריהם כואב הגב, אבל כבר מתרגלים", הוא אומר.

כשעובדים כאן לא צריכים להירשם חדר כושר.

"לא, למי בכלל יש כוח ללכת לחדר כושר".

מתי הפעם האחרונה שהיית בחו"ל?

"לא הייתי אף פעם. ברוך השם, יש בארץ הכל, לא מעניין אותי לטוס".

לא היית רוצה לארוז פעם אחת מזוודה משלך לחו"ל?

"לפעמים עולות לך מחשבות, בא לך קצת. אבל יש ילדים, יש משפחה, וזה מה שמספק אותי".

אם היית יכול לטוס, איזה יעד היית בוחר?

"מקום שבו אפשר לנפוש, קצת לנוח".