שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    לצערי, בתי עולה לכיתה א' בממלכת ההדתה

    שנים של שרים דתיים, חדירת עמותות אורתודוקסיות ולימודי "מסורת" על חשבון שאר המקצועות יצרו מפעל שטיפת מוח ותלמידים קונפורמיסטים. לחבריי ההורים אני אומרת: דרושה השתלטות עממית-חילונית על בתי הספר


    רפי פרץ  (צילום: יריב כץ)
    שר החינוך, הרב רפי פרץ (צילום: יריב כץ)

    בתי הצעירה עולה לכיתה א' וההתרגשות מתחלפת בדאגה; הציפיה הופכת לחרדה והרצון ליצור יחד איתה זיכרונות מהכניסה לבית ספר מתחלף בתחושת בהילות ובקרת נזקים. השינויים שעובר החינוך הממלכתי ניכרים, ואני – וכמוני עוד עשרות אלפי הורים חילונים וליברלים - חשים ניכור כלפי בתי הספר של ילדינו.

     

     

    אלה כבר לא מרחבים סובלניים. האקלים החינוכי שלהם לא חקרני או שוחר ידע. הלימוד הוא לא ערך כשלעצמו אלא מגויס לטובת הטמעת אתוס דתי-לאומני. במקרים רבים מדי נכנסים נציגי עמותות וכופים על ילדינו את השקפת העולם הדתית-אורתודוקסית שאינה נחלתנו. שנים של הדתה חלחלו למערכת ורבים מן המנהלים והמורים הפנימו את רוח המפקד.

     

    בין אם הם בוחרים להטמיע תוכניות לימוד דתיות של עמותות כדי לזכות בתקצוב ובאהדה ממשרד החינוך או מהרשות המקומית, ובין אם הם פשוט מיישרים קו עם האידיאולוגיה הרווחת במשרד, לא נדיר למצוא בתי ספר שבוחרים, גם היכן שלא חייבים, בהכנסת תכנים בעייתיים.

     

    וכך, ברבים מבתי הספר היסודיים, ילדינו יפגשו יותר מפעם אחת בית כנסת אורתודוקסי (במקרים רבים תוך הפרדה מגדרית), ייגררו בעל כורחם להשתתף בפרקטיקות דתיות (סליחות, תפילות, "בניית בית המקדש") ויבזבזו שעות לימוד יקרות על מספר רב של טקסים (ראש חודש למשל). זאת כמובן לצד כמות עצומה של לימודי חובה דתיים, הדתה סמויה בספרי הלימוד בכל התחומים, ופחות מדי לימודי אמנות, מוזיקה ורוח.

     

    ההדתה מושרשת חזק בכל מקצועות הלימוד, וחמור מכך, בפילוסופיית ההוראה הסמכותנית. מיעוט מקצועות רוח, יחד עם שיטות פדגוגיות ישנות ועם חשיפה מועטה מדי לטקסטים קאנוניים מהעולם הגדול יוצרים מערכת חינוך סגורה ושמרנית שלא מעודדת סקרנות או פליאה. האידיאולוגיה המכוונת הזאת פוגשת מנהלים ומורים מותשים ומוחלשים.

     

    טורים נוספים של מיכל שליו רייכר:

     

    אף שמשרד החינוך מדבר כל העת על התאמת הפדגוגיה הישנה לעולם החדש, תמצאו בבתי הספר מעט מדי לימוד רב-תחומי או שימוש במשחק (הכלי המוביל בחינוך המתקדם), תהליכי חקר שמקדשים ניסוי וטעיה אמיתיים או סתם סקרנות אינטלקטואלית טהורה. זה לא במקרה. בתי הספר שלנו נבנים מחדש בשנים האחרונות כדי ליצור בוגרים קונפורמיסטים וצייתנים ולא אינדיבידואלים עצמאיים.

    בשנה שעברה ביקרתי במסגרות החינוכיות של שלוש בנותיי כדי להעביר שיעור העשרה (גן חובה, כיתה ב' וכיתה ח'). המבהיל מכולם היה שיעור ההעשרה בדמוקרטיה בחטיבת הביניים של בתי הבכורה. 39 תלמידי כיתה מדעית-טכנולוגית בחטיבת ביניים ממלכתית בהרצליה - בוגרי שמונה שנות לימוד מערכת החינוך בגרסתה הנוכחית - ועם אפס תודעה אזרחית. הם לא גילו שום סקרנות פוליטית או אידיאולוגית וישבו בפנים חתומות במשך 45 דקות תמימות, בשיעור שהותאם באופן הדוק לסיטואציות חיים הקשורות לתחומי העניין שלהם.

    על פי דיווח בגל"צ, רק לאחרונה החליט שר החינוך הרב רפי פרץ לרתום גם את שיעורי השפה בכיתות א'-ב' לטובת ההדתה, וכך גם הוא צפוי להשניא על תלמידי ישראל את המיומנות החשובה מכולם לאדם, זאת הפותחת לו צוהר לעולם הגדול – הקריאה.

     

    בתי הספר שלנו נחטפו על ידי שרי חינוך דתיים ימניים ושוביניסטים. זה לא היה מחטף אחד מהיר, אלא שורה של מהלכים מחושבים ועקביים שהביאו לשינויי עומק ורוחב לא רק במה מלמדים, אלא גם באיך מלמדים; לא רק במי המורים אלא גם במוטיבציה הערכית שלהם; לא רק בתקנוני בתי הספר אלא גם באקלים שלהם ובתרבות הארגונית חברתית שלהם.

    נהוג לחשוב שלא צריך להכניס ילדים רכים לקונפליקטים, אבל בישראל של היום הם כבר חיים בתוך קונפליקט בתוך בתי הספר ומחוצה להם. הילדים שלנו חשופים לשלטים של מפלגת נעם בנסיעה תמימה באיילון ולדבריו של שר החינוך בערוצי טלוויזיה מרכזיים. בתי הספר שנחטפו לא יכשירו אותם להתמודדות עם שטיפת המוח האידיאולוגית היומיומית שהם עוברים. שם הם לא יספגו ראייה ביקורתית.

     

    ולכן אנחנו חייבים לבצע השתלטות עממית על החינוך הממלכתי בישראל. לא פחות.

    אנחנו צריכים להצטרף בהמונינו לוועדים המוסדיים, להיות שותפים בגיבוש תקנוני בית הספר, תוכניות הלימוד הנוספות, ועדות האירועים והטקסים. אנחנו צריכים להעביר שיעורי העשרה וללוות טיולים. אנחנו חייבים לבנות קהילות חופשיות וחילוניות מסביב לבתי הספר, להקנות לילדים שלנו כלים ביקורתיים לחיים בעולם המורכב בו אנחנו חיים.

     

    על ההורים לחשוף את הילדים לתרבות רחבה, להוציא לפועל תוכניות של חיים משותפים בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. אנחנו חייבים להכין את הילדים שלנו לקחת צד בקונפליקט הזה ולפתח להם עמוד שדרה אידיאולוגי ורגשי מברזל.

     

    הבחירה לחיות כאן היא בחירה להילחם על החינוך. את זה לא ניתן לעשות במסגרות פרטיות או תוך התכחשות לתהליכים המבהילים במערכת החינוך. את זה נוכל לעשות רק אם נבין שאנחנו חייבים להילחם על החינוך שלנו. כי בתי הספר הם לא בייביסיטר. בתי הספר הם אנחנו. ואתם.

     

    אז באספת ההורים הראשונה השנה, כשיבקשו מתנדבים לוועד, אל תתכווצו בכיסא ותחכו שמישהו אחר ייקח על עצמו את התפקיד, אלא תצעדו קדימה. הורות טובה בישראל היא הורות מעורבת, לא כזאת שנחבאת בתוך ארבעת קירות הבית או בחוג יוקרתי אחד או שניים. אף אחד לא יעזור לנו כאן – לא בית המשפט, לא הכנסת ובטח לא משרד החינוך.

     

    נהוג לומר שהילדים הם העתיד שלנו. אבל לא: אנחנו העתיד של הילדים. כי בתי הספר הם אנחנו. והמורים והמנהלים הם אנחנו וחלק מאיתנו. ואם אנחנו לא נשמור על ילדי בית הספר, ועל המורים ועל המנהלים, נאבד אותם לתמיד, ואז באמת נהיה החילונים האחרונים.

     

    • מיכל שליו רייכר היא נשיאת הפורום החילוני

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים