חופים, קוקטיילים, שלווה - ורחוק מאוד מתאילנד

"גיא אולי תמצא זמן לבלות עם מתן?" הציעה סבתא. "אתם ילדים גדולים, תכף כל אחד ימצא אישה. זה הזמן לחזק את הקשר ביניכם. לכו ביחד לטייל, סעו לג'מייקה. אתם תתאהבו בה". 

מתן הוא בן אחותה של אמי, שעלתה ארצה ומשפחתה נותרה בארץ ההמבורגר והבייסבול. הרהרתי ברעיון של סבתא. הפעם האחרונה שבה מתן ואני בילינו יחד יותר משעה הייתה לפני שנים. כשהיינו ילדים התרוצצנו בשילוב ידיים אצל סבא וסבתא, מותירים אחרינו מהומת אלוהים. עם ההתבגרות הקשר בינינו בא לידי ביטוי במפגשים קצרים באירועים המשפחתיים הנדירים במשפחתנו הקטנה, ובמסרוני "מזל טוב" בימי הולדת.

חלפו חודשיים מאז אותה שיחת טלפון שבה הגתה סבתא את הרעיון, ומתן ואני מצאנו את עצמנו יושבים על גזע עץ דקל כפוף, כפות רגלינו שקועות בחול לבן כסיד של העיירה אוצ'ו-ריו בצפון ג'מייקה, מביטים בגלים תכולים המתנפצים ברכות על החוף, מעלים זיכרונות ומשלימים פערים מעשור שנים של התבגרות בשני קצוות תבל. "נאלצתי לבלוע עשרה דגי זהב חיים ולרוץ שני מייל עם סיגריות דולקות בפה כדי להתקבל לאחווה בקולג"; "הייתי צריך לנווט לילות שלמים לבדי במדבר בשירות הצבאי"; "אתה לא מבין כמה קשים היו האימונים בנבחרת הפוטבול"; "אין לך מושג מה זה אימונים קשים. על קרב מגע שמעת?"; "אני מתחיל לעבוד ב-IBM ואז אתחיל תואר שני"; "מה עבודה? מה תואר שני? רק סיימתי עם הפסיכומטרי!" 

המפגש הקולני בין ישראל לאמריקה הפר את השלווה על החוף. בשלב מסוים ניגש אלינו מקומי שביקש לברר את מקור המהומה. זרועותיו מקושטות בצמידים ובקעקועים, קשה להבדיל מה נתיק ומה חרוט על עורו לעד. מתברר ששמו ריצ'רד והוא הבעלים של הגסט-האוס שמאחורינו. מתן ציין בפניו שזה החוף הכי יפה שראה מימיו. "יפה-יפה. הבעיה היא שאנחנו המקומיים, הג'מייקנים, לא מצליחים להבין את זה. כולם כאן רוצים להגר לחו"ל", אמר ריצ'רד בתסכול. 

"אנשים ששוכחים שבסך הכל לא רע במדינה שלהם זה לא דבר ייחודי. ככה זה בכל העולם", מילמלתי בחיוך וחשבתי על יושבי ארץ הקודש. 

"כן, אבל בניגוד לאנשים אחרים ולמקומות אחרים בעולם, כאן, כפי שאתה רואה, זה באמת גן עדן", פסק ריצ'רד.

ג'מייקה היא מדינת אי בים הקריבי ופירוש שמה, בשפתם של השבטים הקדומים שחיו באי במשך אלפי שנים, הוא "ארץ של עצים ומים". כריסטופר קולומבוס הגיע לכאן ב־1494, מה שהביא לשליטת הספרדים באי הטרופי עד שהובסו על ידי הבריטים כעבור 150 שנה. בלב האי מתנשאים רכסי הרים מרשימים, הגדול שבהם הוא רכס ההרים הכחולים. באזורים נבחרים ברכס מתפתלים שבילים צרים למטיילים בדרגות קושי שונות. מפסגת ההר הגבוה ביותר בהרים הכחולים (2,300 מטר), בבקרים שבהם השמיים חפים מעננים, אפשר לראות באופק את השכנה מצפון, קובה, הנמצאת במרחק 210 קילומטרים. 

חופי המדינה כמו צוירו על ידי אמן שהתבקש לצייר את החוף המושלם, ולאורכם מתגוררת מרבית האוכלוסייה הג'מייקנית. אחד מפלאי תבל שבהם בורכה ג'מייקה הוא הלגונה המוארת (Luminou Lagoon), שזוהרת בלילה בזכות מיקרואורגניזמים החיים במימיה. אסור לפספס את החוויה של שייט לילי שמסתיים בשחייה במי הלגונה שכמו כושפו בקסם מסתורי. ברחבי העולם קיימים מספר מצומצם של אתרים שבהם מתרחשת התופעה הייחודית הזו. יש הטוענים שהלגונה בג'מייקה הינה היפה מכולם.

האי שופע בנהרות זורמים וצמחייה עבותה המשובצת בקרחות יער שבורא כדי לפנות קרקע לגידולי שדה. חלק מקרחות היער הללו נותרו כצלקת מפרק אפל בהיסטוריה של המקום. בתקופת שלטונם של הבריטים הפכה ג'מייקה לאחת מיצואניות הסוכר הגדולות בעולם. כדי לעמוד בדרישה הגוברת לידיים עובדות, הבריטים הביאו עבדים מאפריקה לעבוד במטעי קנה הסוכר. 

אף שהשפה הרשמית במדינה היא אנגלית, המקומיים מדברים ביניהם בפטואה ג'מייקנית – תערובת של אנגלית ושפות מערב אפריקאיות, שנולדה בתקופת העבדות כדרך ללגלג על האדונים הלבנים. 

"תביאי לי בבקשה פינה-קולדה", ביקש מתן מהברמנית בפאב שבו התיישבנו, בעיירה בשם אורנג' ביי. כמי שמכיר בניסיונו הרב של בן דודי בתחום לאור לימודיו בקולג' אמריקאי ביקשתי מהברמנית, שאקירה שמה, שתעשה לי כמו שלו. בעודי לוגם בעונג רב מהשילוב של אננס, קוקוס ורום, פצח מתן בשיחה עם שאקירה. "תמיד דמיינתי את ג'מייקה כמקום קצת מסוכן, שלא ארגיש כאן בנוח להסתובב ברחובות. שמעתי כל מיני סיפורים לפני שבאתי. מתברר שזה בולשיט", אמר מתן. 

"אתה אמריקאי, לא?" שאלה שאקירה ומזגה מאינספור בקבוקים בצבעים שונים לתוך כוס גבוהה. 

מתן הרים גבה, מוכיח את שאקירה על השאלה הרטורית. חמוש בגאדג'טים של אפל, לבוש בחולצה מכופתרת סטייל הוואי וחובש כובע בייסבול, אפשר לזהות את מוצאו של בן דודי ממאדים. "אז באמת אין לך מה לדאוג בן אדם". הפטירה שאקירה בחיוך. 

"למה? מה הקשר אמריקאי?" שאלתי בסקרנות. 

"זה כי האמריקאים משאירים טיפ, דולרים בשפע, בכל מקום שהם הולכים. שאלוהים יעזור לנו אם האמריקאים יפחדו לבוא הנה. בגלל זה אנחנו מתים עליהם".

לאחר שבילינו את היום בשיט מפרשיות לאורך מפרץ מונטיגו, עצרנו לעת ערב בקפה של ריק. בית קפה מפורסם הבנוי על קצה מצוק מעל הים בפאתי עיירה בשם נגריל. אומרים שעד שלא חזית בשקיעה מהקפה של ריק, לא ראית שקיעה יפה מימיך. מלבד השקיעות, האטרקציה המרכזית היא לקפוץ לים מהמצוק של המסעדה. ייתכן שזה המקום היחיד בעולם שבו אפשר לראות אנשים המסיימים לאכול ארוחת בוקר ומקנחים בקפיצה ממצוק בגובה 12 מטר. בין השולחנות במקום מסתובב מקומי המציע לסועדים שיקפוץ בעצמו סלטה לאחור מתורן המתנוסס מעל המצוק - קפיצה מגובה 20 מטר תמורת 40 דולר אמריקאי. כששאל אותנו עניתי לו שבתמורה לסכום כזה יש מצב שאעשה את זה בעצמי. 

לקחנו מונית בחזרה למלון. השמש הקריבית והים החמים עשו את שלהם ועפעפיי החלו צונחים, אך לנהג המונית תוכניות משלו. "מאיפה אתה בעולם?" שאל הנהג. את ראשו מעטרות ראסטות עבות וצפופות כמו צמר של כבשה שזה עתה נגזז. "ישראל..." מילמלתי בטון של בחייאת תן לישון. "אה, אז אתה יהודי? ישראלי?" השבתי בחיוב מבלי לפקוח עיניים בתקוות שווא שירפה, "אהה!" צעק בקריאת ניצחון. "אתה חושב שאתה יהודי, בן אדם, אבל זה לא נכון". הכריז במלוא הרצינות. אני והסקרנות התעוררנו. "אנחנו היהודים האמיתיים! אנחנו הישראלים!" הכריז הנהג. "מה זאת אומרת?" שאלתי, משתעשע במחשבה להציע לו להיווכח בעצמו בסרטפיקט ליהדותי שקיבלתי בגיל שמונה ימים. 

ובכן, מתברר שזרמים מסוימים בראסטפרי מאמינים שהם העם הנבחר. הראסטפרי זו תנועה דתית־תרבותית שמקורה בג'מייקה, המאמינה שהיילה סלאסי, קיסר איתיופיה האחרון, היה צאצא של המלך שלמה ומלכת שבא ונציג אלוהים עלי אדמות. שמו המקורי של הקיסר היה ראס טפרי מקונן (ראס – ראש – הוא תואר אצולה אתיופיה), ומכאן שמה של התנועה. הדת הראסטפרית משלבת בתוכה אלמנטים מהיהדות, הנצרות האתיופית ודתות אליליות אפריקניות. 

"הכוח של הבנאדם טמון בשיער!" צווח עליי נהג המונית בטון מטיף ובדציבלים שאוזניי לא שמעו מאז תרגילי סדר עם ניסים הרס"ר בטירונות בצנחנים. "תסתכל על שמשון הגיבור, גזרו לו את השיער והוא איבד את כוחו. כשאתה חושב? האצבעות שלך מדבללות את הזקן שלך. שואבות כוח מהשיער. אתה מבין?" לי רק נותר להנהן בבלבול.

ג'מייקה מציעה למבקרים בה כמעט כל אטרקציה שניתן לחשוב עליה. שבילי אופניים בהרים, גלישה באומגות ארוכות שחוצות את שמי הג'ונגלים, שיט רגוע לאורך נהרות ארוכים ואפילו נסיעה בעגלה הרתומה לכלבים. אפשרויות הלינה מתאימות לכל סוג של טיול וחופשה - מהוסטלים ומוטלים זולים ועד מלונות מפוארים בסגנון הכל כלול. 

"אתה צריך להבין שבסוף היום יש אלוהים אחד בג'מייקה", הסביר לנו ג'אוויד לאחר שסירבנו לניסיונותיו למכור לנו עופות צלויים חריפים, מאכל מקומי נפוץ, מתא המטען של המיצובישי שלו. הראסטות הארוכות שלראשו של ג'אוויד חבושות בתוך כובע גרב מעוטר בצבעים אדום ירוק וצהוב, צבעי הראסטפרי. עיניו אדומות מעישון ובגדיו מדיפים ריח של מריחואנה הגובר בחריפותו אפילו על ריח העופות. "אנחנו מעריצים אותו יותר מאת יוסיין בולט ואוהבים אותו יותר מאת ישו, אתה יודע מי זה?" לא הספקתי לומר שאין לי מושג, "בוב מארלי. האחד והיחיד", הוא פסק והפעיל רמקול קטן, משמיע שירים של אגדת הרגאיי שנולדה ונקברה בכפר סמוך. "בוב אמר: שחררו את עצמכם מעבדות מנטלית. אף אחד מלבדנו לא יוכל לשחרר את השכל שלנו", אמר ג'אוויד בטון שקט ומהורהר, "זאת ג'מייקה בן אדם, להשתחרר מעבדות בכל מובן של החיים".