ד"ר בנימין מכריז, מיסטר נתניהו נזהר
אין סיבה להתרגש מהצהרת רה"מ באלקנה על החלת הריבונות. בכנסת ראינו אותו מצד אחד מתחנף לקיצונים בממשלה ומצד שני נכנע למציאות
בנימין נתניהו באלקנה, השבוע(צילום: חיים צח, לע"מ)
את ברכת שלום כיתה א' באלקנה הקדיש ראש הממשלה בנימין נתניהו להבטחה חדשה לבייס - קיצונית יותר ואמינה פחות – על החלת ריבונות על יישובים ביהודה ושומרון. זה רק סמלי: ממילא את הדיון בסוגייה המדינית ובחלופות למצב דה-פקטו של מדינה דו-לאומית החליף שיח הסיפוח. בניגוד לשנים עברו, אין כיום דיון עמוק ואמיתי באינטרס הישראלי ארוך הטווח אלא רק מקח וממכר. יהודה ושומרון, גושי ההתיישבות וודאי המאחזים הבלתי חוקיים, כולם חלק מהמשחק שמנהל ד"ר בנימין, בניגוד למיסטר נתניהו, שיודע את האמת אבל בוחר לייצר אצל בוחריו ציפייה שלא תתממש.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ומהי האמת? רבים, לא רק בליכוד אלא גם מראשי העבודה לדורותיה, רואים ביהודה ושומרון חלק מארץ האבות. כשעומדים במצפה תרצה למשל, אפשר לשמוע את הד ההתרחשויות בתנ"ך. אבל במקורות מתואר היטב גם כיצד נולדו שני העמים כאן, וגם את זה נתניהו מכיר היטב כמי שבקיא בתנ"ך. הפער האמיתי בין מפלגת העבודה השורשית לבין הליכוד אינו התודעה ההיסטורית, אלא ביחס לשאלה כיצד מוודאים שישראל תישאר מדינת הלאום היהודי, כשבין הים לירדן חיים כ-7-6 מיליון פלסטינים (כולל עזה).
לפני 4.5 שנים חלה התפנית הפוליטית הממשית כששני תהליכים קרו כמעט במקביל. ראשית, נתניהו חושק על ידי הימין הקיצוני בממשלתו והפך את המשיחיות לנותנת הטון (כך למשל עבר חוק ההסדרה שנועד להכשיר מאחזים בלתי חוקיים); קצת לאחר מכן נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב ונתן לראש הממשלה מתנה שהיא חיונית במונחים פוליטיים ומדיניים - זמן.
אלא שמי שיבחן את ההצהרות של נתניהו לעומת המעשים יגלה פער גדול. הנה דוגמה: לפני שנתיים ביקש בצלאל סמוטריץ' להעלות לוועדת השרים לחקיקה חוק להחלת ריבונות ישראלית על מעלה אדומים. סביר להניח שרוב הציבור הישראלי לא מעלה בדעתו שאין ריבונות על מעלה אדומים. יותר מכך, אני לא מכירה ויכוח ואפילו לא דיון על מעמדו של היישוב בפרט ועל החגורה סביב ירושלים בכלל. גם לא על גוש עציון ועל גושי ההתיישבות האחרים שהוכרו במשאים ומתנים קודמים. אבל נתניהו, ראש הממשלה הימנית ביותר שהייתה כאן, לא אפשר את העלאת החוק.
סביר להניח שכמה חברי כנסת מהמחנה הציוני, בהם אני, היינו מצביעים בעד חוק כזה – אף שהדרך העדיפה בעינינו היא הגעה להסכמות מדיניות על גבולותיה המדיניים של ישראל. אבל זה לא עמד על הפרק. זה לא שנתניהו דרש להביא את זה כחוק ממשלתי, אלא פשוט, כדרכו, דחה את הקץ.
הסיבה לכך היא שהוא יודע את האמת: הובלת מהלכים להשתת הריבונות הישראלית לא תתבצע בהחלטות חד-צדדיות.
ממשלת נתניהו האחרונה, בהשראת הגורמים הקיצוניים בה, ניסתה לייצר סיפוח דה-פקטו. אחרי שנכשלה בהחלת חוקים מסוימים ביהודה ושומרון, נדרשה הכנסת לבחון טרם כל חקיקה כיצד ייושם החוק באזורים אלו. אני מודה שבעניין זה הדילמה אינה פשוטה והימצאותם של אזרחים ישראלים תחת שלטון המינהל האזרחי, אינה הגיונית. מצד שני, קיבוע הסטטוס באופן חד-צדדי, כלומר כשרק ישראל צד להחלטות אלה, גם הוא בעייתי.
ייאמר להגנת נתניהו שהוא אינו היחיד שמפזר הבטחות בחירות. אבל ביום ראשון באלקנה הייתה זו זריית חול של ממש. לא בעיני יריביו, אלא בעיני אוהדיו.
- איילת נחמיאס ורבין כיהנה כח"כית מטעם המחנה הציוני
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
איילת נחמיאס ורבין
מומלצים
