שתף קטע נבחר

ואולי בעצם בנימין נתניהו כבר ניצח

עשור חלף מאז נאום בר אילן, וישראל והעולם מקפידים להתעלם מהפיל הפלסטיני במרכז החדר. לקראת הבחירות: מדינה בורחת מבשורה

 

דגל ישראל ופלסטין (צילום: לאנס טראמדול)
(צילום: לאנס טראמדול)

הבחירות יתקיימו אמנם רק בעוד שבועיים, אבל האמת היא שבנימין נתניהו כבר ניצח. יהיו התוצאות בקלפיות אשר תהיינה, בחזית החשובה, זאת העוסקת בעתידה של מדינת ישראל, בעתידם של שני עמודי היסוד עליהם היא קמה, היהודית והדמוקרטית, כבר נפלה החלטה. לא מדברים, לא עוסקים וממילא גם לא יעשו דבר.

 

 

צריך לגלגל לאחור את הסרט הזה כדי להבין איך זה קרה. הרי מדובר בסוגייה שמעסיקה כבר 53 שנים את מדינת ישראל, את שכנותיה, את מדינות העולם המובילות ואת דעת הקהל ברחבי הגלובוס, עולה בפורומים בינלאומיים, גוררת החלטות, לחצים לתוכניות, רצח ראש ממשלה ואלפי הרוגים משני הצדדים במהלך שתי אינתיפאדות ומאות פיגועים, ועכשיו – כלום.

 

נתניהו הצליח להרדים את כולם. מאז אותו יום בבר אילן שבו מלמל על נכונותו לכאורה לשתי מדינות לשני עמים, הצהרה שמעולם לא עוגנה בהחלטת ממשלה ונשארה בגדר מילים על הקרח, הוא עשה כל מאמץ כדי להכשיל את הפתרון הזה. והאמת היא שהחיים די שיחקו לידיו.

 

הדור החדש של שליטי ערב מגלה עניין מצומצם בפלסטינים, מצרים מסתפקת במתן שירותי תיווך כדי להשיג שקט והסדרה בעזה, ירדן שרויה במשבר פנימי כבד שמסכן את המלך, אבל העיקר נוגע לארה”ב, מי שהובילה להסכמי קמפ דיויד ולשלום עם ירדן, ואימצה את הסכמי אוסלו: ממשל אחר ממשל השקיע מאמצים אדירים בקידום הסכם ישראלי-פלסטיני, ועתה פרשה ארה"ב מהמערכה.

 

תוכנית המאה של טראמפ אינה קיימת. אגדה אורבנית. הייתה ולא הייתה. איש הרי לא מצפה כי בשנת בחירות בארה"ב, שבה אנו כבר מצויים, ישלוף הנשיא תוכנית שכרוכה בלחצים ובדרישות מישראל. גם אם טראמפ נואש מהקהילה היהודית שרובה דמוקרטי, עדיין 30% ממנה תומכים במפלגה הרפובליקנית, שלא לדבר על התורמים הנדיבים לקמפיין שלו.

 

וכך, ללא ארה"ב, הסוגייה הפלסטינית נעקרה מהשיח הבינלאומי. באיחוד האירופי, שנלחם על חייו, מקסימום מזכירים אותה מדי פעם. רוסיה חוגגת את הצלחתה האסטרטגית בסוריה ואת המגף הכבד שנעצה על אדמתה. מעצמות עולות כמו סין והודו טרודות בענייניהן שלהן, במאבקי הכוח עם שכנותיהן ואינן מתערבות. הכול נעצר.

 

אנחנו נשארים עם עצמנו, עם הדילמה, שאין חשובה ממנה, לאן אנו מוליכים את עצמנו? איזו מדינה נוריש לבנינו, בנותינו ונכדינו? האם ישראל תחתור להגשים את חזונם של מייסדיה, כפי שבא לידי ביטוי במגילת העצמאות ובהיסטוריה שלה, או שנשעין את עתידנו על כוח ושוב כוח? האם את יחסינו עם הפלסטינים נמשיך לעגן על האדן הבטחוני בלבד, שבו יש לנו ולהם אינטרסים חופפים, או שנעצב ביחד מציאות של חיים משותפים, של, כן, הנה המילים באות, שתי מדינות לשני עמים?

 

במציאות הנוכחית, ילדינו ונכדינו יחיו במדינה שלא תהיה יהודית ולא תהיה דמוקרטית. בטווח הקצר אולי לא נרגיש דבר. בטווח הארוך המציאות הזאת תכה בפנינו.

 

בחירות בישראל הן המועד להתמודד בינינו על העתיד המשותף שלנו ושלהם, אבל הכול מתעלמים מהפיל שעומד במרכז בחדר, עוברים לידו בשקט, לא להעיר. מדברים על הכול, עוסקים בזוטי זוטות, פרט לשאלה המדינית. לא להרגיז, לא להרחיק בוחרים, לא להחליט. הבחירות האלה הן המועד, אולי האחרון, לתת תשובה. אנחנו בורחים מן הבשורה הזאת.

 

  • ד"ר נחמן שי כיהן כח"כ מטעם קדימה ומפלגת העבודה

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ג'ורג' גינסברג
ד"ר נחמן שי
צילום: ג'ורג' גינסברג
מומלצים