שתף קטע נבחר

חומוס אבו ויז'ניץ

יצאנו לסיור קולינרי בבני ברק וגילינו שבדיוק כמו עם דת, יש שם לא מעט דברים יפים שהיינו שמחים לאמץ. אבל לא יודעים מה הפריע לנו יותר, הדרת המטבח המזרחי או הדרת אלכוהול

 

חומוס אבו ויז'ניץ (צילום: שאול גולן)
(צילום: שאול גולן)

את הטקסט הזה אני כותב לכם רגע אחרי שהורדתי שתי קציצות גפילטע פיש טחונות דק, כמו שאני אוהב. מעט מתוקות מדי לטעמי — מה שתוספת של פלפל שחור פתרה לא רע בכלל — עם הרבה חריין (חזרת) וציר דגים שקוף וג'לטיני, אולי הנוזל המושמץ ביותר בכל תולדות האוכל המזרח אירופי.

 

ברוח ימי הסליחות אני מבקש את סליחתו של מי שמבקש לצרוך כאן רק מזון. זה הולך להיות טקסט שמדלג לא רק בין מנה למנה ודרינק לדרינק אלא גם בין לב תל אביב שלי — החילונית, הליברלית, הפרוגרסיבית והלהט"בית — לבין בני ברק, יקום מקביל במרחק של ארבעה קילומטרים.

 

עוד מעט נצא לסיור רגלי עם דגש קולינרי ברחובותיה של בני ברק, אבל קודם כל קצת על האיש שלקח אותי לשם, פיני גורליק. את פיני הכרתי מחיי הלילה של תל אביב, קשה לפספס מישהו כמוהו: יושב בכיפה שחורה גדולה, בזקנו הלבן הארוך ובחולצת צווארון לבנה ששוליה מוחזקים במכנסי בד שחורים — לא בדיוק השטאנץ של הבליין התל אביבי. עם השנים — ולא מעט בירות וצ'ייסרים שזרמו בינינו — למדתי מעט על האיש: חי בכפר חב"ד, עוסק בהייטק, ובין פרויקט לפרויקט מדריך גם סיורים בבני ברק.

 

מה שהחל כצ'ופר לחברים הפך למשהו שמושך לא מעט סקרנים שרוצים להרבות חוכמה, בינה ודעת (המעוניינים מוזמנים לפנות למייל pini.gorelick@gmail.com או לחפש אותו בפייסבוק). הייתי כותב כאן שמדובר במעשה של קירוב לבבות בין שני יקומים מקבילים ומגבילים (למרות שאנחנו החילונים אוהבים לחוש עצמנו "חופשיים"), אלמלא הייתה לי תחושה שעבור פיני לא מדובר בשני עולמות נפרדים, אלא לכל היותר במטבע שהוא נהנה לסובב באוויר ויודע לחיות בשלום גם עם ה"עץ" וגם עם ה"פלי" שלו.

בני ברק שפיני חושף בפנינו היא ללא פילטרים, על הטוב ועל העלוב שבה. על הגמ"חים והעזרה ההדדית שכמעט נעלמה מההווי החילוני, אבל גם על העליבות החומרית והניתוק מבחירה ממה שבעינינו נראה כקידמה.

 

נתחיל מהמרענן הרשמי של ענף האוכל החרדי: הצ'ולנט

בניגוד לכל היגיון קולינרי שמוכר לי, הרי שבימים הלוהטים של סוף חודש אוגוסט, אין כמעט מקום — ממסעדה, דרך מעדנייה ועד לפיצוצייה — שלא מחזיק סיר מבעבע של חמין, שנמזג במצקת גדולה לקערות חד פעמיות.

 

קשה לי לחשוב על מקבילה חילונית לטייק אוויי הכי נפוץ במגזר החרדי. בחיפה של ימי ילדותי היה נהוג להציב בפתח כל קיוסק מכשיר לנקניקיות שמהן אסרה עליי אמי לאכול, וסיר ענק שבו התבשלו קלחי תירס שאותם שלף המוכר במלקחיים ארוכים, צרר בתוך עלים גדולים כדי לבודד מהחום (מה שלא עזר כמובן) ובזק ממעל מלח. זה אולי הדבר היחיד שהצליח להזכיר לי את האובססיה של החרדים למקם עמדת צ'ולנט בחזית כל בית ממכר למזון כלשהו.

 

מעבר לכך שמדובר במאכל שהופך כל יום חם ולח לעוד יותר חם ולח, הרי שעליי לקבוע בצער שבמרבית המקומות מדובר בצ'ולנט בינוני, במקרה הטוב. הוא דליל יחסית, עם הרבה תפוח אדמה, נמכר בשתי גרסאות — בשרי ופרווה — אבל גם הגרסה הבשרית קצת תפלה. יסלחו לי בשלני בני ברק, אבל כשאני מעמיד סיר לחמין, אני דואג שיהיה בו די בשר בקר שמן כדי לעטוף את הקטניות, תפוחי האדמה והביצים החומות במעטפת רכה ושמנמנה שרק חומר החיטוי שמתקבל כתוצאה מערבוב של חזרת עם וודקה יוכל לפרק (כלומר, לא ביחד אלא כפית מזאת ולגימה מזאת, פה זה לא הבלאדי מרי של שאול אברון, עם כל הכבוד). מצד שני, הדלות היחסית של החמין הבני ברקי הופכת אותו לזול במיוחד.

 

פיני פותח את הסיור בהסבר קצר על מבנה החברה החרדית, בעיקר על החלוקה בין חסידים וליטאים. קטונתי מלהתנשא על אחיי לקבוצה, אבל משהו בתוכי מתכווץ כשהוא מדבר על צמיחת החסידות מתוך משבר השבתאות, על הבעל שם טוב והגאון מווילנה — ועומדים מולו אנשים חילוניים משכילים ומפלבלים בעיניהם כאילו שמעו את השמות האלה לראשונה. תקראו לזה "הדתה" או בכל כינוי גנאי אחר שאתם רוצים, אבל בעיניי יהודי שלא יודע מי היו שני אלה, מה הטעם שיידע מי היו רנה דקארט או תומס ג'פרסון. כי גם בחינוך ובהשכלה, עניי עירך קודמים. ללא השכלה יהודית אין לנו קיום במקום הזה. אפילו מי שרק רוצה להתווכח ולהתפלמס עם הפוליטיקה החרדית, מוכרח להכיר את תולדות עמו.

 

חומוס אבו ויז'ניץ (צילום: שאול גולן)
(צילום: שאול גולן)

 

כסוציאליסט (במשבר, אבל סוציאליסט בכל זאת) צורמת לי העובדה שאחרי שהחסידות עברה מהבעש"ט לתלמידיו החכמים, היא הפכה לעניין של ירושה, כמו תוארי אצולה. איך ייתכן הדבר, כשאפילו אפיקורס כמוני מכיר את הביטוי "חומץ בן יין" או את "ויקו לעשות ענבים, ויעש באושים" (ישעיהו, פרק ה'). אם הרוחניות היא העיקר, אז איך היא יכולה להתגלגל מדור לדור כירושת הון גשמי? לחסידים פתרונים. בינתיים — בואו נאכל חומוס.

 

חומוס הוא מרכיב חשוב לא רק בחלק ממנות החמין המוגשות כאן תחת כל עץ רענן,

אלא גם במנהג יפה שקשור להולדת בן זכר, שנהוג לחגוג באכילה של ארבעס (גרגרי חומוס) במלח ופלפל ואף בשתייה של בירה. רק שאפילו העסק הזה, כמו כמעט כל דבר בעולם החרדי, הוא קצת מורכב. הכנת המנה הפשוטה הזאת די ממושכת. ראשית, יש להשרות את החומוס למשך 12 שעות לפחות כדי שיספוג קצת מים ויתרכך, ואחר כך צריך לבשל אותו במשך עוד כמה שעות. ומה יעשה מי שאשתו ילדה בן לפני שהספיקה להשרות את גרגרי החומוס, או אם הרך היילוד בקע לאוויר העולם בשבת קודש, שבה אסור לבשל? לשם כך באו לעולם קופסאות פלסטיק מלאות בארבעס מוכן, שנמכרות כאן כמעט בכל בית אוכל. ואם נזקקת לחומוס בשעה שאפילו הם כבר סגורים, אל נא ייפול לבבך — יש גמ"חים מיוחדים בדיוק למטרה הזאת. כן, כן, אתם שומעים נכון. מקומות שאליהם אתה יכול לפנות בבקשת עזרה ראשונה של גרגרי חומוס מבושלים.

 

גרגרי החומוס המבושל הם הזדמנות לדבר על אחד הנושאים הכואבים בקרב הציבור החרדי ולבדוק אם הוא משתקף גם בקולינריה. בעצם, לא מדובר בנושא חרדי דווקא. הנה מקרה שהיה באמת: אמי שכבר נמצאת בשנת חייה ה־91, גרה באחד מאותם פרויקטים של דיור מוגן יחד עם עוד כמה עשרות אנשים בערך בני גילה, כמעט כולם ממוצא אשכנזי. המקום מסודר, יפה, רחב ידיים ועוטף את דייריו בפעילות משלימה שאני יכול רק להתקנא בה, אבל האוכל בלתי נסבל. כלומר, המרכיבים איכותיים, אבל הבישול — אולי בהוראת הדיאטנית הגריאטרית של המקום — מוציא מהם כל שריד לטעם.

 

רצה הגורל ויום קודם לסיור שלי עם פיני בבני ברק, ביקרתי את אמי בחיפה, והופתעתי. את מקום העוף המכובס והלוקשען (אטריות) חסרות הטעם, תפסו ממולאים נהדרים, קובה ועוד. בירור קצר העלה שהמקום מארח היום את אחד ממוסדות הממולאים של שוק מחנה יהודה מירושלים, ואני עלצתי. סוף־סוף משהו שאפשר להכניס לפה. רק שמקץ כשעה התברר לי שחלק מהקשישים זעמו על "הטעם המזרחי" שהוחדר למזונם.

 

אם לקצר סיפור ארוך וכואב של הדרת מזרחים מחוד החנית של עולם הישיבות הליטאי, הרי שאפשר לקבוע בוודאות שככל שהדברים אמורים במוסדות הקולינריים של בני ברק, הרי שלמהפכה בת 35 השנים של ש"ס אין כל ביטוי. האוכל כאן הוא לחלוטין יהודי מזרח אירופי. לא עושר התבלינים המרוקאי, לא הממולאים הטריפוליטאים, לא מרגז או פריקסה טוניסאי ואפילו לא ג'חנון או מלאווח תימני. כלום, נאדה, גורנישט מיט גורנישט.

 

חומוס אבו ויז'ניץ (צילום: שאול גולן)
(צילום: שאול גולן)

 

לפיני יש סיפור שמתאים גם לזה, ואני מביא אותו כדוגמה למעשיות שהוא מתבל בהן את הסיור. כשהוא מדבר על אינטרנט או על שידוכים, על גמ"חים ועל עסקים, לכל נושא יש לו לפחות סיפור אחד שיעלה חיוך על שפתי הקהל. אני מקווה שתראו בסיפור הבא לא רק סיפור על עולם הישיבות הליטאי אלא גם הסבר מסוים לכמעט אפס ההשפעה של המסורת הקולינרית העשירה של יהדות המזרח על המטבח החרדי:

 

מספרים על אברך אחד, עילוי ממש, ממוצא ספרדי, שביקש להתקבל לישיבה ליטאית נחשבת. אמר לו הרב: "צר לי בני, אך המקום כה צר עד שאפילו מיטה אין לי לספק לך". ענה האברך: "אל דאגה רבי, סבתי גרה פה מעבר לרחוב. אני אלון אצלה בכל לילה. אני מבטיח להתייצב ראשון ללימודים".

"נו שוין", אומר הרב, "אבל התקציב כה זעום עד שאפילו פרוסת לחם בריבה לא יהיה לתת לך כאן".

משיב הנער: "אל דאגה רבי, סבתא תדאג גם לכך. אני מבטיח שלא לבקש לעצמי אפילו פרוסת לחם עבשה".

"טוב ויפה", נאנח הרב, "אבל מה לעשות שהלימודים כאן הם ביידיש?".

מחייך הבחור ואומר, "רבי, הסר דאגה מלבך, אני שולט ביידיש על בורייה".

הרב מצדו מליט את פניו בידיו ואומר, "איך זה יכול להיות שאתה מבין גם יידיש, כשאני כבר רבע שעה מדבר אליך בעברית ועדיין נראה שלא הבנת כלום".

 

לא רק השפעות מזרחיות כמעט שאינן ניכרות בקולינריה הבני ברקית, אלא גם השפעות זרות

נכון, פלאפל, פיצה וגלידה יש גם כאן, אפילו סניף של קופיקס בתחתית רחוב רבי עקיבא, אבל המבורגר עם צ'יפס למשל לא ראיתי — שלא לדבר על אוכל סיני מוקפץ בווק או מאכלים אחרים ש"אצלנו" אפשר למצוא כמעט בכל רחוב. ובכל זאת, משהו כן חלחל: סלט של מטיאס, בצל ומיונז, מעט מתובל בפלפל חריף, שזכה כאן לכינוי "סלט טראמפ". על מה ולמה לא הצלחתי לברר. אולי זה הגוון האדמדם שמזכיר את בלוריתו המקלישה של נשיא ארה"ב ואולי מישהו גילה שזה מה שבן המהגרים מגרמניה אוהב לאכול עם הבייגעל שלו. בכל אופן, לא תמצאו מקום שמוכר דגים בלי "סלט טראמפ" על המדפים.

 

אם כבר בדגים עסקינן, אז אלה של "מעדני זהבה" ברחוב ירושלים 20 הפכו לשם דבר בעולם החרדי — וגם בקרב כמה חילונים, שלמרות שאינם מקדשים את השבת ישמחו לאיזו חתיכה של דג מלוח על קרקר לצד כוסית וודקה. אם יש לכם הזדמנות להיכנס למעדנייה שממוקמת ממש מול הגינה הציבורית בפינת רחוב רבי עקיבא (או כמו שמגדיר אותו פיני: "הפיפט אווניו של בני ברק") עם רחוב ירושלים, ורצוי בכל יום שאינו חמישי בערב, מוטב תעשו אם תסורו לשם. בחמישי, כשאנחנו מגיעים, התכונה בשיאה. המקום הצר גדוש בעשרות קונים, ה"משפוחה" שמנהלת את המקום כבר באפיסת כוחות, מנסה לשווא להשליט סדר בתור ובמדפים, ההמולה גדולה, והתקשורת מתנהלת בצעקות. הטעם לעומת זאת — גן עדן. אם אתם לא מאלה שמסתייגים מדגים בכלל ודגים מלוחים בפרט, הרי שצפויה לכם חוויה מרנינה.

 

אני מודה שבדמיוני ראיתי את עצמי כבר מסב לשולחן באיזה בית מרזח מקומי, ליד צלוחיות של כבד קצוץ ודג מלוח או מינימום איזה גפילטע פיש בחריין או רגל קרושה שעליה נסחט מיץ מחצי לימון טרי, כשבצד אני כבר זוכה לפתוח בקבוק וודקה שני ומברך "שהחיינו" על כך שעוד שבוע עבודה תם לפנינו. רק שמאז פתח פיני שני בקבוקי בירה עם חופן ארבעס בתחילת המסע הזה, לא באה ולו טיפה מרה אחת אל גרוני. בתחנה הבאה, מעדניית לייבל'ה (רבי עקיבא 58) שבה אנחנו פותחים שולחן מתקפל על המדרכה וזוללים כבד קצוץ, סלט ביצים, סלט תפוחי אדמה, רגל קרושה וגפילטע פיש, מרחם עליי ר' פיני ומוזג לכולנו מליקר האתרוגים שלו, שנקרא "קלבריה" על שם חבל הארץ האיטלקי שידוע באתרוגיו המשובחים. את המשקה הוא מכין כמו שמכינים לימונצ'לו, עם השריה באלכוהול נקי בחוזק של 96%. רק שעם כל הכבוד לליקר, איפה הוודקה שהבטחתי לעצמי בדמיוני?

 

ובכן, צר לי לאכזב אתכם, אבל למרות שהיא העיר הכי ציבורית שאני מכיר, יש בבני ברק הרבה מוסדות ציבור, אבל אפילו לא "פאבליק האוס" או בקיצור "פאב" אחד לרפואה. אפילו לא מהדגם שמוכר לנו בשם חמארה. למה אין, אתם שואלים? מאותה סיבה שלא תמצאו במרכז בני ברק אפילו לא בית קפה אחד עם אופציית ישיבה. אפילו במעט המסעדות שיש כאן, יושבים, אוכלים במהירות וקמים מיד, ולא "פותחים שולחן" לסעודה ממושכת.

 

 (צילום: שאול גולן)
(צילום: שאול גולן)

 

בכלל, היחס של היהדות החרדית לשתייה חריפה הוא מורכב. מצד אחד, אצל החסידים נהוג ללגום בטיש ובהתוועדות, לפעמים אפילו לא מעט. מצד שני, סביאה היא קצת מנהג גויים. משום כך קורה לא אחת שבפורים, שבו מצווה על אדם לשתות עד לא ידע, נפגשים לא מעט אנשים שאינם רגילים בשתייה של משהו שהוא יותר מיין קידוש, עם אלכוהול חזק יותר שמפיל אותם לקרשים.

 

את כל הנסים והנפלאות שרכשתי בבני ברק, אני מגיש למשפחתי למחרת, בסעודת ערב שבת, בלוויית בקבוק וודקה

שהרי עם כל הכבוד העצום שאני רוחש לוויסקי, לקוניאק ולשאר מיני משקאות, אם האוכל הוא מזרח אירופי קלאסי, הכי טוב יהיה ללגום לצדו משקה מפולין או מרוסיה.

 

מאחר שהבטחתי לעורך לכלול במדור המורחב הזה גם אוכל וגם אלכוהול, אקדים ואומר שבניגוד לדעה הרווחת, יהודים היו תמיד קשורים לענף האלכוהול. זו לא רק ארץ ישראל, מכורתו של העם היהודי שהיא אחת מהארצות בין מצרים למסופוטמיה, כלומר ערש הולדתה של הבירה, וזו לא רק המילה "שיכר", שמוזכרת לא מעט במקרא, אלא בעיקר החובה לקדש עם יין. נכון שאפשר לברך "בורא פרי הגפן" גם עם מיץ ענבים (תירוש), אבל הכנת יין ביתי הייתה מאז ומעולם מנהג יהודי, בעיקר בקרב מי שהקפיד שלא לשתות, חלילה, יין נסך שהוכן בידי גויים.

 

יתרה מזאת, היהודים שחיו באזורי החיכוך שבין הנצרות לאסלאם (למשל בספרד) היו חלק מסוכני הזיקוק, אמנות מוסלמית שעברה לעולם הנוצרי והייתה לנדבך חשוב בתרבותו. זאת ועוד, עד שנכנסו חוקי הגזע לתמונה, יהודים ניהלו עבור גויים רבים בתי מרזח. הם כמעט שלא שתו בעצמם, ובעיקר יכלו "לרשום" ללקוחות את השתייה ולחייבם אחר כך בריבית, דבר שהיה אסור לנוצרי מאמין (אם תרצו, חלקם היו "יהודים של שבת" בשירות הגויים). ולא רק ניהול של בתי מרזח: במאה ה־19 היו יצרני משקאות יהודים חלוצים במרקחת קוקטיילים וכמובן, שנות היובש ארה"ב (1920־1933) שבמהלכן שלטו כמה יהודים מוכרים בתעשיית הברחת המשקאות מקנדה החופשית, וחלקם אף התברגו לצמרת יצרני הברבן בשנים שלאחר ביטול האיסור. אפילו וודקה "גרייגוס" היא המצאה יהודית.

 

כלומר, למרות ששתייה אינה נחשבת לתחביב יהודי, הרי שמקדמת דנא שזורות גם תולדות העם היהודי בתולדות המשקה. אפילו דוד מלך ישראל לא היה נולד אלמלא היו מוצאים לוט ובנותיו, אחרי מנוסתם מסדום, מחסה במערה מלאה בכדי יין, שבה מחליטות הבנות, שסבורות שאביהן הוא הגבר האחרון עלי אדמות, לשכר אותו "כלוט" — ולהתעבר מזרעו. מאותו לילה פרוע נולד מואב ומזרעו של מואב באה לעולם רות המואבייה, הגרה המפורסמת שהייתה סבתו של ישי, אבי דוד המלך.

 

האוכל היהודי המזרח אירופי מפעיל אצלי בלוטות שאינן בהכרח בלוטות הטעם

 ארהיב עוז ואומר שממש כמו נגינת קלרינט או כינור, ולמרות שאני צבר בן צברים, הוא מפלח לי את הלב הרבה לפני שהוא מגיע לקיבה. לכן, ההנאה שלי ממנו אינה בהכרח מוצדקת מבחינה קולינרית. את ההסתייגות הזאת הקדמתי למסקנה הסופית: כן, היה טעים. לפרקים אפילו טעים מאוד. רק שאם מנטרלים את העושר התרבותי־רוחני שעומד בסתירה לדלות החומרית שנשקפת מכל פינה, לא הייתי ממהר לבני ברק דווקא בגלל הסצנה הקולינרית שלה לבדה.

 

חובבי דגים מלוחים אולי ימצאו כאן עושר שאין בשום מקום אחר. חובבי קיגל יעופו כאן על שני הסוגים: הקיגל (או הקיגעל) הירושלמי מהאטריות (מתקתק וחריף), או הקיגל מתפוחי האדמה והביצים שמזכיר בטעמו קצת לביבה של חנוכה. גם הגפילטע פיש שטעמתי היה לא רע, אבל אם להודות על האמת, הרי שלא רק (כפי שהתרברבתי קודם) הצ'ולנט שאני מכין למשפחתי בבית טעים יותר, אלא שגם רוב מי שיסעד אצל "סנדר", למשל, ברחוב לוינסקי בתל אביב, ימצא אוכל מזרח אירופי משוכלל יותר. הוא הדין לגבי מקומות אחרים באותו סגנון, גם אם לא כשרים, ר"ל, כמו "מעיין הבירה" המיתולוגי בחיפה.

 

ובכל זאת, אתה יכול לעמוד בפינת הרחובות רבי עקיבא והרב שך — מקום שמסמל אולי את הקיטוב בין חרדים לחילונים, ולו מפני שבית הכנסת איצקוביץ' הוקם כאן במקור כדי להרחיק תנועת כלי רכב בשבתות (בקרבת בית כנסת מותר לחסום את הרחוב לנסיעה) או משום שהרחוב נקרא במקור רחוב הרצל — ולהחליט שבמקום להיות טעון, מוטב לבוא לכאן בנפש חפצה, להוציא לרגע מהעין את האצבע שהפוליטיקה החרדית מתעקשת לדחוף אליה. למחוק מהלקסיקון שלך ביטויים כמו "פרזיטים" ולהביט במשפחה מרובת ילדים ניגשת ל"שלוימל'ה", פיצוציית־העל של בני ברק, שהיא שילוב בין דוכן מזון מהיר לדראג סטור, קונה לילדים כוס "ברד" או שקית ענקית של פופקורן, ובלי משים יתפשט על פניך חיוך.

 

אחרי יותר מארבע שעות, כששקיות רבות מספור בידיי וכרסי כבר בין שיניי, הודיתי לפיני מעומק לבי, אפילו עם ניסיון מגושם לשלב דבר תורה בתודה. בתחילת הסיור, כשהוא מציג כמה עסקים ביתיים מקומיים, הוא מתבדח על כך שיש מי שאומר שלא לחינם עבד יעקב אבינו 14 שנים אצל לבן הארמי תמורת נשותיו, זמן כה ארוך — שהרי הוא עבד בלבן. ביקשתי להזכיר ששנות עבודתו של יעקב אצל לבן "היו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". כך עפו להן כרגע אחד ארבע וחצי שעות הסיור, מרוב הסקרנות שהצליח פיני להעיר בי. ולמרות הסקרנות הברוכה החלטתי שלא להמשיך (ברכב) למאפיית ויז'ניץ המפורסמת ולהסתפק בקפיצה, למחרת היום, למאפיית "לחמים" הסמוכה לביתי. ככה זה. כל חסיד והחצר שלו.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: שאול גולן
חומוס אבו ויז'ניץ
צילום: שאול גולן
מומלצים