שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    להפסיק לשתוק לבן הזוג ולהתחיל להגיב
    אולי המצב הזה מוכר לכם - יש עימות, הצד השני תוקף, אומר כל מיני דברים ולכם פשוט אין מילים. אתם יודעים שאתם אמורים להגיב, אתם גם יודעים שזה כדאי, אבל הפחד ממלא את הלב ושום תגובה מצדכם לא נראית באופק. גילי ויינטראוב מסביר כיצד ניתן לשנות את המצב הקיים

    אילוסטרציה של זוג עצוב (צילום: Shutterstock)
    זה קורה כמובן לכל המגדרים(צילום: Shutterstock)

    יותר ויותר אנשים הולכים היום לסדנאות רוחניות. מה שהיינו מנסים לחוות פעם באמצעות מדיטציה בודהיסטית הפך דרך המיינדפולנס לטרנד שכבש את העולם המערבי. כולנו רוצים להתחבר אל המהות הפנימית שלנו ולחיות ממקום שליו יותר. אחת הטכניקות הפופולריות בשנים האחרונות היא ויפאסנה, שיטה שבה אנו מנסים לגרד את שכבות הבצל שאספנו עם החיים ולהיחשף אל עצמנו באמצעות שתיקה בת מספר ימים.

     

    יחד עם זאת, ישנם מקומות בהם שתיקה היא הדבר האחרון שאדם צריך כדי לנהל חיים ראויים, מאחר שהיא מחריבה את איכות חיינו ופוגעת בנו אנושות. מדובר בשתיקה במקום בו עלינו דווקא להשמיע קול ולהתעמת. אולי המצב הזה מוכר לכם - יש עימות, הצד השני תוקף, אומר כל מיני דברים ולכם פשוט אין מילים. כלומר, אתם בהחלט יודעים שאתם אמורים עכשיו להגיב ולהגיד משהו, אתם גם יודעים שזה כדאי, אבל המוח ריק, הפחד ממלא את הלב ושום תגובה מצדכם לא נראית באופק.

     

    כל מה שאתם רוצים זה שהמצב המאיים הזה יסתיים ותוכלו לברוח לאיזו פינה אל השקט שלכם. איך אדם מגיע למצב שבו הוא לא מצליח להשמיע קול דווקא כשזה הדבר המתבקש? ובכן, יש לזה כל מיני הסברים אפשריים, וברצוני להציג שניים מהם, האחד מהעבר המשותף והשני מהפרטי.

     

    למה אנחנו שותקים במצבי עימות?

    בעבר המשותף שלנו, לפני אלפי שנים, כאשר בני האדם חיו בקבוצות קטנות ובשבטים, אחד הדברים האחרונים שהיית רוצה לעשות זה לשבור את הכלים. השבט והמשפחה היו ערוץ המחייה שלך. להיזרק מהם אל העולם שבחוץ היה שקול במובנים רבים להתאבדות. לכן, במצבים מסוימים אנשים היו צריכים להימנע מלבטא את האמת שלהם, ולציית לחוקי השבט. אין מספיק מחקרים זמינים על זה, אך בחברה פטריארכלית בה הגברים הם השולטים והחוקים נוטים בבירור לטובתם, האישה היא זו שהייתה אמורה בדרך כלל לכופף את עצמה לחוקי הכלל ולקבל בהכנעה דברים, גם אם הם נעשו בניגוד לרצונה.

    אילוסטרציה של זוג עצוב (צילום: Shutterstock)
    אתה יודע שעליך להגיב אבל בשנייה אחת נעלמות לך המילים(צילום: Shutterstock)
     

    הסבר שני נובע מהעבר הקרוב, כלומר מבית ילדותנו. כולנו גדלים בבתים עם דפוסי התנהגות וחשיבה מסוימים. כשאנחנו גדלים בבית בו אחד ההורים ביקורתי והשני מתכווץ אל תוך עצמו, זה הדפוס אותו אנחנו מאמצים אל חיינו ומשכפלים בבוא היום ביחסים שאנחנו מפתחים כבוגרים. במצב כזה, על פי רוב, הבחירה היחידה שיש לנו - והיא נעשית בדרך לא מודעת, היא אם להיות תוקפני או מתכווץ, ביקורתי או שותק.

     

    על מבט שהופך אותנו לנציב מלח

    מסופר שבמהלך הבריחה מסדום הבוערת לוט הסתובב וראה את אשתו קפואה כנציב מלח. זה הסיפור של המוני זוגות בעולם. אישה או גבר שהופכים לנציב מלח כשבן הזוג מפנה את מבטו ומביט בהם. יש במציאות הזו משהו מעט אירוני, הרי כל אדם רוצה שיסתכלו עליו ויראו אותו. "לא רואים אותי" זו הרי תלונה די מוכרת, בעיקר בזוגיות. יחד עם זאת, אם כאשר בן הזוג רואה אותי הוא מעביר ביקורת שמקפיאה אותי, אזי עדיף שהוא לא יראה אותי כלל, לא כך?

     

    וכך נוצרים מצבים שבמקום להגיע הביתה מיום עמוס בעבודה ולהירגע במקום הבטוח שלנו, אנחנו מנסים כמיטב יכולתנו להישאר מתחת לרדאר. הדחף לברוח אל הפינה שלי הוא אחד הדברים שגורמים לנו להגיע לסדנאות התפתחות ורוחניות, להיכנס למרחב שקט ובטוח, ופשוט להיות. וכאן אנחנו חוזרים אל סדנת השתיקה - לכשעצמה, זו שיטה מופלאה להתחבר אל המרכז שלנו. השאלה היא האם החיבור הזה חוזר איתנו הביתה ופותח בפנינו אפשרויות תגובה חדשות. 

    ריב זוגי (צילום: shutterstock)
    המטרה היא לצאת מהדפוס הרגיל ולהתחיל להגיב במקום להיאלם דום(צילום: shutterstock)
     

    משיחות שעשיתי עם עשרות בוגרי סדנאות התפתחות שסבלו מהדפוס הזה, השינוי הפנימי מחזיק עד שהם מגיעים הביתה ונתקלים שוב בתוקפנות. הסיבה לכך פשוטה - אנחנו אנשים רגשיים, כלומר מנוהלים על ידי רגשות.

     

    משל הנחש והעכבר

    רק לפני כמה שנים הייתי בחנות חיות והעין שלי נמשכה אל כלוב זכוכית בו היו נחש ועכבר. הנחש שכב ולא זז ואילו העכבר רץ כל הזמן ונתקל בקירות הזכוכית. המוכר בחנות אמר לי שהעכבר הוא ארוחת הערב של הנחש, אבל מאחר והנחש עדיין לא רעב, הוא לא ממהר לטרוף אותו. מאחר והעכבר ידע מה עומד לקרות הוא המשיך לדפוק את עצמו בצדי הכלוב בטירוף. וכאן נכנסת שאלה - אם העכבר היה נזרק לכלוב של הנחש אחרי קורס רוחני של כמה ימים, האם זה היה משנה את התנהגותו?

     

    זה בדיוק מה שקורה לנו כשאנחנו חוזרים אחרי מספר ימים של התבודדות והשקטת השיח הפנימי אל זירה סגורה שאנחנו חשים בתוכה איום - הפחד שלנו מתעורר ואנחנו חוזרים מיד לדפוסים הישנים. כל זמן שהפחד הוא זה שמנהל אותנו, גם אלף סדנאות רוחניות יתקשו לעזור לנו. המצב הזה ישתנה רק כשנלמד את עצמנו כיצד לנהל את הפחד. אז איך מנצחים את הפחד להתעמת?

     

    אני מת על סרטי טבע. דרך סרטי טבע אפשר ללמוד הרבה דברים מרהיבים על הטבע האנושי ועל דרכים יצירתיות להשתנות. הטבע מלא במצבים בהם יש תוקף מול מותקף. בדרך כלל, התוקף נהנה מכוח מתפרץ, שיניים חזקות ועבודת צוות משובחת. גם למותקף יש פעמים רבות כלי נשק טבעיים משלו להתמודדות, כמו מהירות ריצה או קרניים חזקות. אבל הטבע יודע גם להפתיע ולספק מקרים בהם הטרף הוא חיה קטנה שנראית במבט ראשון כמי שהגיעה לעולם ללא הגנה טבעית מספקת. במקרים כאלה, הסוף בדרך כלל מר וצפוי.

    נחש צפע  (צילום: shutterstock)
    נחש צפע (צילום: shutterstock)
     

    אך לפעמים הטבע מספק הפתעות קטנות שמרחיבות את הלב. זה קורה למשל כשחיה קטנה נעמדת מול נחש אימתני, ובמקום לברוח, היא מנפחת את גופה ומייצרת אשליה של גודל. אז פתאום רואים כיצד הטורף יכול להתחיל להסס ולפעמים אפילו לוותר על הארוחה ולסגת. כשחושבים על זה, האשליה המכוונת של הגדלת הנפח היא חתיכת מנגנון הצלה גאוני. זה מבלבל את האויב וגורם לו לעצור את המרדף ולהתבונן בהשתאות. זה מכריח את הטורף לחשב את צעדיו מחדש. זה הופך אותו מטורף בעל ביטחון בכוחו לאחד שמפקפק בעצמו לרגע, ומסתבר שזה גם גורם לו במקרים רבים לקפל את הזנב ולסגת. בטכניקה המופלאה הזו גם אנחנו יכולים להשתמש.

     

    מחקר מפורסם של איימי קודי מאוניברסיטת הרווארד בדק איך משפיעות תנוחות גופנו על המוח, על ההתנהגות ועל התוצאות שלנו. נקודת המוצא של המחקר הייתה תנוחות הגוף של קוף דומיננטי בהיררכיה החברתית. מסתבר שקוף מהסוג הזה נוטה לתפוס מקום במרחב. ידיו פרוסות לצדדים, כתפיו רחבות, וכולו אומר עוצמה. כאשר ביקשו מאנשים רגילים לחקות את תנוחות גופו ובדקו את השפעת התנוחות הללו על המוח שלהם, גילו החוקרים משהו מעניין - מסתבר שכאשר אנחנו מרחיבים את הספייס שלנו למספר דקות על ידי מתיחת הידיים לצדדים לדוגמה, קורה משהו מופלא במוחנו - הורמון הקורטיזון שאחראי על הלחץ אותו אנו חשים יורד, ואילו הורמון הטסטוסטרון, האחראי על השליטה שלנו, עולה.

     

    השינויים הללו במוח יכולים להביא לתוצאות מופלאות ביום-יום. המחקר למשל הוכיח שקבוצת סטודנטים שתרגלה תנוחות דומיננטיות לפני ראיונות עבודה השיגה תוצאות הרבה יותר טובות מאשר הקבוצה הנגדית שהשתמשה בתנוחות גוף סגורות. וזה מוביל אותנו בחזרה למצבי עימות. אם נקפיד לבצע את התנוחה הזו לפני שאנחנו נכנסים למרחב סגור בו אנו יכולים להיות מותקפים, יש סיכוי לא רע שנרגיש פחות מפוחדים ושהצד השני יריח שיש כאן מישהו שצריך לקחת בחשבון.

     

    מומלץ לנסות את זה בבית.

     

     

    גילי ויינטראוב הוא יוצר התכנית 'טיפול זוגי בחצי'. מחבר הספר 'אבולוציה שלי או איך הפכתי משפן לאריה'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים