שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "זה: חלק 2" פשטני, ילדותי ובעיקר ארוך מדי
    טראומות הילדות צפות מחדש ב"זה: חלק 2", המתרחש 27 שנה אחרי הזוועות שתוארו בסרט הראשון. אבל הניתוח הפסיכולוגי של הדמויות פשטני וילדותי, סצנות האימה מגוחכות ולא מפחידות והאורך שלו בלתי נסלח


    עם משך הקרנה של כשעתיים ו-50 דקות, "זה: חלק 2" (It: Chapter Two) הוא אחד מסרטי האימה הארוכים בתולדות הקולנוע. אחרי הכל, זה מה שמצופה מסרט אימה שהוא בעצם סאגת התבגרות, שראשיתה ב-1989 ואחריתה 27 שנים מאוחר יותר. שבעה חברי ילדות השבים בבגרותם להתמודד, כל אחד בדרכו, עם טראומות מהעבר ורגשי אשמה הרודפים אותם מזה שלושה עשורים.

     

    "זה: חלק 2" - טריילר

    "זה: חלק 2" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    ואכן, סרט ההמשך ל"זה" מ-2017, שגרף ברחבי העולם כ-700 מיליון דולר, נדמה כתמצית היקום של סטיבן קינג. פחדי הילדות שהתגלמו בסרט הראשון בדמותו של ליצן מרושע ורצחני מקבלים עתה ממד קוסמי כמעט, שעה שמקורותיו של הרוע השב ומופיע בעיירה השקטה והמקוללת דרי שבמדינת מיין - נחשפים. גיבורי הפרק הקודם נדרשים עתה לא רק לגאול את עצמם, אלא להציל את הדורות הבאים.

     

    "זה: חלק 2" נפתח בהיתקלות הומופובית אלימה, בעקבותיה מתגלה כי פניווייז (ביל סקרסגרד), ליצן האימה, שב לרדוף את העיירה (את הקורבן, אגב, מגלם במאי הקולנוע הקווירי קסבייה דולן). התקרית הזו נועדה להראות שפשעי שנאה, אלימות וגזענות הם בדיוק מה שפניווייז ניזון ממנו - שהוא אינו אלא התגלמות על-טבעית מקאברית של הרוע שקיים בחברה על בסיס יומיומי. מכל מקום, זהו אות האזעקה שמביא את מייק (אייזיה מוסטפה), היחיד מבין חבורת הילדים שכונתה "הלוזרים" שנשאר בעיירה, לקרוא לחבריו מפעם לשוב ולהתמודד מול הפחד.

    מתוך:
    נפגשים מחדש 27 שנה אחרי מאורעות הסרט הראשון
     

    והם שבים. תסריטאי הוליוודי (ג'יימס מקאבוי), סטנדאפיסט עצבני (ביל היידר), מעצבת אופנה (ג'סיקה צ'סטיין), גבר רופס ונוירוטי (ג'יימס רנסון) שמקצועו לא לגמרי ברור, וארכיטקט נאה ומצליח שהיה בעבר הנער השמן והדחוי (ג'יי ריאן). חבר נוסף מעדיף לחתוך את ורידיו מאשר לחזור הביתה, אל העבר ואל "זה". העובדה שהוא היהודי בחבורה צריכה אולי לעורר תהייה. אורח לא קרוא נוסף הוא הבריון שרדף אותם פעם (בבגרותו מגלם אותו טיץ' גראנט), ועתה נמלט ממחלקה סגורה במוסד פסיכיאטרי בדרכו חזרה הביתה.

     

    כאשר החבורה שבה ומתאחדת, בסצינה נוסטלגית שנהפכת לחיזיון בלהה ומתרחשת במסעדה סינית מקומית, נאלץ כל אחד מחבריה לשוב, לבדו, אל מקום ורגע בעבר, שבעבור חלקם הוא טראומטי. כולם, למעט מייק, הדחיקו את מאורעות ומוראות המאבק ההוא שניהלו בנערותם נגד "זה", אך חייהם בהווה עדיין מושפעים - גם מבלי שיהיו מודעים לכך. "זה: חלק 2" הוא, במילים אחרות, סרט על הניסיון להשתחרר מטראומה נושנה הרודפת כל אחד מגיבוריו.

     

    האישה היחידה בחבורה, כך אנו למדים, נאלצה להתמודד בנערותה עם אב מתעלל ועם אם שהתאבדה, ואילו בקרב הסופר-תסריטאי עולים וצפים רגשי האשמה על מות אחיו הצעיר שנשחט אז בידי פניווייז. בספריו של קינג ההורים הם, לא פעם, המפלצות האמיתיות (ע"ע "קארי", "הניצוץ" ו"בית קברות לחיות"), מה שהופך את נוכחותו של הליצן השטני למייצגת של רוע קיומי. כזה שבתור ילדים קטנים אנו מאמינים שמסתתר מתחת למיטה רק כדי לגלות בהמשך שהוא נמצא ממש לידינו.

     

    מתוך:
    פניוויז מגלם את הרוע הקיומי

    הסאגה של "זה" מכילה נושאים טעונים כמו התבגרות, אחווה, התעללות מינית, טראומה ואובדן של תום ילדות - מעין רשימת מכולת של חרדות וסטיות, שאמורה להעניק למאבק בפניווייז יסודות פרוידיאניים, סימבוליים ומיתיים. בעיקר היא עוסקת בפחד מפני המוות שקיים בנו מילדותנו, ושזכה לטיפול מבעית במיוחד בספר שאפילו קינג חרד מפניו, "בית קברות לחיות".

     

    ואמנם, כל עוד הסרט, שביים אנדי מושייטי (שאחראי גם לפרק הראשון), פועל במחוזות הללו - ניכרת אפקטיביות דרמטית ורגשית מסוימת הנובעת מעיצוב הדמויות הבוגרות. עדיין, הצגתה של הדמות שמגלמת צ'סטיין כאישה מוכה נותרת עמומה. אין לנו, מי שלא קראו את הספר בן 1000 העמודים, מושג מדוע היא נמלטת מפני בעלה המכה רק כאשר מגיעה שיחת הטלפון ממייק, ומה משמעות הקריאה שלו אחריה שאין לה קיום בלעדיו. בכלל, ההווה של כל הדמויות בבגרותן מתואר ברצף סצינות קצרות מדי שמספק להן מאפיינים דלים.

     

    עדיין, אלו הם רגעיו הטובים של הסרט, שהולך ונמתח עד לעימות האחרון מול פניווייז, שנדמה יותר כמו חיקוי רע של פרק בסדרת "סיוט ברחוב אלם" (הפרק החמישי בסדרה אכן מוקרן בבית הקולנוע בדרי). כמו בכמה מספריו האחרים של קינג, שאגב מופיע בתפקיד אורח כמוכר בחנות, הטראומה האישית שרודפת את הגיבורים כרוכה באשמה לאומית הנוגעת לאוכלוסייה הילידית של אמריקה. הדימוי של העיירה הכל-אמריקנית ושל האידיליה הלבנה נבנה על יסודות ההולכים ומתערערים של הדחקת והכחשת הפשע כלפי האינדיאנים. יחד עם זאת, אין בנוכחות הילידית בסרט יותר מאשר שילוב של פולקלור ובלהה שהופך את הממד הפוליטי לזניח.

    מתוך:
    נאלצים להתמודד עם טראומת הילדות שהדחיקו
     

    החזרה אל ימי הנעורים מקבלת בסרט ממד טראומטי אבל גם של בסיס לגאולה. כדי שזה יקרה, על כל אחת מהדמויות להתמודד עם רגשות של פחד ואשמה. הדבר הזה נעשה ברצף של סצינות שרק אחת מהן – זו שבה קשישה לבבית מקבלת את פניה של האישה שבחבורה השבה אל בית ילדותה – מוצלחת באמת, ועומדת כסרט אימה קצר בפני עצמה. כך, הסרט אומר בעצם שעל מנת לחיות את חיינו כמבוגרים עלינו להגיע לכדי השלמה עם הילדים שהיינו.

     

    אבל זו בדיוק הבעיה של הסרט. כסיפור של התבגרות מאוחרת, הוא פשוט לא עובד. יש משהו ילדותי באופן שבו הסרט מתייחס לדרמות המשפחתיות שבמרכזו. ילדותי, ואפילו רדוקטיבי. סצינות הבלהה בו, שבאחת מהן נהפך פניווייז לעכביש ענקי, פשוט לא אפקטיביות, אלא להיפך – הן מגוחכות ומתמשכות. וישנו, כמובן, האורך הבלתי נסבל, שאמנם מבהיר כי לפנינו סאגה שמגיעה אל סיומה. אבל מאחר שמעולם לא נקשרנו באמת אל הגיבורים בבגרותם - השאלה אם ואיך יתגברו על הצלקות הנפשיות שלהם, פניווייז זאת אומרת, לא ממש מעניינת אותנו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים