שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הגיל יורד, המספרים עולים: הטיפול הלקוי באובדנות תלמידים
    תוכניות שלא יוצאות לפועל, היעדר תקציבים, תכנים לא מעודכנים וחשש לעסוק בנושא הרגיש: אנשי חינוך סיפרו ל-ynet על טיפול בעייתי של מערכת החינוך בתופעת ההתאבדויות בקרב ילדים ובני נוער - שהולכת ומתרחבת

      

      

    על רקע הטענות למצוקה הנפשית שממנה סבל הילד בן ה-10 לפני שנפל אל מותו ביום שלישי ממרפסת ביתו ביבנה, אנשי חינוך ומומחים סיפרו ל-ynet על הטיפול הלקוי של המערכת ושל משרד החינוך בתופעת האובדנות בקרב תלמידים. בין היתר הם טוענים כי תוכניות מצוינות נשארות "על הנייר", תקציבים לא מתועדפים - והמערכת חוששת לעסוק בנושא לבדה.

    התאבדויות התאבדות אובדנות גברים  (צילום: shutterstock)
    "תוכניות מצוינות שנשארו על הנייר"(צילום: shutterstock)

    אחוז ההתאבדויות של ילדים ובני נוער עד גיל 17 , בשנים 1990-2016 ההתאבדויות של ילדים ובני נוער עד גיל 17 לפי מין, בשנים 2010-2016 ()

    "ביקשנו ליזום בתוך בתי הספר איתור מצוקות נפשיות או ניסיונות אובדנות, אך במשרד החליטו שהם לא רוצים לשתף פעולה עם זה", אומרת ח"כ יעל גרמן, שרת הבריאות בשנים שיצאה התוכנית לדרך. גם כרמית פולק כהן, סמנכ"לית המועצה לשלום הילד, טענה כי התוכניות נשארות בעיקר על הנייר. "אחד הדברים העצובים הוא שלמשרד החינוך יש תוכניות טובות והוא מושקע בדבר הזה, אבל אין תקציב - ואם יש אז הוא עבור פיילוט ולא תקציב עקבי. הם צריכים להכין תוכנית חומש".

     

    דו"ח הכנסת קבע: "קשיים ביישום נהלי החוזר"

    בשנת 2004 משרד החינוך עיגן בחוזר מנכ"ל העוסק בתופעת האובדנות בקרב תלמידים את האמצעים שבהם יש לנקוט לצורך מניעתה. החוזר מציג בפני הצוותים החינוכיים את הסימנים העיקריים שיכולים להעלות חשד: התייחסות לנושא הצלחה בצורה אובססיבית תוך גילוי תגובה מוגזמת לכישלון, ירידה בלתי מוסברת בהישגים הלימודיים, ריבוי היעדרויות מבית הספר, מחלות לא מוסברות מבחינה רפואית, ריבוי מקרי כביכול של תאונות ופגיעות גופניות, התנהגות דיכאונית המתבטאת במצבי רוח ירודים והתבודדות, תחושת חוסר טעם בחיים ונטל על המשפחה והחברים, חוסר נהנתנות והתעניינות יתר במוות.

    כרמית פולק כהן והרצל כחלון (צילום: אבי מועלם)
    כרמית פולק כהן מהמועצה לשלום הילד והרצל כחלון באולפן ynet(צילום: אבי מועלם)

    לפי החוזר, במקרים שבהם עולים סממנים אלה על הצוותים החינוכיים ליידע את מנהל בית הספר, ולהיוועץ עם פסיכולוג בית הספר. על אלו ליידע את הורי התלמיד, ואם מדובר בניסיון התאבדות - עליהם ליידע את הפסיכולוג המחוזי ואת השירות הפסיכולוגי-ייעוצי של משרד החינוך. החוזר גם מסדיר את נהלי התגובה של בית הספר לאחר היוודע דבר התאבדותו של אחד התלמידים, בהם מפגשי הדרכה למורים לקראת שיחות שעליהם לנהל עם התלמידים לאחר המקרה. בנוסף, בחוזה מצוין כי לאחר פניית מנהל המחוז למנכ"ל משרד החינוך, תמונה ועדה שתבחן את הרקע שקדם להתאבדות.

     

    אולם בשנת 2011, שבע שנים לאחר שפורסם החוזר, דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת קבע כי התעוררו קשיים ביישום הנהלים. בדו"ח נכתב כי אותם קשיים נגרמים בין היתר בשל "חוסר תקשורת בין מערכת בריאות הנפש למערכת החינוך, וחוסר זמינות של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש בקהילה". הדו"ח הצביע גם על "חשש במערכת החינוך מעיסוק בנושא זה בלי ליווי מקצועי והיערכות מתאימה".

     

    לאחר פרסום הדו"ח חל שיפור מסוים באופן ההתמודדות של מערכת החינוך, במיוחד לאחר החלטת הממשלה משנת 2013 על הקמת תוכנית לאומית למניעת אובדנות. התוכנית, בעלות של יותר מ-50 מיליון שקלים, מופעלת על ידי משרד הבריאות בשיתוף משרדי ממשלה נוספים ובהם משרד החינוך, אך אינה פועלת באופן מלא.

    אחוז ההתאבדויות של ילדים ובני נוער שהתקבלו בחדרי מיון לפי גיל ושנה (באחוזים) בשנת 2006-2017 ()

    עלייה בניסיונות ההתאבדות בגילאי 10-14

    בנוסף לעולים חדשים ואזרחים ותיקים, בני נוער מהווים את אחת מקבוצות הסיכון לאובדנות. לפי נתוני המועצה לשלום הילד ומשרד הבריאות, בשנת 2004 נרשמו 14 ניסיונות התאבדות מצד ילדים עד גיל תשע. בשנת 2017 נרשמו כבר 31 ניסיונות התאבדות בקרב אותה קבוצת גיל.

     

    עוד עולה מהנתונים כי החל מתחילת העשור הנוכחי נרשמת עלייה במספר ניסיונות ההתאבדות בקבוצת הגילאים 14-10, לצד ירידה מתונה במספר הניסיונות בקרב בני 17-15. במספר המתאבדים בקרב בני נוער לא נרשמו שינויים משמעותיים, אך ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בנתוני חסר, שכן לטענת גורמי טיפול שעוסקים בנושא - מקרי מוות רבים של בני נוער כתוצאה מהתאבדות לא מסווגים ככאלו. גם באשר לניסיונות ההתאבדות, המספרים עלולים להיות גבוהים יותר.

    יעל גרמן (צילום: יואב דודקביץ')
    שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן. "משרד החינוך לא משתף פעולה"(צילום: יואב דודקביץ')

    "אנחנו רואים בשנים האחרונות עלייה במספר הילדים שמנסים לפגוע בעצמם", אומרת פולק כהן. "זו בדיוק הסוגיה שצריך לגעת בה. גם כשאנחנו מנסים לאתר או למנוע מצוקות, אנחנו צריכים לרדת מתחת לגילאים שחשבנו שהם האפקטיביים לטיפול. אנחנו יושבים בוועדות של משרד החינוך והבריאות, אנחנו רואים כמה אנשי משרד החינוך מושקעים בדבר הזה. אני חושבת שזה עניין של איפה אנחנו שמים את המשקל".

      

    "משרד החינוך לא עדכן נהלים משנת 2004"

    גלישה באתר השירות הפסיכולוגי ייעוצי (שפ"י) של משרד החינוך, האמון על הטיפול בנושא, יכול לרמז על אופן התייחסותו לנושא. כך למשל, האתר לא מספק מידע על אופן היישום של התוכנית בבתי הספר, המצגת המיועדת למורים נוצרה ב-2004 ואינה מעודכנת, כך גם המסרים לצוותים הפסיכולוגיים - שלא עודכנו מאז 2011. 

     

    מסגרת נוספת שבה מתקיימת התייחסות לנושא היא שיעורי "כישורי חיים" המועברים בבתי הספר היסודיים ובתיכונים. מבדיקת מערכי השיעור עולה כי ישנה התייחסות נרחבת למצבים של הצקה ואלימות כלפי תלמידים ואופן ההתמודדות עמם. ישנה גם התייחסות לנושאים כמו דימוי עצמי, דחייה חברתית, בריונות ותחושות של בדידות.

     

    עם זאת, אין התייחסות מפורשת למחשבות על אובדנות ומסרים מפורשים בדבר ניסיון לפגיעה עצמית, וזאת בניגוד להשתלמויות היועצות החינוכיות שבהן קיימת התייחסות מפורשת. "יש הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות כדי להציל אנשים מפני ניסיונות התאבדות", אומרת גרמן. "מדובר על אנשים שיכולים לחיות חיים מלאים ומאושרים, והמדינה חייבת להשקיע בכך משאבים. עד היום מגיעות אליי תלונות על כך שהתוכנית הלאומית לא פועלת כפי שצריך משום שאין תקציבים".

     

    מנגד, לא כולם משוכנעים שיש צורך לשוחח על הנושא באופן מפורש עם הילדים כבר בגילאי היסודי. "אנחנו מדברות עם הילדים על מצבי משבר ומצבי לחץ ועל ההתמודדות איתם, והמסרים שאנחנו מעבירים בשיעורים הם שלכל בעיה יש יותר מפתרון אחד ושהכול פתיר", מספרת יועצת חינוכית בבית ספר יסודי במרכז הארץ. "אנחנו מדגישים שהכול זמני, ושכל דבר שנראה לנו מאוד מהותי עלול בעוד כמה ימים להיראות אחרת. אנחנו כן מדברים על מקורות עזרה ופנייה בעת משבר. לגבי התוכנית הלאומית, יש רשויות שנכנסו אליה אבל לא כולן שם. סדר העדיפויות נקבע באופן מקומי".

     

    ההורים הכי משמעותיים במניעת אובדנות

    לצד מערכת החינוך, גם התא המשפחתי בכלל וההורים בפרט יכולים הם גורם מהותי במניעת ניסיונות האובדנות. "הורים הם הדמויות הכי משמעותיות", אומר הרצל כחלון, עובד סוציאלי ומטפל משפחתי במכון אדלר. "בגילאים הצעירים ביותר עניין האובדנות הוא לא מאפיין מספיק בולט, זה מאפיין יותר את המתבגרים.

     

    "יש ילדים שמפנים את האגרסיות כלפי חוץ, ויש כאלה שמפנים אותן פנימה. איך הורה יזהה מתי הילד במצוקה כשהוא חוזר הביתה בשעה 19:00 בערב וכל מה שהוא רוצה זה "להזדכות" על הילדים ושיילכו לישון? כך לא ניתן לזהות מצוקה. ילד לא יסביר לנו מה מצבו הנפשי, אלא ינהג למשל באלימות ויצעק.

     

    "התפקיד של המבוגרים הוא לנסות ולזהות מה הוא באמת אומר", מסביר כחלון, "כשאני לא מזהה ומתייחס רק לתגובה שלו, אני בעצם לא מטפל בבעיה באופן יסודי. במצב כזה היועצת, המחנכת, ההורים, צוות שלם צריך לשבת ולחשוב מה לעשות. אני ממליץ להורים להגיד לילד: "אני מתחייב, אם אני אהיה הראשון לדעת, אני מתחייב שלא אכעס ולא אצעק. אני רק אנסה לעזור לך"".

     

    משרד החינוך טרם השיב לפניית ynet באשר למאמציו לטיפול בתופעת האובדנות בקרב תלמידים.

     

    במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כגון ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר . קו הסיוע של נט"ל תמיכה וסיוע נפשי לנפגעי טראומה זמין במספר 1800363363.


    פורסם לראשונה 05/09/2019 21:33

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים