שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    להיכנס לראש המוסת של יגאל עמיר
    הסרט "ימים נוראים" מאלץ את הצופים להסתכל על יגאל עמיר כאישיות מורכבת, ולא כסמל. בכך הוא לא רק מספר את סיפורו האישי, אלא צולל לתרבות ההסתה והלהט הקנאי שפעלו בשולי החברה - ומאז הפכו למיינסטרים. אפשר לראות אותו כקריאה לציבור הישראלי לפקוח עיניים, או כמצבה לזכרה של הדמוקרטיה הישראלית

    נרצה או לא, יגאל עמיר הוא סמל. כמו היטלר, עבור רבים הוא מייצג רשע בלתי נתפס. עבור אחרים הוא מייצג קנאות דתית הרסנית בדומה לאוסאמה בן לאדן. ויש גם כאלה שבעיניהם הוא נתפס כסמל לגבורה ולדבקות במשימה, ממש יהודה המכבי. יגאל עמיר הוא סמל, אבל מה שהוא מסמל - זה כבר בעיני המתבונן. בסרט הישראלי הנפלא "ימים נוראים", שהוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טורונטו ויעלה בישראל ב-26 בספטמבר, הצופים נדרשים להתבונן - משהו שהציבור הישראלי חדל מלעשות, בין אם מתוך הדחקה, רתיעה או מיאוס. אבל הבמאי ירון זילברמן ושותפו ליצירה התסריטאי רון לשם עושים יותר מרק להחזיר אותנו לרצח יצחק רבין ולתקופה הסוערת שקדמה לו. הם מציגים את ההתרחשויות מנקודת מבטו של הרוצח. לא כסמל, אלא כבן אדם.

     

    "ימים נוראים" - טריילר

    "ימים נוראים" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    יגאל עמיר של "ימים נוראים" אינו גיבור, והוא גם אינו מפלצת. בכך דמותו מתכתבת יותר עם המציאות מאשר עם הסיקור התקשורתי שלה. ואכן, האישיות המורכבת שלו כפי שהיא מתממשת על המסך דרך הופעתו של השחקן יהודה נהרי הלוי גובשה בהסתמך על תחקיר מעמיק שכלל בין השאר שיחות עם עמיר ובני משפחתו. מתוך נקודת המבט שלו, בסביבתו האינטימית והזירה הציבורית שבהן הוא פועל, הסרט מגיש לנו את המניעים האישיים והאידיאולוגיים שהניעו את עמיר לעשות מעשה ולהתנקש בראש ממשלת ישראל. יש בינינו מי שיסלדו מהטיעונים שלו, יש בינינו כאלו שדווקא יזדהו איתם. מי מאלה שולט בשיח הציבורי? עתיד הדמוקרטיה תלוי ביחסי הכוחות הללו, והסרט הזה מתייצב באופן תקיף אך חכם לצידה, כמאמץ כמעט אחרון להצלתה.

     

    יהיה תמים לקבוע שסרט קולנוע יכול לשנות את המציאות החברתית והפוליטית בישראל, אבל הצפייה ב"ימים נוראים" לכל הפחות מעוררת מודעות לכוחות האפלים חדורי הלהט הקנאי והמשיחי שפעם היו מוקצים והיום יושבים בממשלה. כולנו שמענו עליהם בכותרות המהדורות ובכתבות תחקיר, אבל העלאת סיפורו של יגאל עמיר מאפשרת לנו לצלול פנימה, לחקור ואולי אף להבין איך התהליכים הללו קורים - בין להט דתי ליצרים לאומניים וגזעניים, ועד להיסחפות פשיסטית. התופעות הללו קיימות בכל דמוקרטיה, ומתפקידו של השלטון לדכא אותן. ברור שבישראל של היום, וגם ביותר מדי מדינות בעולם, המנהיגים לא עושים עבודה טובה. למה לה, כל עוד זה עוזר להם להיבחר?

     

    מתוך
    מעורר מודעות לכוחות האפלים בישראל. מתוך "ימים נוראים"(צילום: תולי חן)
     

    ואכן, למרות ש"ימים נוראים" מתרכז בסיפורו של יגאל עמיר, זילברמן ולשם מבטאים דרכו ביקורת על תרבות ההסתה בחברה הישראלית ואף שולחים חצים ברורים ומכוונים היטב לעבר בנימין נתניהו, המופיע לא פעם במהלך הסרט בקטעי ארכיון. לא קל להיזכר במראות המצמררים שלו נושא דברים קשים נגד רבין בנאומים ובראיונות למצלמה, או כשהוא משקיף מעל המרפסת בכיכר, כשתחתיו המונים שטופי שנאה נושאים לפידים, מניפים תמונות של רבין במדי הגסטפו וקוראים למותו. נכון, כבר התרגלנו, והתחלנו להשתעמם מהדימויים הללו. אבל כשהקטעים הללו משולבים בתוך הסרט כחלק מההקשר הכללי של אותם ימים, ובראשו המוסת של עמיר, הם מקבלים משמעות חדשה. וכך במקרה גם סצנת ההרצאה בבר אילן שבה נטען שרבין אחראי לרצח חפים מפשע על סיפון האלטלנה, מקבלת משמעות חדשה ואקטואלית נוכח הקשקושים המופרכים שמפזר יאיר נתניהו בימים אלה.

     

    מתוך החוויה של עמיר אנחנו מתמקמים בתוך התא המשפחתי שלו ומתוודעים גם למערכות היחסים הבעייתיות שלו עם נשים, אולם יותר מפסיכולוגיה אישית אנחנו נחשפים לפסיכולוגיה של ההמונים בהשפעת המטיפים למיניהם בסביבתו הפיזית והתודעתית של הרוצח: מרצים באוניברסיטת בר אילן, פעילי ימין, פוליטיקאים ובעיקר רבנים. כאדם אקטיבי - "ציין לייזר" כמו שהוא מכנה את עצמו - עמיר ממנה את עצמו כקבלן ביצוע בשם ההתנגדות לרבין ולתהליך השלום. מחסל להשכיר, ממש כמו פנחס המקראי שבא על שכרו על ההתנקשות בזמרי, נשיא שבט שמעון, וזכה לתהילת עולם עוד בימי חייו. מקרה זה שב ועולה בשיחותיו של עמיר לקראת הרצח וברור כי פנחס מהווה עבורו מודל לחיקוי, ולא רק עבורו.

     

    מתוך
    מכנה את עצמו "ציין לייזר". מתוך "ימים נוראים"(צילום: צילום מסך)

    פנחס, כמו יגאל עמיר, הוא סמל לקנאות דתית המתכחשת לסדרי השלטון התקינים. תורת ישראל היא זו שמניעה את עמיר, וזו ההצדקות שלו להתנגד לממסד דמוקרטיה ולגישה הליברלית שהוא אמור לבטא. וזהו בעצם השיח המרכזי ש"ימים נוראים" מבקש לדון בו. בעולם ישראל נתפסת כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, רושם שנסדק קשות בארצות הברית בעקבות החלטות כמו האיסור על כניסת נשות הקונגרס האמריקני אילהן עומאר וראשידה טלייב לארץ. במהלך צפייה בסרט צופים בינלאומיים נוכחים לאמת המרה שהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא דמוקרטיה שברירית בקונפליקט פנימי מהותי וקשה עם הצביון היהודי שלה.

     

    כמו הסדרה השנויה במחלוקת "הנערים" של חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו-ואיל, גם "ימים נוראים" חושף את הצדדים הקיצוניים של החברה הישראלית בפני העולם בדרך המנוגדת לחלוטין למצג השווא של דפי המסרים של הממשלה. ההשוואה בין שתי היצירות המצוינות הללו מתבקשת ואכן יש המון קווי דמיון. בשני המקרים ההפקות לא מומנו מכספי משלם המסים ולא נתמכו על ידי קרנות הקולנוע הממסדיות. "הנערים" הופקה כיוזמה עסקית של HBO וקשת אינטרנשיונל, בעוד ש"ימים נוראים" נסמכה על מימון ערוץ 10, חברות ההפקה המעורבות (בהן ווסטאנד הבריטית), וכן של משה אדרי (שראוי לציון על ההשקעה הלא מובנת מאליה). בנוסף, שני הפרויקטים משלבים המון קטעי ארכיון בגוף הסרט כאילו כדי לערבב מציאות בבדייה, או אולי דווקא כדי להלחים את העלילה באופן מהודק ואותנטי יותר. בכל מקרה התוצאה עשויה היטב, וחוסכת מהיוצרים ליהוק שחקנים לתפקידים של רבין ונתניהו, למשל. 

    מתוך
    "הנערים". השוואה מתבקשת(צילום: רן מנדלסון)
     

    בשני הפרויקטים יש ניסיון להרהר על המציאות הישראלית דרך פענוח זוועות להן אחראים מפגעים יהודים. אך שלא כמו ב"הנערים", שהואשמה בהצגת זווית מצומצמת של רצח אבו-חדיר תוך התעלמות ממתקפת הטרור הפלסטיני, "ימים נוראים" חוזר ומזכיר שוב ושוב את פיגועי ההתאבדות הנוראיים של אותם הימים, כמו גם את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין (שזוכה להאדרה והערצה בחוגים בהם מסתובב עמיר). אי אפשר לטעון כנגדו על כך שהוא מתעלם מההקשר הרחב, אבל ספק אם זה מה שימנע השתלחות בוטה מצד הפוליטיקאים שיצפו או כנראה לא יצפו בסרט. סביר להניח שזילברמן ולשם יואשמו בכך שהם משחירים את פני המדינה שלהם כדי לזכות בפרסים בחו"ל, ממש כפי שרבין מואשם על ידי עמיר ומקורביו בכך שהוא מוכר את המדינה לערבים כדי למצוא חן בעיני האמריקנים.

     

    "ימים נוראים" הוא תוכן ישראלי ביקורתי ואיכותי שפונה לישראלים לפני הכול. בכלל לא בטוח שהאמריקנים, הקנדים או צופים זרים אחרים ברחבי העולם יבחינו בניואנסים המורכבים שאנחנו הישראלים נבחין בהם מתוך התבוננות פנימה לתוך עצמנו. השאלה היא אם לקהל המקומי יש רצון ואומץ לפקוח עיניים, להתנגד לסחף המדאיג לכיוון קנאות דתית ולאומית והרחק מהערכים הליברלים שעשו את הפלא הישראלי למה שהוא.

     

    הסרט שנפתח בסצנה שבה יגאל עמיר עוסק בשטיפת מצבות בבית קברות, מסתיים במוות ידוע מראש של ראש הממשלה הנערץ. "ימים נוראים" מנסה לעורר את השיח ואולי לעשות שינוי ערב הבחירות. האם הוא יצליח בכך, או שהוא עצמו יישאר כמצבה לזכרה של הדמוקרטיה הישראלית?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים