למה רק ילד אחד במשפחה עוזר בבית?
אתם משתדלים לחנך אותם אותו הדבר אבל כל אחד מהילדים מתנהג שונה. יש את הילד שתמיד עוזר, הילד שהכול קשה לו והילדה שחייבת להצליח בכל דבר שהיא עושה. איך כל זה קשור אליכם ומה אפשר לעשות כדי לעזור להם להיפתח לאפשרויות נוספות?
"אדם צריך ארבעה חיבוקים ביום כדי לשרוד, שמונה חיבוקים כדי לחיות ו- 12 חיבוקים כדי להתפתח" (וירג'ניה סאטיר). האם הכלל הזה נכון לכולם? ואיך יכול להיות שיש שניים או שלושה ילדים אשר גדלו באותו הבית ואחד מאוד זקוק למגע, לחיבוק ולשיתוף, ואילו האחר צריך מרחב ונמנע ממגע או בילוי משותף עם הוריו? למה מאחד קל לבקש עזרה ומהשני אתם מראש מוותרים?
הרבה הורים מעלים בסדנאות את השאלה - איך ייתכן שבאותה משפחה עם אותם הורים גדלים ילדים כל כך שונים במזגם, באופיים ושאיפותיהם? ראשית, רוב ההורים חושבים שהם אותם הורים, אך זה לא לגמרי מדויק. אלפרד אדלר אמר - "אין שני ילדים באותה משפחה שגדלים במציאות שווה".
אנחנו לא מתנהגים בהולדת הילד הבכור כמו בשני ובשלישי. נכון שאנחנו אותם הורים אבל באים אל ההורות ממקום אחר, וזה כבר משנה את הפרשנויות והתגובות שלנו כלפי הרך הנולד. הניסיון מביא עימו שינוי, בין אם במודע ובין אם לא אבל הוא קיים ונוכח.
השפעת המיקום במשפחה
אחד הגורמים העיקריים המשפיעים על אופיו של הילד הוא המערך המשפחתי, והוא כולל מיקום ומקום. המשפחה מתפקדת כמכלול: בין בני המשפחה מתקיימים יחסי גומלין, כאשר כולם משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה. המערך המשפחתי האוביקטיבי הוא המיקום הכרונולוגי. בכור יהיה בדרך כלל שונה מהאמצעי או מבן הזקונים.
המערך הסובייקטיבי קשור למקום, כלומר לכל אותם תפקידים שהילד מנכס לעצמו בתוך המשפחה. לצורך ההדגמה, תחשבו שנכנסתם לחדר המתנה ראשונים, יש שלושה כיסאות בחדר וכולם פנויים. תוכלו לבחור איזה כיסא הכי מתאים לכם ונוח לכם. לבא אחריכם הבחירה כבר תהיה מתוך שני כסאות וכן הלאה.
קראו עוד:
8 טעויות שהורים עושים עם ילדי סנדוויץ'
מחקר: כיצד האח הצעיר תורם למשפחה
כך גם הילדים הנולדים לתוך משפחה בה הבכור יכול לבחור כל תפקיד שנראה לו (אם כי על הבכור ההורים מלבישים בדרך כלל את כל הפנטזיות ודוחפים אותו למצוינות). הילד שנולד שני כבר מבין שתפקיד המצטיין תפוס והוא מחפש לו תפקיד אחר במשפחה. לעיתים הוא מרחיק לכת ובוחר ההיפך, כך שאם תפקיד הנקי והמסודר תפוס, השני עשוי לבחור את תפקיד המבולגן והבלתי אחראי. לא חסרות דוגמאות כאלה על שני הפכים שנולדו בזה אחר זה.
הכבשה השחורה מול המושלם
אומרים שכשילד נולד, נולדים שני ילדים - הילד שדמיינת והילד האמיתי. באיזשהו שלב צריך לבחור בין השניים. האתגר ההורי הוא הרחבת התנאים, הימנעות מתיוגים וההבנה שאפשר שיהיו שני ספורטאים מצטיינים או שני מתמטיקאים. לתייג זה עובד טוב באינסטגרם אבל בחיים האמיתיים תיוגים מקבעים ומעבירים מסר לילד שהוא המתקשה, הכבשה השחורה או המצטיין והתקווה הגדולה של המשפחה.
בשני הקצוות הילד לא מרגיש נוח כי הוא כל הזמן עובד בתפקיד שניתן לו. הילד רואה את עצמו דרך העיניים שלכם ומשם הוא לומד במה הוא טוב ובמה לא כדאי לו לנסות. אני חושבת שחשוב לעודד לנסות שוב במקום בו לא כל כך הלך או במקום שקשה, לעודד על הדרך ועל המאמץ ולאו דווקא על התוצאה.
חשוב לתת לילד להשתייך למשפחה ולחברה תוך העלאת ערכו העצמי ולתת לו הרגשה שהוא יכול להשיג כל מה שירצה אם יעבוד וישקיע מאמץ .כולם יכולים להיות מנהלי מחלקה, אם זה מה שהם שואפים להיות ולא מה שההורים שלהם שואפים שיהיו, הכול תלוי בעידוד ובחינוך שמתחיל בבית.
העצלן מול המרצה
הורים רבים מוצאים את עצמם שלא במודע מבקשים עזרה בקניות, בתחזוקת הבית ואף בגיל מבוגר יותר בעזרה בהסעות או בכל נושא אחר, תמיד מאותם הילדים. בעצם כל מרכז האחריות והכובד "נופל" על ילד אחד, המרצה, שכמעט אף פעם לא מסרב, ואילו מאחיו אין כוח להתחיל עם הויכוח או הסיפור שהוא יעשה בכל פעם שתבקשו ממנו דבר פשוט, ולכן אתם נמנעים.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
הורים רבים יכולים להתבונן בעצמם, בתא המשפחתי בו גדלו כילדים - איזה תפקידים הם לקחו על עצמם במודע או שלא במודע, והאם הם רוצים להעביר אותו הלאה לילדיהם או לא. הנקודה בבחירת התפקיד היא הכנסת מודעות לבחירה. כשיש מודעות יותר קל לבחור ולהחליט איזה תפקיד טוב לי ועל מה אני מוותר.
החברותי מול המשפחתי
לכל אחד יש מינון אחר בו הוא צריך מגע, חברה או אינטרקציה עם העולם החיצון. לא מעט פעמים אני מגיעה לבתים ורואה כבר בסריקה הראשונה בבית את החדר של הילד עם שלושה מסכי מחשב, ספריה מלאה בתוכן, בדרך כלל בנושא ספציפי, חדר המשדר רצינות והתעמקות בנושא מסוים.
בחדר הצמוד יש מיטה ההופכת לספה, רמקול להשמעת פליליסט עדכני ותחושה כללית של מסיבה ההולכת להתחיל פה ממש בכל רגע. זה מבחינתי בית בריא כי אפשר להשתייך גם כך וגם אחרת ולהרחיב את הבחירה. השאלה שאני בדרך כלל שואלת את ההורים - האם נתנו לילד לבחור? האם הרחיבו את התנאים להשתייכותו? האם ניסו ללמד שהחיים הם לא שחור ולבן? חשוב לבחון למה זקוק כל ילד ובאיזה מינון.
מה כן אפשר לעשות?
1. להיות מודעים למסר שאתם מעבירים לילדים, להוציא מהשיח מילים כמו "הכי", "המושלם", "המצטיין", ולהיפך - "הכבשה השחורה", "הנכשל", "החלש". התיוגים הללו מקבעים את הילדים בתפקידים הללו ועוצרים התפתחות בכיוונים אחרים.
2. כמו תמיד - לצאת מאזור הנוחות שלכם כהורים. דווקא לבקש להוריד את מוקי לסיבוב או להוציא את הפח מאותו הילד שלא משתף פעולה בדרך כלל. נכון שזה דורש מתיחת שרירי הסבלנות אבל התוצאה שווה את הדרך.
3. לעודד על הדרך שהילד השקיע ולא על התוצאה.
4. הימנעות מהשוואות בין אחים ובין הילד לבין חבריו - הקשבה וקבלת האחר, כבוד לשונות - הילד אינו כרטיס הביקור שלנו ומותר לו לחפש ולמצוא את האני העצמי שלו, גם על חשבון הפנטזיה והציפיות שלנו ממנו.
5. הרחבת התנאים להשתייכות וקבלה במשפחה. כאמור לכל ילד במשפחה מיקום ומקום. המיקום במשפחה הוא נתון. על המקום במשפחה להורים השפעה רבה– כיצד כל ילד ירגיש במשפחה מהמקום כל ילד לומד בגיל מוקדם מאוד מי הוא, הוא משווה עצמו לאחים שלו והוא מגדיר ומחליט מה הוא יכול או לא יכול, במה הוא טוב או לא, זו הזדמנות פז לשלוח את הילדים לחיים עם צידה לדרך מלאה בבטחון וערך עצמי גבוה.
הכותבת היא מדריכת משפחות וסדנאות, מנהלת התוכן של מרכז הורות גבעתיים
לפנייה לכתב/ת 
