שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ימים נוראים" הוא צפיית חובה לכל ישראלי, וזו גם הבעיה שלו
    "ימים נוראים" מספק את אחד הדיוקנאות המסויטים והמחרידים של החברה הישראלית שאי פעם נראו בקולנוע המקומי. אבל גם אם מדובר בסרט מאוד חשוב באקלים הנוכחי - מבחינה אמנותית הוא לוקה בחסר, וחוץ מלהזדעזע ולצקצק על המסיתים הוא לא תובע הרבה


    אין ספק, שבאקלים הפוליטי הנוכחי קיומו של סרט כמו "ימים נוראים", שזכה בפרס אופיר, הוא בבחינת חובה. העובדה שהסרט עלה לאקרנים בישראל בהקרנות טרום-בכורה ממש לפני הבחירות, אף היא מעידה על חשיבותו – ודאי נוכח השיח הגזעני והמסית שהלך וגאה בישורת האחרונה שלפני פתיחת הקלפיות.

     

    כיוון שחלק לא מבוטל מצופיו, כך אפשר להניח, לא נולד או אינו זוכר את התקופה האלימה והפרועה שקדמה לרצח יצחק רבין, "ימים נוראים", סרטו של ירון זילברמן לפי תסריט שכתב עם רון לשם, מספק רקע הולם, ואף יותר מזה - ירידה אל מעמקי השנאה והרשע שהובילו לאירוע הטראומטי. הסרט מספק את אחד הדיוקנאות המסויטים והמחרידים של החברה הישראלית שאי פעם נראו בקולנוע המקומי.

     

    "ימים נוראים" - טריילר

    "ימים נוראים" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    סרטו של זילברמן (החי ופועל בארצות הברית, שם ביים ב-2012 את הסרט "כלים שלובים" בכיכובו של פיליפ סימור הופמן) לכאורה אינו מקל על הצופה גם מבחינה נוספת. גיבורו הוא יגאל עמיר, והוא נוכח בכל סצינה בסרט. אנו מלווים את הפרספקטיבה שלו – גם אם, כמובן, איננו מתבקשים להזדהות עמה או לחוש כלפיו איזוהי אמפתיה - ועדים לתהליך הבשלתו של רוצח מתועב.

     

    מבחינה זו, ומבחינה זו בלבד, "ימים נוראים" הוא סרט הראוי להערכה. כמעט מתבקש לומר, שזהו סרט שחובה לראות על אף שאין מדובר בסרט טוב או מעניין במיוחד. העובדה שאף לא אחת מהקרנות הגדולות בישראל, קרן הקולנוע הישראלי וקרן רבינוביץ', תמכה בסרט רק מעידה עד כמה מדובר בחומר "נפיץ". יגאל עמיר הוא עדיין האיש הזה שאין להזכיר את שמו.

     

    לפני כארבע שנים פקדה שערורייה את פסטיבל הסרטים בירושלים, כאשר סרטם של הרץ פרנק ומריה קרבצ'נקו, "אל סף הפחד", נבחר להקרנה במסגרת התחרות התיעודית. הסרט, שעוקב אחר חייו של רוצח ראש הממשלה בתוך הכלא, ואחר קשריו עם אשתו ובנו, עורר את חמתה של השרה מירי רגב שאיימה להקפיא את תקצוב הפסטיבל על ידי משרדה אם יוצג במסגרתו. הפשרה (המשונה) עליה הוחלט לבסוף אפשרה את הקרנת הסרט - יום לפני פתיחת הפסטיבל. גם התקרית הזו העידה, ומעידה, על מידת האומץ הדרושה כדי ליצור סרט שמציג את השטן כבן אדם, בשר ודם.

     

    מתוך
    ועדים לתהליך הבשלתו של רוצח מתועב. מתוך "ימים נוראים"

    עדיין, "ימים נוראים" הוא בראש ובראשונה סרט, יצירה, וככזה יש לשפוט אותו גם, ובעיקר, בפרמטרים אמנותיים, ואלה, מה לעשות, לא לגמרי מספקים. נקדים ונשיב על שתי שאלות. האם נכון לעשות סרט על יגאל עמיר שיציג אותו באור אנושי? – כן. האם הסרט חוטא באיזושהי יצירת הזדהות או אמפתיה כלפי האיש? – כמובן שלא. אי אפשר שלא להעריך את עבודת התחקיר שמלווה את הסרט, אבל זהו יותר תחקיר עיתונאי – של מי ומה היה, מתי ואיפה – מאשר דיוקן פסיכולוגי מעניין ומורכב של הדמות.

     

    ביציאה מהסרט שאלתי את עצמי שאלה פשוטה: האם הוא מחדש משהו למי שחוו (כמוני) את החודשים והימים שלפני רצח רבין, והיו שם בכיכר ביום הנורא ההוא? התשובה, מבחינתי, היא לא. רבני הימין הקיצוני, ההיסטוריון השנוי במחלוקת אורי מילשטיין, ואפילו דמותו המקראית של פנחס הכהן (שרצח את זמרי, מנשיאי שבט שמעון) – כל אלה "מסומנים" בסרט כטריגרים לרצח, אבל התסריט כושל בהצגת השפעתם על עיצובו של רוצח. האם סצינה שבה נראה עמיר מעיין בדיני רודף ומוסר, ואז כותב בהבלטה על דף את שתי המילים הללו אמורה לפענח בעבורנו את משמעות ועוצמת ההסתה?

     

    יגאל עמיר לא היה ואינו פסיכופט. הסרט מעמיס על דמותו כמה אלמנטים שהשפיעו עליה, אבל לא משכיל לחבר ביניהם. אנו מבינים שאמו הדומיננטית ראתה בבנה מלידתו את מי שיגאל את עמו. מכאן שמו (בסרט נאמר ששמו אמור היה להיות יהודה). יגאל גאולה שלמה – שמות הבן, האם והאב המייצרים שילוש משיחי כמעט. אבל האם די בכך כדי להסביר את הדינמיקה המשפחתית, שמציבה את עמיר בין אם עוצמתית ואב חלש, פשרן, "גלותי" בעיני בנו? האם רצח רבין היה מעשה בעל משמעות אדיפלית? רצח דמות-אב שאמור לאחד סופסוף את הבן עם אמו? סרטם של לשם וזילברמן אינו חוקר לעומק את הקריאה הזו, ודמויות ההורים נותרות לפיכך כלא יותר מאשר אותן תוספות מצוירות שצצות משני צדדיו של הרוצח – האחת מאיצה בו, מבלי לציין זאת מפורשות, לבצע את המעשה, והאחרת משמיעה את קולו של ג'ימיני הצרצר המצפוני.

     

    מתוך
    יגאל עמיר לא היה ואינו פסיכופט. מתוך "ימים נוראים"

    את המשפט הבא יש לקרוא בזהירות: אין ב"ימים נוראים" דבר שעשוי לערער באמת את הצופה הישראלי. שכן המסיתים, באשר הם, נתפסים כדמויות אפלות, מאיימות, מרמזות. הסרט נענה לאיזה סטריאוטיפ ימני-לאומני שלא באמת מאתגר את השיח הציוני המיינסטרימי. כל הדמויות המקיפות את עמיר מדברות בסיסמאות. הן סטיקרים מהלכים על שתיים. על פי הסרט, הדמות ששימשה מקור השראה לעמיר היא ברוך גולדשטיין, אבל הסרט אינו מספק דיון רציני באותה מרטירולוגיה יהודית מודרנית מעוותת. די לו בכך שהוא מראה את עמיר פוקד את הלווייתו דלת המשתתפים של רוצח ההמונים, באישון לילה גשום, כדי להראות ש"משהו" ממנו דבק בו, בעמיר.

     

    ההיבט המעניין יותר שמציע "ימים נוראים" קשור דווקא בשיח העדתי. פעמיים מושפל עמיר, צעיר תימני משכונת הפועלים נווה עמל שבהרצליה. הפעם האחת היא זו שבה הוא מזמין את נאוה, סטודנטית אשכנזייה המתגוררת בהתנחלות מבוססת, אל ביתו. הדרך שבה היא בוחרת להתחמק ולא להישאר לארוחה, אחרי שהיא מתוודעת לבני משפחתו של עמיר, מכמירת לב. מעין היפוכה הגמור של הפנטזיה שמציע סרט הבורקס "צ'רלי וחצי". הפעם השנייה היא זו שבה מגיע עמיר לבקר בבית משפחתה ונתקל בגילויי התנשאות שאינם מרומזים כלל מצד הוריה וסבתה. עוד קודם לכן הוא מציין באוזניה, בגאווה, כיצד הצליח להתקבל לישיבה אשכנזית, אחד משני תלמידים מזרחים, ולסיים את לימודיו בהצטיינות. בציניות מסוימת ניתן היה לטעון, שרצח רבין היה בעבור עמיר מעין נקמה בממסד האשכנזי שדחה והשפיל אותו.

     

    קל להבין מדוע "ימים נוראים" זוכה לחיבוק מלווה בזעזוע. אחרי הכל, הוא אומר לנו ש"אנחנו" בסדר. זה הם, הימנים-משיחיים שהסיתו (ומסיתים), שעודדו במרומז ובאופן ישיר, את הרצח, ושחוללו את השבר הנורא שחוותה הדמוקרטיה הישראלית המפוארת ב-4 בנובמבר 1995. הוא גם אומר לנו שהסכנה, בישראל של 2019, לא חלפה. במובן זה, זהו לא סרט נועז או מאתגר במיוחד. הוא לא מציג בפנינו דיוקן של יגאל עמיר שאיננו יכולים לשאת אותו, וגם לא פרספקטיבה על הסביבה בה צמח שאיננו יכולים לקבל אותה. האם יגאל עמיר הוא עצמו קורבן של ההסתה או שזו תאמה את הפגיעה הגברית שחווה, ושבאמצעות ההתנקשות הוא ביקש לשקם אותה? הסרט אינו מעלה שום דיון חדש בהקשר זה.

     

    מתוך
    סרט שזוכה לחיבוק מלווה בזעזוע. מתוך "ימים נוראים"(צילום: תולי חן)

    לפני ארבע שנים, במלאת 20 שנה לרצח הנתעב, יצר עמוס גיתאי את "רבין: היום האחרון". באופן משונה, הסרט הזה נמוג מהמסכים ומהזיכרון, וצפו בו פחות מ-3000 איש. גורלו של הסרט הזה אמר, אולי, משהו על האופן שבו הטראומה הלכה ודהתה בקרב הציבור הישראלי. ב"ימים נוראים" יש משהו שמעורר אותה מחדש. קשה להישאר אדיש מול חלקו החותם שמשחזר את הרצח באותה דייקנות ושאיפה לאותנטיות ש"הולדת אומה" הקלאסי של ד.וו. גריפית' מ-1915 שחזר את רצח הנשיא לינקולן שהתרחש 50 שנה קודם לכן. זוהי סצינה שכל מי שחווה את הרגע ההוא בכיכר כמו חווה אותה עתה.

     

    למרבה הצער, "ימים נוראים" לוקה בטריוויאליות. הוא חוזר אל אותה תקופה אפלה רק כדי להגיד לנו עד כמה נורא זה היה. הצבת דמותו של יגאל עמיר במרכז הסרט היא לא יותר מהעמדת פנים של הצבת אתגר בפני הצופה. זהו סרט שרוצה שנרגיש רע עם עצמנו ובה בעת נכריז שחובה על כל ישראלי לצפות בו. נדמה לי שאין הגדרה הולמת יותר של דידקטיות ליברלית. זה "הם", זה לא "אנחנו", ו"עלינו" לעשות הכל כדי ש"זה" לא יקרה שנית. אם יש איזשהו ערך לסרט, מבחינה זו, הרי הוא טמון בקטעי הארכיון שמראים – שוב – את ראש ממשלת ההסתה של היום הולך בראש "מסע ההלוויה" של רבין שבו נישא ארון-דמה ועליו שמו, או נואם מול ההמונים האוחזים בתמונתו של רבין במדי אס.אס. בכיכר ציון.

     

    כמה מילים על העושים במלאכה: יהודה נהרי הלוי טוב בתפקיד עמיר ואמיתי יעיש בן אוזיליו מצוין בתפקיד אביו. את אמו מגלמת ענת רבניצקי שעושה אף היא עבודה טובה. מוצלחים פחות יואב לוי כחגי עמיר, ודניאלה קרטס בתפקיד האהובה נאוה. אין בכך כדי להעיד על כישוריהם כשחקנים, אלא על המעט שמציע להם התסריט. כמה סצינות לוקות בחובבנות של ממש, כמו זו שבה מגיע עמיר אל זירת הפיגוע בצומת עלית ברמת-גן (קומץ אנשים רצים וצועקים "היה פיגוע", כאילו האירוע שכבר דווח עליו בחדשות התרחש זה עתה). "ימים נוראים" הוא סרט שיעורר דיון רחב עת יחלו הקרנותיו השוטפות, וטוב שכך. אבל הוא לא תובע מצופיו יותר מדי. אכן, "חובה על כל ישראלי וכו'".

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים