איך להגיב כשהילד "לא ממצה את הפוטנציאל"

"תקשיב דן, אחרי שאמא ואני חשבנו על זה הרבה, אנחנו מעדיפים שלא תוציא ציונים כאלה גבוהים, ותבכה, ותלחץ ולא תפגש עם חברים".

"מה?! למה?"

"אנחנו פשוט מעדיפים שתשקיע בתחביבים ופנאי ותהיה יותר רגוע".

פרצוף המום של דן" "אבל איך?"

"חשבנו להציע לך לנסות לקבל 80 בדיוק. לא פחות, ולא יותר. 80."

"אבל למה דווקא 80?"

"כי זה באמצע, בינוני כזה. זה ציון טוב, אבל לא צריך להשתגע כדי להשיג אותו, וזה ישאיר לך זמן להמון דברים חשובים, ויעזור לך להרגיש יותר רגוע."

לא כל הילדים נועדו להיות מצויינים(צילום: shutterstock)

רוב ההורים שאני מכירה יאמרו שאין מצב שיעשו לילד שלהם אי פעם שיחה כזאת. רובינו רוצים ילדים מחוייבים, אחראים וחדורי מטרה, ששואפים למצויינות ומוכנים לעולם ההישגי שמחכה להם שם בחוץ.

זה בהחלט מובן, וגם מושרש מאוד בתרבות שלנו. יש ילדים שזה משרת אותם היטב, אבל מסתובבים בינינו גם לא מעט ילדים שזה הורס להם את איכות החיים.

בינוניים מבחירה

בחברה שלנו שמקדשת מצויינות, ואף סוגדת לה ומשקיעה משאבים רבים בטיפוחה, המילה בינוניות היא כמעט מילה גסה. יש לא מעט ילדים שחשוב להם להתבלט. הם טובים במה שהם עושים, מוכנים להשקיע בכך הכול, גם אם הם צריכים לשלם את המחיר של עבודה קשה, מחוייבות, זמן ואכזבות כשאינם משיגים את היעדים.

אך לא כל הילדים נועדו להיות מצויינים. חלקם אינם רוצים זאת. הם לא רוצים להתבלט, הם רק רוצים להיות רגילים. אלה הילדים הבינוניים מבחירה (ילדים שרוצים לחיות בשקט, אינם הישגיים במיוחד בלימודים ובתחומים אחרים, ואינם "משתגעים" כדי להיות מצויינים) - קבוצה מובחנת של ילדים שמבקשים מאיתנו המבוגרים להבין אותם, להכיר בצורך שלהם להיות רגילים, ולהפסיק לדחוף אותם קדימה.

קראו עוד:

זה מה שקרה כשהצעתי למורים לקבל משוב

איך תזהו שהילד שלכם עובר חרם?

השאלה שעוזרת לי להיות אמא יותר טובה

אולי תתפלאו לדעת שלילדים בינוניים מבחירה יש גם כמה יתרונות בולטים ביחס לילדים אחרים: ילדים "בינוניים" מאופיינים ברמות לחץ פחות גבוהות והם בעלי יותר זמן לפנאי ותחביבים.

לקבל את הילדים כמו שהם

אישיותם של ילדים "בינוניים" תהיה לעיתים יותר גמישה ופחות תחרותית וסוערת, והם יצליחו להתמודד עם תסכולי החיים בצורה טובה יותר. ילדים "בינוניים" יהיו פנויים יותר לפתח חיי חברה פעילים, והתנהגותם כלפי האחרים תהיה ידידותית ומזמינה יותר, ולא מונעת מתחרותיות ורצון תמידי להתבלט.

זה מה שאפיין את גילת, תלמידת כיתה ה' שהייתה ילדה מאוד חכמה ומוכשרת, אך ללא שאיפות רבות בתחום הלימודי או בתחומים אחרים. הלימודים הלכו לה בקלות. היא לא הקשיבה בשיעורים והייתה עסוקה בעניינים חברתיים ובחפצים משמחים כמו ספינרים, קוביות הונגריות והכנת שרשראות וצמידים צבעוניים.

הייתה לה שמחת חיים ובריאות נפשית מעוררת התפעלות. ההורים ציינו שלגילת טוב, אבל שהם עצמם מתוסכלים מחוסר המוטיבציה שלה, ושזה מוביל להרבה קונפליקטים בבית.

מעדיפה להשקיע בחיי חברה ובתחביבים(צילום: shutterstock)

בפגישות שלי עם גילת למדתי להכין צמידים צבעוניים, קיבלתי הכשרה מסודרת לגבי כל הגאג'טים והלהיטים החדשים בשוק, ושמעתי שירים מקפיצים ביוטיוב, אך אחרי כמה פגישות עימה אמרתי להורים שגילת לא צריכה טיפול.

הצעתי להורים להגיע בעצמם לכמה פגישות ייעוץ שבהם ניסיתי לעזור להם להתחבר ולהבין את הבחירות של גילת, ללא ביקורת, כעס או פגיעה ביחסים ביניהם.

"אתם חושבים שהיא עושה לכם דווקא?" שאלתי

"לא נראה לנו. זה פשוט לא מעניין אותה ללמוד, היא לא אוהבת את זה. זה לא משהו מולינו"

"מה מעניין אותה?"

"הכול"

זה טוב, לא?"

"כן. יש בזה גם יתרונות. היא עליזה ומלאת חיים כזאת. גם סקרנית ורוצה לטרוף את העולם, הלוואי עלינו (צחוק)".

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

ההורים של גילת בנו במהלך פגישות הטיפול הגדרה חלופית להתנהגותה של גילת, והתחילו לראות גם את היתרונות שבמצב. למשל, את הסקרנות שלה, הרצון לחקור ולדעת בתחומים שאהבה (אומנותיים, מוסיקליים, חברתיים), שמחת החיים ו"עמוד השדרה" החזק שעזר לה להגדיר ולדבוק בבחירות שלה.

הם הפסיקו לחשוב עליה במונחים של עצלנית, והתחילו גם להתפעל לפעמים מהיצירתיות שלה, והיכולת "להדביק" כל אחד שבא איתה במגע - בשמחה ובכיף שאפיינו אותה. גילת לא השתנתה, אבל נדמה שלהורים היה עתה קל יותר לקבל אותה כמו שהיא.

הצורך להרגיש הכי טוב

להבדיל מגילת, ישנם גם ילדים שמשתפים פעולה עם דרישות הוריהם להשקיע הרבה בתחומים לימודיים או אחרים, ומתפקדים נהדר, אך ישנם סימנים לכך שהם אינם מאושרים, ושיש מקום להעמיק ולהבין מהם רצונותיהם האמיתיים.

כזה היה דודי. כשפגשתי את הוריו של דודי בן ה-11 ושמעתי על סדר היום שלו, נדהמתי מהעומס הרב. דודי ניגן בפסנתר, שיחק שחמט באופן מקצועי, התאמן בקארטה פעמיים בשבוע, הלך לחוגי מצויינות במדעים והיה בחוג רובוטיקה.

דודי היה ילד מחונן והוריו הרגישו שהוא ברוך כשרונות ושאסור לו "להתבזבז". הם פנו אליי בגלל שחשו שהמיומנויות החברתיות שלו לא מספיק טובות, ושהוא ממהר להתרגז, מה שמתבטא בהתקפי זעם וקושי להתמודד עם תסכולים.

חייב להצליח(צילום: shutterstock)

הוא תואר כילד תחרותי מאוד בכיתה שמרבה להתווכח עם מוריו וחבריו. כשדודי נפגש עימי הוא הרגיש צורך תמידי להתווכח ולהוכיח שהוא חכם וצודק. כשאמרתי לו שאני מרגישה לפעמים "לא חכמה" לידו, הוא ציין שהוא מרגיש שהוא יותר חכם מרוב הילדים והמבוגרים שהוא מכיר, ושזה לא תמיד כל כך נעים להרגיש כך כי הילדים לא תמיד רוצים להיות איתו, ואומרים לו שהוא משוויץ.

ככל שההיכרות עם דודי העמיקה, הרגשתי שהוא נותן יותר ויותר מקום בחדר לחלקים ה"רגילים" שלו, ומרשה לעצמו להיות יותר נינוח איתי. התחלנו לשמוע יחד מוסיקה בחדר, סתם "לנוח" על הפופים, לשחק משחקים שדודי כינה "מפגרים" כמו "טאקי" ו"מלחמה", או לצחוק ולדבר על דברים שהגדיר כ"לא חשובים".

ניכר היה שדודי ממש נהנה "לבזבז" איתי את הזמן. אם אנסה להמשיג את התהליך הטיפולי שהוא עבר, אוכל לומר שהוא קיבל ממני בפגישות "זריקת בינוניות" מאזנת, ומקום גם לחלקים הרגילים שלו. זה עזר לו בהדרגה לחוש פחות לחוץ, ולתת לעצמו גם בבית וגם בבית הספר להרגע ולנוח.

מקומם של ההורים בהצלחת הילדים

אנחנו ההורים לא צריכים למזלנו להחליט מראש אם לגדל ילד עם מוטיבציה גבוהה או נמוכה להצליח. נוכל רק להקשיב לילד שלנו ולבחירות שלו. וודאי שקשה להורה הממוצע לראות את ילדיו לא ממצים את כישרונותיהם הברוכים עד תום, אבל אין לכם הרבה מה להפסיד.

גם אם לא תקבלו את הבחירה של הילד שלכם להיות "בינוני" ותלחצו עליו להיות הישגי ומצויין, סביר להניח שלא תצליחו, כי ילדים שאינם מונעים ממקור פנימי חזק, לא יהפכו בן לילה להישגיים, תחרותיים ומכווני מטרה. זה בעיקר ישפיע לרעה על היחסים שלכם בבית, וייתכן שזה מחיר כבד מדי לשלם.

חשוב להבחין בין בינוניות של ילדים מבחירה (כשאז לילד נעים וטוב, כל עוד הסביבה מקבלת את בחירתו), לבין בינוניות מתוך דימוי עצמי נמוך של הילד, חוסר אמונה שלו בעצמו, או קושי כלשהו (לימודי, פיזי או רגשי) שמתסכל אותו ומונע ממנו להצליח כמו שהיה רוצה.

ילד שמתוסכל מהבינוניות שנכפתה עליו יצטרך כמובן את עזרתנו להתגבר על המכשולים ולהגשים את השאיפות שלו להצלחה והתקדמות.

אסנת גרתי היא פסיכולוגית קלינית, מנהלת "מרכז גרתי" לטיפול רגשי בילדים ונוער