שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בחרנו באהבה: רגעיה הגדולים של החברה הישראלית
    מצד אחד בחרה החברה הישראלית להוקיע את מפלגות השנאה הגזעניות, ולהשאיר אותן מתחת לאחוז החסימה. מצד שני בחרה החברה הישראלית בתוצאה ההפוכה מדברי הפילוג והשנאה שכוונו נגד החברה הערבית. תהיו כמו אלוהים, חפשו את הנרדפים גם אם אתם לא מסכימים איתם

    רע לתפארת

    "הטרגדיה של האמנות הטובה", אמר לי פעם חבר-אמן, "היא שגם כשהיא מבקשת לתאר כיעור זה יוצא לה יפה". הפרדוכס הזה טמון בפרשת השבוע, כי תבוא, הפורשת בשפה יפה להלל תיאורי זוועה של העונשים שימיט עלינו אלוהים אם לא נשמע בקולו.

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    קשה לקרוא תיאורים אלה, וקשה שלא להתפעל מהציוריות והשגב הלשוני. הנה דוגמה לקללה קלה (דברים כ"ח; ט"ו, כ"ט): "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ... וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ... וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה, וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ".

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    עיוור עם פנס

    דברים מרתקים יוצאים כשאנו בוחרות לשאול שאלות פשט ביחס לדימויים. התיאור הציורי של העיוור הממשש באפלה משך את תשומת לב הדרשנים. מדוע צריכה התורה לדבר על גישוש הדרך דווקא בשעת האפלה? האם העיוור לא ממשש את דרכו גם בצהרי יום?

     

    הדרשנים הפכו את הקללה למשל כלל-אנושי (מגילה דף כד, ע"ב): "אמר רבי יוסי: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה 'והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיוור באפלה'. וכי מה אכפת לו לעיוור בין אפילה לאורה? עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי - בני אדם רואים אותי, ומצילים אותי מן הפחתים (בורות) ומן הקוצים ומן הברקנים".

     

    העיוור שבמשל מסתובב עם אבוקה מאירה למרות שהאור לא יכול לסייע לו להתמצא בדרך. האור אמור להאיר עליו ולסמן לסביבה שהוא זקוק לעזרה. הפנס האמיתי שלו היא החברה האנושית.

     

    "כי עוד אאמין באדם"

    לכמה אמון בזולת נדרש העיוור במשל. האבוקה שבידו היא דרכו לומר: "היי, אני כאן ואני לא יכול לראות מכשולים בדרך, אז לוו אותי". המשל מעורר אסוציאציה מתבקשת לאיסור המקראי: "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" - איסור שנכתב משום שיש אנשים שנהנים לשים מכשולים בפניהם של עיוורים (ממשיים או מטפוריים).

     

    העיוור שבמשל חי בחברה מתוקנת, ולכן הוא יכול לתת אמון בבני אדם ולסמן את עצמו בפומבי כנזקק. הוא יודע שלא יתנו בפניו מכשול, ואף יזהירו אותו מפני המכשולים הקיימים. הלוואי שנרגיש חופשיות לחשוף חולשות בפומבי.

     

    "ימים יגידו/ אם זה רציני/ אולי אפילו/ ייתכן משחק שני"

    כמו בשיר של אלון אולארצ'יק שבכותרת לעיל, תוצאות הבחירות מלמדות שלא משנה כמה פוליטיקאים יבזבזו תקציבי מדינה וינסו להתל בנו, הדעות שלנו לא משתנות כל כך מהר. גם אם נלך עוד ארבע או חמש פעמים לבחירות, החברה הישראלית תתחלק בערך באותה הצורה. הלוואי שנזכה למנהיגות שונה בממשלה ובראשה. הלוואי. ימים ותרגילים פוליטיים יגידו.

     

    שני דברים מרגשים קרו בבחירות האחרונות, והם לימדו אותנו שלחברה הישראלית יש רגעים גדולים; שהחברה שלנו הרבה יותר חכמה, רגישה וגם אחראית מהמנהיגים שלה.

     

    הדבר הראשון הוא שמפלגת "עוצמה יהודית" אפילו לא התקרבה לאחוז החסימה. אני שמחה שבית המשפט נתן לה להשתתף בבחירות, והחברה הישראלית לקחה על עצמה את האחריות להעלים את המפלגה הגזענית והמפלגת הזו.

     

    מפלגת "נעם" ההומופובית, רפורמופובית ומיזוגנית הבינה עד כמה זעום הציבור שלה והעלימה את עצמה. "עוצמה יהודית" פגשה מציאות דומה בקלפי. לא כל המדינות עומדות במבחן הגזעני הזה, ואני גאה שעמדנו בו בכבוד. יש לחברה הישראלית רגעים של התעלות.

     

    ההתרגשות השנייה היא מעליית כוחה של הרשימה הערבית המאוחדת. הציבור הערבי נהר לקלפיות. בציבור היהודי היו א.נשים, כמוני, שלא יכלו יותר לשאת את חרפת דברי השיסוי של ביבי והצביעו לרשימה המאוחדת. ההשתלחות והניסיונות לעורר שנאה ופחד השיגו תוצאה הפוכה.

     

    זה לא סוף הדרך. ביבי, שמקווה להינצל מטביעת האונייה (וגם מבית המשפט), נאחז בקרש השנאה ומנסה לקחת אותנו יחד אתו אל המצולות. אני מקווה שהבחירות האחרונות מלמדות שהתבגרנו, ואנו נשיב על שנאת חינם באהבת חינם.

     

    הרגעים שבהם אנו זקוקות לנראות

    האבוקה נמצאת בידו של העיוור, אבל ההחלטה בידיים שלנו, של כל הקהילה. משל העיוור עוסק בכל אחת ואחד מאתנו, ברגעים שבהם אנו זקוקות לעזרת הקהילה ואין לנו ברירה אלא לתת בה אמון. העיוור המגשש באפלה הוא אני, כל אחת בתורה. העיוור הוא מי ששמים בפניו מכשולים.

     

    ה''עיוורים" של הבחירות האחרונות היו הציבור הערבי בישראל, לא כיוון שהם לא רואים (הם ראו את המציאות המבהילה היטב) - אלא כיוון שהם היו האוכלוסייה הנרדפת והמאוימת. ביבי ביקש לשים בפניהם מכשול ושמו "שנאת חינם", והאחריות להתנגד לתרבות המכשולים והשנאות הוטלה על כולנו. הם נדרשו לתת אמון וללכת לקלפי - ואנו נדרשנו לסולידריות.

     

    בשני מבחני גזענות עמדנו בגבורה בבחירות האחרונות, והלוואי שלא יהיו עוד מבחנים שכאלה.

     

    "אלוהים יבקש את נרדף"

    הפסוק שזמזם לי בראש ערב הבחירות האחרונות היה פסוקו של קהלת (ג', ט"ו): "והאלוהים יבקש את נרדף". ברוח הדרישה הדתית ללכת בעקבות הקב"ה, היה ברור לי שהמשימה העיקרית של הבחירות האלו, ומכאן ואילך - של כל מערכת בחירות, היא לבקש את הנרדף. לפקוח עיניים, לראות באלו שדות הפוליטיקאים מבעירים אש שנאה - ולהשיב באהבת חינם.

     

    להצביע לנרדף לאו דווקא משום שהוא צודק, אלא משום שהדרך לתיקון חברתי עוברת בבקשת הנרדף והנרדפת. בעמידה חד-משמעית על כך שעלינו לבנות קהילה של עזרה הדדית ולא קהילה ששמה מכשולים בפני מוחלשים.

     

    לאמונה ש"אלוהים יבקש את נרדף" יש יסודות חזקים בתרבות היהודית לדורותיה. מרגע שאיש או אישה נכנסים למעמד של "רדופים" מובטחת להם הגנה אלוהית, בלי קשר לשאלה אם הם צודקים.

     

    תפילה לענייה כי תעטוף

    המפגש עם דרשת הזוהר הבאה התרחש הודות לחברותא שלי, יונה ארזי, המלמדת אותו בכל פעם שהיא עוסקת ב"קן תפילותיי הנידחות" של ביאליק. מהן "תפילות נדחות", שואל הזהר - ועוד הוא שואל על הפסוק מתהילים: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ". מדוע כתב המשורר "יעטוף" ולא יתעטף? את מה עוטפת תפילתו של העני?

     

    והנה פסקה מתוך התשובות המופלאות (זהר בלק): "העני עושה תדיר קטטה עם הקדוש ברוך-הוא, והקדוש ברוך-הוא מקשיב ושומע דבריו. מכיוון שמתפלל עני את תפילתו הוא פותח כל חלוני רקיע, וכל שאר התפילות שעולות למעלה דוחה אותן אותו מסכן שבור לב".

     

    תפילת העני עוטפת את התפילות האחרות, מעכבת אותן ומגיעה ראשונה לקו הגמר. לא כיוון שתפילות העני ראויות יותר, אלא כיוון שעניים צריכים להיות בראש השורה.

     

    העמדה המוסרית הזו מיוחסת לאלוהים אך מחייבת את כולנו, ובעזרתה אפשר לבנות קהילת צדק: חפשו את הנרדף והנרדפת, והיו שומרות הראש שלהם. קהילת יוצאות ויוצאי אתיופיה, ערביי ישראל, נשים במעגל הזנות. בבחירות הבאות וגם בימי חולין יש חובה מוסרית לעמוד לצד הקבוצות הנרדפות עד שתסתיים הרדיפה. רק לאחר מכן יותר לנו לשאול: האם אנחנו מסכימות איתן או לא.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    "פמינאצית" קרא לי אחד החברים בבית המדרש שלנו, לאחר שזעקתי על היעדרן של נשים במופעי הסליחות בירושלים. זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את הכינוי הזה, ובסרטון אני מתייחסת אליו.

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    שבת שלום!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים