"לקחתי נכות והפכתי לחוזקה, למשהו עוצמתי"

סימונה גורן (36) מתל־אביב, קמה כל יום בארבע וחצי בבוקר ודוהרת על אופניה אל הירקון, לאימון הקבוע שלה כחותרת בסירת רביעייה. "אני מסוגלת לרכוב רק ביום ורק במקומות שאני מכירה מראש", היא מסבירה. הסיבה לכך היא שגורן, נשואה ואם לשלוש (כולל תינוקת בת עשרה חודשים), כנראה תאבד את מאור עיניה, לאחר שלקתה במחלה גנטית חשוכת מרפא, אבל זה לא מה שיעצור אותה.

גורן עלתה מאוקראינה בגיל שבע, בת להורים מהנדסים שקבעו את מושבם ברמלה. "הייתי ילדת מפתח וחיינו חיים פשוטים",היא מספרת. "מעולם לא קיבלתי עידוד לספורט, למרות שכבר בגיל צעיר הייתה לי נטייה לאהוב את התחום. חוגים היו מותרות עבור הוריי ואני זוכרת את עצמי מחפשת כל הזדמנות לעסוק בספורט בדרכים הקיימות. הייתי קצת טום־בוי".

צפו בטריילר על סרט תיעודי אודות סימונה גורן וחבריה לאימונים:

בימוי וצילום: ציפי קרליק. עריכה: רועי פיצ'קי

בבגרותה הייתה למאמנת כושר ונישאה לגיא, מאמן גם הוא ובעל חדר הכושר בו עבדה. את הריצות למרחקים ארוכים גילתה רק לאחר לידת בתה הבכורה. "הרי כל אחת אחרי לידה ראשונה צריכה פסיכולוג, אז זה היה הפסיכולוג שלי, וזה עשה לי טוב. היינו רצים בעלי ואני עם התינוקת בעגלה".

במהלך אותו היריון נבדקה גורן על ידי רופא עיניים בעקבות שעורה מקרית, אך אז נתגלה שהיא לקתה במחלת העיניים הגנטית RP, שפוגעת ברשתית באופן הדרגתי וגרמה לאמה עיוורון מוחלט. "למרות שידעתי על מחלת אמי, זה היה עבורי שוק טוטלי", היא נזכרת. "במשך יותר משנה בכיתי והתאבלתי על כך. זה אומר ששדה הראייה שלי הולך ומצטמצם, אני כבדת ראייה ובקושי רואה.

למשל בלילה, אני לא יכולה לצאת לבד באופניים. אני יכולה לפספס מדרגה, ולפעמים מישהו רוצה ללחוץ לי יד ואני לא רואה, אז היו לי כבר כמה פדיחות סביב זה", היא מחייכת.

"אם אני יכולה לחיות היום, חבל שאבכה על הבאות"

"לפעמים אני בטעות בועטת בתינוקת שלי, שבדיוק למדה לזחול, כי אני לא רואה אותה", היא מוסיפה בעצב. "אבל מה שגרם לי להתעשת ולהחליט להמשיך זו העובדה שאני עצמאית ומתפקדת באופן מלא. אמרתי לעצמי שאם אני יכולה לחיות היום, חבל שאבכה על הבאות".

ההתנהלות היומיומית של גורן היא אתגר מורכב, שרק הולך ומסתבך עם הזמן. "לקחו לי את הרישיון וזה משבר בפני עצמו, כי כל הזמן הייתי נוהגת ומתניידת ממקום למקום. לכן גם עברנו לתל־אביב, כדי להנגיש לי יותר את המקומות שאליהם אני צריכה להגיע. לאחרונה הרופא ראה שמתלבש על זה קטרקט, ואני מביאה בחשבון עיוורון בהמשך. העולם מחפש לזה תרופה, אבל בינתיים לא מוצא, אז בינתיים למדתי לשמוח על הדברים הטובים ואפילו הגדולים שיוצאים לי מזה".

"לפני כחודש ניצחנו בתחרות באוסטריה, וקיבלנו כרטיס למשחקים בטוקיו 2020 האולימפיאדה"(צילום: אמיר רוטשטיין)

לחתירה הספורטיבית היא הגיעה די במקרה. "הייתי בתחרות ריצה של אליפות ישראל של לקויי ראייה וזכיתי במקום הראשון. האחראית על ספורט הנכים ראתה אותי וסיפרה לי על ענף החתירה. אמרתי לה שאני ממש לא מכירה אותו ואני בעניין של ריצה. הוספתי שלא ראיתי סירה בחיי. מכיוון שבאותם ימים הייתה לי פציעת ריצה ולא יכולתי לרוץ במשך שלושה חודשים, ניצלתי את חלון ההזדמנויות והחלטתי ללכת על זה לפחות לתקופה הזאת. בינתיים נשאבתי לזה והשאר היסטוריה".

"זה ספורט תחרותי, אז יש הרבה מתח ולחץ. תוכנית האימונים במרכז חתירה דניאל, מאוד תובעני ויש לנו גם מאמנת איטלקייה קשוחה, שדורשת המון. לכל אחד מאיתנו, הרביעייה שחותרת ביחד, (סאלח שהין, מיכל פיינבלט ואחיה קליין), יש כמה כובעים ומשפחה, אז הזמן היחיד שבו כולנו יכולים להתאמן ביחד זה בשעה מוקדמת כזו. ואנחנו עושים את זה בחום, בקור, בגשם וברוחות. מובן שאם יש סערה אז לא יוצאים למים, אבל בגשם בוודאי שכן. המטרה חשובה, וכשאתה רוצה ממש אתה יכול".

"המטרה חשובה, וכשאתה רוצה ממש אתה יכול"(צילום: ציפי קרליק)

ההנאה והמוטיבציה הן שמפעילות אותי. נכון, חוסר השינה והרצף האינטנסיבי לא פשוטים, ומדי פעם יש נפילת אנרגיה, אבל משם אני צומחת. אני חושבת שגם העובדה שאני מדברת על הנכות הזאת, שלא רואים אותה, ולא מתעסקת בהסתרה, זה גם דבר שמעניק לי הרבה כוח ועוצמה. מבחינתי זו זכות - שלקחתי נכות והפכתי את זה לחוזקה, למשהו עוצמתי".

"לפני כחודש ניצחנו בדקה האחרונה בתחרות באוסטריה, וקיבלנו את הכרטיס למשחקים בטוקיו 2020 האולימפיאדה", היא מסכמת. "זה מרגש אותי שאהיה חלק מהמשלחת למשחקים הפראלימפיים, ביחד עם הרביעייה בסירה זה חלום שמתגשם, להגיע למקומות הללו. אני לא חושבת שזה היה קורה אם היו לי חיים שגרתיים".

• בימים אלה מתקיים  קמפיין גיוס המונים לתמוך בספורט הפראלימפי באמצעות סרט דוקומנטרי על סימונה גורן וחבריה שיוצג בפני ילדים נוער ומבוגרים, במטרה לעורר השראה ולהראות שכולנו שווים.