מה צריך לדעת על הלו"ז של המתבגר בבית?

זה קורה כשהצעדים הראשונים של גיל ההתבגרות מהדהדים בבית: כשהמתבגרים מתחילים לצאת לבת-מצוות ובר-מצוות, מסיבות ומחנות קיץ. הם מתחילים לסגור אחריהם את הדלת כשאנחנו מתקרבים, ואנחנו, ההורים, מתחילים להרגיש את ההתרחקות הבלתי נמנעת של גיל ההתבגרות.

ומה צריך לדעת על העולם שלהם ברשתות החברתיות? החוקר גלעד האן מסביר:

פתאום החשש מתחיל לכרסם בנו. אנחנו מביטים במתבגרים החדשים שלנו במצח קמוט, מודאג. "מה הוא עושה שם בחדר כל כך הרבה שעות לבד?" אנחנו שואלים את עצמנו. "עם מי בדיוק היא יוצאת?", "הוא כבר שותה?", "היא כבר מקיימת יחסי מין?", "מישהו משפיל אותו, שהוא כזה עצוב?" ועם החרדה מגיע אחיה התאום: הרצון לשליטה. ככל שאנחנו יותר חרדים, כך אנחנו רוצים להיות יותר מפקחים ויותר מכוונים.

אז אנחנו בולשים אחריהם. מתקינים תוכנות מעקב בטלפונים שלהם, עם או בלי ידיעתם. דורשים לראות את התעודה, לאשר את הבגדים לפני היציאה, לוודא שהם לא שותים או מעשנים או עושים שטויות באופן כללי. אנחנו רוצים דיווח. אנחנו רוצים שקיפות מלאה. אנחנו רוצים לשלוט בעניינים.

ללכת נגד הגלים

הבעיה היא שילדים - בדיוק כמו מבוגרים - לא אוהבים להיות נשלטים. וכשמדובר בגיל ההתבגרות, הניסיון ההורי לשלוט הוא עוד יותר עקר מאי פעם. כי המשימה ההתפתחותית של גיל ההתבגרות היא היפרדות, בדיוק כמו שהמשימה ההתפתחותית בגיל שנה היא ללמוד ללכת.

קראו עוד:

איך להגיב למצבי רוח של מתבגרים?

הורים למתבגרים? 10 עצות שיעזרו לכם להתמודד

דלת סגורה: לשרוד את גיל ההתבגרות של הילדים

לנסות להחזיק את המתבגרים בכוח, לשלוט בהם ביד ברזל, זה בדיוק כמו לנסות ללכת נגד הגלים, נגד הכיוון הטבעי של ההתפתחות. כי כשהילדים שלנו מתחילים להתבגר, אנחנו חייבים להבין שעידן השליטה תם, ומגיע העידן שבו אנחנו צריכים לקבל בהשלמה - לא נדע עליהם הכל.

יהיו אזורים שלמים של חייהם שיהיו נסתרים מעינינו, בדיוק כמו שכשאנחנו היינו מתבגרים, ההורים שלנו לא ידעו עלינו הכל. אנחנו חייבים להבין - לא נהיה בשליטה, לא נצליח לפנות מדרכם את כל המכשולים, לא נמנע מהלב שלהם להישבר. אנחנו לא יכולים, ולמען האמת, אנחנו גם לא צריכים.

תקופת אימונים

כי גיל ההתבגרות הוא בדיוק הזמן שבו הילדים שלנו אמורים להתאמן בניהול החיים שלהם. הוא מחנה האימונים שבה הם אמורים לתרגל קבלת החלטות, שיקול דעת ויצירת סדר עדיפויות. זו התקופה שבה הם אמורים לנסות ולטעות, להעז ולהיכשל, כל עוד הם בסביבה מוגנת, שמרפדת את הטעויות והכישלונות שלהם.

אם נמשיך לנהל עבורם את חייהם - מתי הם ילמדו לעשות זאת עבור עצמם? הרי לא תמיד נהיה שם מעבר לכתפם, ללחוש להם את התשובה הנכונה. עד מתי אנחנו מתכוונים לשלוט להם בחיים? עד הצבא? עד סוף האוניברסיטה? עד סוף החיים?

השפעה במקום שליטה

ברגע שאנחנו מוכנים להפסיק לשלוט בעניינים, אנחנו מגלים שאומנם אין לנו שליטה אבל יש לנו משהו הרבה יותר טוב - יש לנו השפעה. אם נפסיק לבלוש ולחקור, ובמקום זה פשוט נשאל, יש סיכוי טוב שהילד פשוט יענה.

אם נעודד את הילד בהצלחותיו וגם בכשלונותיו - הוא ירצה לשתף אותנו בשניהם. אם נפגין אמון במתבגר, בשיקול דעתו, בהיגיון שלו - גם הוא ירגיש נוח יותר להשתמש בהיגיון ובתחושת הבטן שלו. אם נפגין כבוד כלפי המתבגרת, כלפי פרטיותה וטעמה בבגדים - יש סיכוי גבוה יותר שגם היא תכבד את עצמה ואת הפרטיות שלה.

זה לא קל. חייבים להודות בכך. לא קל לשחרר, דווקא בשלב שבו אנחנו הכי מודאגים. אבל זו העבודה שלנו: לכוון ולא לשלוט. לאפשר מרחב ללמידה מטעויות. להאמין, לעודד, לתמוך. לשתף בניסיוננו אבל לא לכפות את נסיוננו עליהם.

כשכל זה יקרה, רוב הסיכויים שנגלה בהפתעה שהמתבגרים שלנו באים אלינו מיוזמתם, ומספרים לנו על עצמם ועל חייהם. ולא פחות מכך - מבקשים לשמוע את עצתנו, להשתמש בניסיוננו. וברגע הזה ממש, אנחנו הופכים להורה משפיע.

הכותבת היא מומחית הורות ומשפחה , מוסמכת מכון אדלר