שנה טובה? לא לפי בנק ישראל וגם לא לפי קרן המטבע

השבוע הגיש בנק ישראל מתנה מרירה לציבור: מיתון בשנה הבאה עלינו לטובה. לא מיתון עמוק, ובכל זאת, שינוי חד מחגיגת הצריכה בשנים שקדמו לבחירות.

הריבית ללא שינוי; בנק ישראל: תיתכן הפחתה ל-0.1% במהלך השנה

הגירעון השנתי בפועל ממשיך להיות גבוה: 3.8% בספטמבר

העלאת מע"מ וקיצוץ רוחבי: מה מכינים באוצר לשר הבא?

נגיד בנק ישראל: "הממשלה תצטרך להעלות מיסים"

>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

הסגנון של כלכלני בנק ישראל - ובמיוחד של העומד בראשו, פרופ' אמיר ירון - מאופק ומרוסן. התחזיות שלהם מדאיגות. הן היו צריכות להשפיע על האווירה הכאוטית שבה מתקיים (לכאורה) המו"מ על כינון הממשלה הבא או עריכת הבחירות הבאות. אבל הן לא משפיעות, וגם לא ישפיעו.

הנגיד, פרופ' אמיר ירון. הפרס שיקבל על מחקר פורץ דרך לא יפיג את חששותיו(צילום: דוברות בנק ישראל)

כדי לבלום את התרחבות הגירעון, מסביר הבנק המרכזי, תנקוט הממשלה הבאה שני צעדים משלימים. היא תטיל גזרות על האזרחים, ותטיל גזרות על עצמה. ההיקף הכספי של הצעדים נגזר מהשוואת התחזיות שהוכנו לפני הגידול בגירעון ואחריו. הוצאות הממשלה, המכונות בעגה סטטיסטית "צריכה ציבורית", יחטפו קיצוץ של כ-14 עד 15 מיליארד שקל. לראשונה זה תקופה ממושכת, ההוצאות הריאליות של הממשלה יקטנו בשנה הבאה בכמעט 1%, ויהיה פחות כסף לחינוך, בריאות, רווחה, תחבורה, שירותים חברתיים.

בכך לא די. הממשלה תיאלץ גם לגבות הרבה יותר מיסים מהאזרחים, ואלה מצידם יגיבו בהידוק חגורה. רמת החיים הפרטית ("הצריכה הפרטית לנפש") תקפא, לאחר עליות חדות בשנים הקודמות. תוספת המיסים תהה כה כבדה עד שהציבור יוותר על קניות ב-14 עד 15 מיליארד שקל - סכום שווה-ערך לריסון הצפוי בהוצאות הממשלה.

מדובר בחבילת קיצוצים ומיסים כבדה וכואבת, גם אם לא הכי כבדה בתולדות המשק. בבנק סבורים שהגידול באבטלה, בגלל המיתון, יהיה זעיר; לי נראה שהם אופטימיים מדי.

ד"ר יובל שטייניץ, לשעבר שר האוצר וכעת שר האנרגיה, מוסיף אזהרה משלו. אם יוכרז על בחירות חדשות, הוא אומר לנו, סביר ביותר שהסוכנויות הבינלאומיות לדירוג אשראי יורידו את הדירוג של ישראל. יורידו - או לפחות יודיעו כי אופק הדירוג נהיה שלילי והורדתו בפתח. שטייניץ: "אני מכיר אישית את אורח המחשבה ואת השיקולים של הכלכלנים בסוכנויות הדירוג. בסיטואציה של בחירות נוספות והיעדר ממשלה קבועה ותקציב מאושר ל-2020, הציון שהם נותנים לכלכלת ישראל לא יישאר בעינו".

הבשורות של בנק ישראל יכלו להיות חמורות בהרבה לו נכללה בהן השפעת ההידרדרות הכלכלית העולמית, אבל הוא ונגידו מעריכים שישראל עדיין מבודדת מהצרות הגלובליות. לתפיסתם, "ההאטה בעולם לא מחלחלת לפעילות הכלכלית בארץ". לא לנצח; התמונה עלולה להשתנות לרעה "במהירות", מזהיר פרופ' ירון, "כשההאטה תגיע לשוקי ההון והטכנולוגיה". והיא תגיע, היא כבר בדלת.

גם מיתון, גם ירידה בתקציבים החברתיים, גם קיפאון ברמת החיים, גם נסיגה בהשקעות, ובנוסף הורדה בדירוג האשראי - כך עלולה להיראות תש"ף בכלכלת ישראל, אחרי הבחירות השלישיות. וזאת בהנחה האופטימית שאחריהן כן תוקם ממשלה שתמשול.

עצירה עולמית

בכינוס השנתי של קרן המטבע הבינלאומית, ארגון-גג כלכלי של כ-190 מדינות, אשר יתקיים בוושינגטון בעוד שבוע, ביטוי המפתח יהיה "סחר עולמי". מסחר בין מדינות וגושי מדינות הניע את הצמיחה הפנטסטית של הכלכלה הגלובלית בארבעת העשורים שחלפו. עד שעלו לשלטון במדינות רבות ממשלים פופוליסטיים-לאומניים, שתוקעים בגלגליו מקלות עבים במיוחד. מקצב התרחבות שנתי של 5% עד 6%, הצטמק הגידול בסחר הבינלאומי ל-1% עד 2% בשנה. מ-2017, דיאגרמות מציירות את היבוא והיצוא בכלכלות העולם המובילות - כולל סין - כקו שטוח.

מנכ"לית הקרן ד"ר קריסטלינה גיאורגייבה. את השלכות הקיפאון בסחר נרגיש לדורות (צילום: אי פי איי)

המנכ"לית החדשה של הקרן, ד"ר קריסטלינה גיאורגייבה, כלכלנית בולגרייה רבת-פעילות ותארים רשמיים, השמיעה שלשום את נאום הבכורה שלה לקראת הדיונים, "נאום העלאת המסך". המסך הזה עלה על מציאות לא נוחה, בשפת המעטה. "הכלכלה העולמית", אמרה, "נעה בסנכרון במסלול של האטה גדולה. בשנה הבאה אנחנו מצפים לקצב גידול הכי נמוך שלה מתחילת העשור". גיאורגייבה לא נקבה במספר, אך סביר שהתכוונה לשיעור גידול של בין 1.2% ל-1.3% בלבד, או כמעט אפס לנפש.

והסיבה? פוליטיקה: מאבקי הסחר ארה"ב-סין, גלגולי הברקזיט, עליית הלאומנות הכלכלית. "הסחר הבינלאומי הגיע לנקודת קיפאון", אמרה גיאורגייבה, ואת ההשלכות, בדמות "שרשרות אספקה שבורות, מגזרי סחר מקוטעים וחומות הפרדה טכנולוגיות, אנחנו עלולים להרגיש לדורות".

לראיה העלתה המנכ"לית מצגת אחת: ההפסדים לרמת החיים העולמית מעימותי הסחר בין ארה"ב לסין נאמדים בכ-400 מיליארד דולר השנה וב-700 מיליארד בשנה הבאה - וזאת מבלי להביא בחשבון את האיומים הנוספים, הנזרקים לחלל האוויר על ידי הממשלים הסיניים, האמריקניים, האירופיים, היפניים... "כל אחד מפסיד", היא סיכמה.

ועוד נתון בלט בנאומה. אם וכאשר ההאטה תחריף ותגלוש למיתון, המגזר העסקי הגלובלי לא יוכל לפרוע כ-19 טריליון דולר - 19 אלף מיליארד - מהחוב שלו. חדלות הפירעון הזו תפגע ב-40% מהאשראי שגייסו העסקים בשוקי ההון, יותר מהפגיעה שחולל המשבר הפיננסי הגדול ב-2008.

כל הרוע הזה עלול לקרות במצב שבו החובות של הממשלות בשיא, הריביות של הבנקים המרכזיים ברצפה, או גולשות אליה, ומשבר האקלים מחייב הטלת "מס פחמן" כבד על כל פעילות מזהמת.

אחרי הכנס בוושינגטון ייסע הנגיד ירון לעיירה דנהאם שבמדינת מסצ'וסטס. שם, במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס - MIT המפורסם, בית האולפנה של גדולי הכלכלנים - יוענק לו פרס ע"ש סטפן רוס לעבודת מחקר פורצת דרך בכלכלה פיננסית. שלל פרופסורים מאוניברסיטאות מובילות יישאו לכבודו נאומים ויציגו את מחקריהם. אני בספק אם הם יפיגו את חששותיו.

בחזרה למכס

תמצית העלילה עד עכשיו: חומות המכסים והמיסים המיוחדים על יבוא, שבנו סביבן מדינות רבות בשנות ה-30 של המאה הקודמת, החלו להיסדק בשנות ה-60 וליפול בשנות ה-90, יחד עם החומות שהפרידו בין הגושים הפוליטיים והאידיאולוגיים. ארגון הסחר העולמי WTO, שהוקם ב-1995 כיורש ל"הסכם כללי על מכסים", פעל בנחישות, יצירתיות ותנופה כדי לפתוח גבולות בין-מדינתיים לזרימה חופשית של סחורות, שירותים, הון, יוזמה ואף אנשים. 164 המדינות שהצטרפו לאמנת הארגון התחייבו להסיר מחסומים, מכסים ותקנות המפלות לרעה את היבוא - בתנאי שהיצוא מהן יתקבל בזרועות פתוחות.

ארה"ב, למשל, הפחיתה את המכס הממוצע על יבוא מ-17% ב-1947 ל-5% ב-2017. שיעור המכס המוטל על כלל הסחר הגלובלי ירד מ-8.6% בתחילת שנות ה-90 ל-2.5% במחצית העשור החולף. נדמה היה שדבר כבר לא יכול לעצור את ההתפתחות הסוחפת הזו, הקרויה ליברליזציה של מסחר בינלאומי. במיוחד אחרי שחילצה מעוני קיצוני מאות מיליוני עובדים ברחבי אסיה ואמריקה הלטינית.

הייתה זו טעות בזיהוי. שעון הליברליזציה נעצר ב-2017, והחל לסוב לאחור. את השיבה למשטר המכסים הוביל ממשל טראמפ, אבל הוא לא היחיד. חומות של לאומנות כלכלית התחילו להתרומם מחדש. ההתפתחויות האלו מדירות שינה מקהילת הכלכלנים. מבחינתם, חזרתו של המכס כאמצעי מדיניות, דומה לשובה של מחלה אסונית כמו דֶּבֶר, שנחשבה למחוסלת אחת ולתמיד וכעת מתברר שהיא לא.

ישראל נהנתה מהגאות בסחר העולמי - היצוא שלנו עלה בצמידות להתרחבותו - והשתלבה בלהט במהלך הגלובלי להורדת מכסים. שיעור המכס הממוצע על יבוא לארץ, לפי שיטת החישוב האחידה של WTO, ירד מ-5.5% בראשית שנות ה-90 ל-1.85% ב-2018, מהנמוכים בעולם המפותח.

וכאן עולה שאלה מטרידה: אחרי שישראל השילה מעצמה את המכסים וויתרה כמעט כליל על הגנה על תוצרת הארץ (מלבד פריטים ספורים), האם נשארו לה כלים להבטיח את חוסן המשק גם בעולם של חומות מכס חדשות? התשובה תצטרך לחכות למינוי שר האוצר הבא, כאשר ואם ימונה.

מול איראן

שני דימויים של איראן מתחרים ביניהם על דעת הקהל העולמית והישראלית: מעצמה תוקפנית מתחזקת, ומדינה לא-ערבית במרחב ערבי, הנחנקת תחת סנקציות וחרם.

סקירה מיוחדת על איראן שפירסם אתמול לפנות בוקר הבנק העולמי, תומכת בדימוי השני. איראן מצטיירת בה כמדינה על סף פשיטת רגל, בצרות כלכליות, חברתיות וטכנולוגיות עצומות. לפי הסקירה התוצר המקומי האיראני ירד בשנת הכספים האחרונה (מארס עד מארס) ב-5%, וצפוי לרדת בעוד 9% בשנת הכספים הנוכחית. זה הפסד תוצר מצטבר של 55 מיליארד דולר, מעריך הבנק העולמי.

נשיא איראן חסן רוחאני. המשטר, שחרד מפני מרד המוני, מחולל פרובוקציות(צילום: AFP)

אוכלוסיית איראן גדלה ב-1% לשנה, ולפיכך התוצר הריאלי לנפש, המדד המקובל להתפתחות כלכלית, יקטן בתוך שנתיים ב-16%. הכנסתה הריאלית של משפחה איראנית ממוצעת בת 4 נפשות, תהיה בסוף השנה נמוכה בכ-4,000 דולר לעומת סוף 2017, וב-7,000 דולר לעומת מה שיכלה להיות לולא פרשה ארה"ב מהסכם הגרעין והטילה על איראן סנקציות חדשות. זהו הפסד כבד מנשוא לאזרחי מדינה שבה ההכנסה המקומית השנתית לנפש הייתה אשתקד 6,000 דולר בלבד. ההכנסה לנפש בישראל גבוהה פי 7, בסעודיה פי 4 ובטורקיה פי 3.

ושיפור לא נראה באופק. לפי תחזית הבנק העולמי, ב-2020/21 ישרור באיראן קיפאון כלכלי גמור, וההכנסה לנפש תמשיך לרדת.

הידרדרות המשק האיראני משתקפת בעוד נתונים.

באביב השנה זינקה האינפלציה ברחבי איראן לקצב שנתי של 52%. הבשר התייקר ב-116%, והדיור ב־80%.

האבטלה הרשמית נותרה ברמה גבוהה של 11% מכוח העבודה, אבל שיעור ההשתתפות בה המשיך לרדת. קרוב ל-60% מהאיראנים בגיל העבודה לא עובדים וכבר לא מחפשים עבודה. הייאוש התעסוקתי הוא עמוק במיוחד בקרב צעירים ונשים.

בעקבות העיצומים האמריקניים קרסה הפקת הנפט מ-2.5 מיליון חביות ביום ל-200 אלף חביות בלבד. התוצאה: נפילה של 50% ביצוא, ריסון כפוי עמוק ביבוא לכל סוגיו, גירעון חדש בסחר החוץ, והתרחבות פי 3 (!) בגירעון התקציבי הממשלתי. 30% מהוצאות הממשלה בטהרן, כותב הבנק העולמי, ממומנים ישירות ממכירת נפט וגז.

שיעור האוכלוסייה החיה בעוני (לפי הגדרת הבנק העולמי: 5.5 דולרים הכנסה יומית לנפש, שווה לשכרו היומי של עובד איראני לא מקצועי) ממשיך לעלות, מ-8% ב-2013 ל-12% ב-2016 ו-15% לפחות בשנה האחרונה. "הירידה החדה בתוצר לנפש והאינפלציה הדוהרת צפויות להשפיע השפעה שלילית רבה על שיעורי העוני ולשחוק את השווי הריאלי של התמיכות הממשלתיות", מזהיר הבנק העולמי.

הבנקאות האיראנית מנותקת מהמערך הפיננסי הבינלאומי. לא צלחו עד כה הניסיונות של אירופה להמציא נתיב בנקאי העוקף את הסנקציות האמריקניות.

כתב העת "נייצ'ר" פירסם באחרונה דיווח ארוך על הפגיעה העמוקה והבלתי הפיכה של העיצומים במחקר המדעי האיראני. המדע באיראן נזרק דורות אחורה.

המתקנים להפקת נפט וגז מיושנים ויוצאים בהדרגה מכלל שימוש. דיווחי התקשורת במערב לאחרונה על הסכם כביכול בין טהרן ובייג'ינג - לפיו תשקיע סין באיראן 300 מיליארד דולר, בעיקר בתשתיות נפט וגז - התבררו כשקריים, והוכחשו על ידי סוכנות החדשות הסינית. הצבא האיראני מפגר דורות אחר טכנולוגיות לחימה מתקדמות.

בערי איראן הגדולות השווקים נראים עדיין שופעי סחורה; מקורה בהברחות ומחיריה מחוץ להישג היד של רוב האוכלוסייה. זו לא מורדת בהמוניה לעת עתה, אך התסכול המצטבר מפחיד את השליטים. החשש מהתפרצות גלי זעם המוניים מוליך את המשטר לחולל פרובוקציות והתגרויות צבאיות חסרות תכלית זולת אחת - למכור לעם האיראני את הסבל הנוכחי שלו כמחיר בלתי נמנע בהגנה על המהפכה האיסלאמית.

מתקפת טילי השיוט על מתקני הנפט והזיקוק הסעודיים משתלבת במגמה זו. אחת ממטרותיה הנוספות הייתה לגרום לבהלה בשוקי הנפט, להקפיץ את מחירו, וכך להגדיל את ההכנסות של איראן. המטרה לא הושגה; הנפט התייקר לזמן קצר בלבד ואז הוזל ושב לרמתו לפני המתקפה. בסקירת הבנק העולמי על כלכלת ערב הסעודית (סקירה ברוח חיובית), מאוזכרת ההתקפה במשפט חולף בלבד.

לפחות 66% מהמשק האיראני נשלטים בידי המדינה, המפלגה, הצבא, מיליציות של משמרות המהפכה ועמותות דתיות. לכן, לא מפתיע שמדד ג'יני לאי-שוויון בהכנסות גבוה יותר מבארה"ב. הרפורמות האמיצות שהנהיג הנשיא רוחאני בתחילת כהונתו התפוגגו לגמרי. הצמרת מפולגת. כל פלג נאבק על נתח במשאבים. איש לא דואג לכלכלה או לחברה. המשטר שלה שורד על זמן שאול.

במצב כלכלי-חברתי כזה, אסטרטגיית הריסון העצמי של ארה"ב, לצד הידוק הסנקציות והקשחת החרם הכלכלי, נכונה, יעילה ועדיפה על היענות צבאית לפרובוקציות. הביקורת הישראלית עליה איננה מבוססת. הקנאים בטהרן הרי מייחלים בכל ליבם למלחמה זוטא עם ארה"ב כדי לאחד את העם הממורמר סביב הנהגתם ואל מול "השטן הגדול". למה לבקש מוושינגטון לזרוק להם את גלגל ההצלה הזה?