"השומרים": אחת הסדרות האינטליגנטיות והמסקרנות שנעשו לאחרונה
10 שנים אחרי העיבוד הקולנועי של זאק סניידר, מגיעה הסדרה החדשה של HBO שמבוססת על הקומיקס המופתי - והיא מרשימה במיוחד. היא תדרוש מכם מאמץ וריכוז, אבל היא שווה כל רגע. אמיר בוגן צפה ולא הוריד את החיוך מהפנים
חיוך נמתח על פניי כשהתבקשתי לכתוב ביקורת על "השומרים", הסדרה החדשה והמדוברת של HBO. זה היה חיוך גדול, ממש סמיילי. קצת כמו זה המזוהה עם הקומיקס של אלן מור ודייב גיבנס, הנהנה עד היום ממעמד של יצירת מופת חד פעמית בקרב מביני עניין. אמנם לא קראתי מעולם את הרומן הגרפי שיצא ב-1987 (כאסופה של 12 מהדורות קודמות), אולם כן צפיתי בעיבוד הקולנועי המרשים של זאק סניידר מ-2009 ונשאבתי לעולם המסתורי, המורכב והפתייני שהבמאי השאפתן מימש בכשרון רב על המסך הגדול במשך שעתיים וחצי פלוס. עשר שנים אחר כך, גרסה טלוויזיונית מושקעת ומרהיבה למראה נראית כמו השלב הבא באבולוציה של הסיפור, נחשול שוצף וגועש שציפיתי להיסחף איתו בלי מצופים.
ובכן, אחרי צפייה בשישה מתוך תריסר פרקי העונה הראשונה (שעלתה אמש, ב', ב-yes, HOT וסלקום TV), במהלכם צללתי אל תוך הסיפור, העולם והדמויות שהגה התסריטאי דיימון לינדלוף, אפשר להניף דגל אדום ולהכריז שהים סוער וקצת מסוכן. גם אם אתה שוחה בחומר, כצופה אתה נדרש להתמדה מאומצת כדי להגיע לקרקעית. עד כמה שהוא עמוק, קשה להגיד שהוא סוחף. "השומרים" אינם מצילים, וגם לא מענגים. אין מדובר ב"משחקי הכס", שהייתה בעצם אופרת סבון מדממת שניזונה מהדחפים הקמאים ומלאי התשוקה האפלה שבכולנו. על אף היותה מבוססת על תכני קומיקס וגיבורי על, "השומרים" היא סדרה מורכבת וסבוכה שמצריכה עירנות, חדות, וחשיבה שכלתנית מקורית, לא פחות מזו שנדרשה מהתסריטאים והבמאים שמאחוריה. בכך מזכירה הסדרה את "הנותרים" המופתית והנועזת שהוביל לינדלוף לאורך שלוש עונות (2014-17) יותר מאשר מונרכיית הפנטזיה של דיוויד בניוף ודי.בי. ווייס ששודרה במקביל ב-HBO.
"השומרים" (Watchman) שואבת את היסודות שלה מהקומיקס, אולם בניגוד לסניידר, לינדלוף בונה את העולם שלו כעולם חדש, עתידני. המשך ישיר של מורשת הדמויות שעיצבו מור וגיבונס, המולחמות אל תוך ההיסטוריה האלטרנטיבית של האומה האמריקנית. בארצות הברית העכשווית של "השומרים", הנשיא רוברט רדפורד מנסה לתקן את עוולות העבר של ריצ'רד ניקסון שמעולם לא עזב את הבית הלבן ב-1974 בעקבות ווטרגייט, ואף האריך את שלטונו אל מעבר לשתי הקדנציות הקבועות בחוק. עלילת הסדרה מתרכזת בעיר טולסה שבאוקלהומה, בה אנשי החוק עוטים מסכות - בין אם מדובר בשוטרים במדים שמסתירים פניהם באמצעות מטפחת צהובה מחשש לנקמה או לחילופין זאבים בודדים יחידי סגולה - סוכנים מיוחדים בתחפושת על תקן גיבורי-על, בשירות מערכת האכיפה, שיכולים לפעול בחשאי מעבר למגבלות החוק. ביחד, הם נאבקים במליציית עליונות לבנה שחבריה חובשים מסכות משלהם.
עוד ביקורות טלוויזיה:
למרות האקלים הפוליטי המדומיין, הפרק הראשון נפתח בשחזור של אירוע מכונן מן המציאות: הטבח שהתחולל בטולסה בקיץ 1921, ובמהלכו נערך לינץ' במאות מתושביה השחורים של העיר על ידי כנופיות גזעניות מזן הקלו-קלוקס-קלן בתמיכת אזרחים לבנים זועמים. בתוך הקלחת הטראומטית הזו מוטמעים דמויות ורמזים שלא הופיעו בקומיקס, אך ישובו ויצוצו כמצפן בהמשך הסדרה שמכוונת למורשת הגזענות האמריקנית, פוליטיקת הזהויות המתחסדת, והצביעות מאחוריה. אנג'לה אייבר (בגילומה של זוכת האוסקר רג'ינה קינג) היא דוגמה למופת של אזרחית אפריקנית-אמריקנית המסתגלת ומשתלבת במערכת החוק הממסדית, תחילה כשוטרת ואחר כך כסוכנת חשאית בתחפושת המכונה "סיסטר נייט". היא פועלת במסגרת יחידה מיוחדת של גיבורי-על נטולי כוחות-על, אך מיומנים, מוכשרים ומאומנים. אחרי שמפקדם (דון ג'ונסון) נמצא תלוי מת, אייבר וחבריה מקדישים את עצמם לפענוח הרצח, ולא פחות מכך: נקמה עליו.
מנקודת היציאה הזו הדברים הולכים ומסתבכים, דרך סיפורי הרקע של הדמויות, עלילת המתח האפלה, סצנות האקשן טעונות האדרנלין. תוסיפו לכך את קיומה של סדרת הטלוויזיה (המפוברקת) שבתוך הסדרה - The Minute-Men שמה, אשר מגוללת את קורות גיבורי-העל הראשוניים כתוצר בידורי פופולרי. כל זה מתערבל בפוליטיקה אמריקנית מן העבר, הפוליטיקה של טראמפ ותומכיו מן ההווה, ונבואת זעם עגומה בנוגע לעתיד. אלמנט הזמן הוא מרכזי בעולם של "השומרים" ולינדלוף מעקם אותו, מתמרן אותו, ומפסל בו כרצונו כשהוא מתעתע בנו עם פלאשבקים, פרקים המוקדשים לדמויות שונות בתקופות שונות, וכן דימויים מוכמנים שמשמשים כקפסולות זמן עבור הצופים בתוך העלילה. לסדרה יש תחביר מורכב משלה, שפה נרטיבית וחזותית מקורית בגופים שונים ובזמנים שונים. כצופים עלינו ללמוד אותה, לפענח את הקידודים שבה. זה עלול לגרום לכם להתאמץ קצת, אבל וואו, כמה שזה מתגמל.
חוויית הצפייה המאתגרת ב"השומרים" מצריכה, גם אם לא מחייבת, התעדכנות בקורותיה - אם לא בקומיקס, אז בגרסה הקולנועית שמייצגת אותו (למרות טרוניות מור בזמנו). עלילת הסרט שמתרחשת בשנות ה-80 התנהלה כמותחן אפל בו מנסים השומרים לפענח את התעלומה המסתורית שסובבת סביב רציחתו של אחד מגמלאי הקבוצה, "הקומיקאי". במהלך החקירה נחשפים תככים ומזימות בתוך החבורה הלא מגובשת, וצפים סודות מן העבר, ומתוך המורשת המזויפת של דור המייסדים שפעלו לטובת החברה האמריקנית ונגד האיומים עליה מבפנים ומבחוץ מאז ימי מלחמת העולם השניה, דרך וייטנאם ועד חרדת המלחמה הקרה.
בסדרת הטלוויזיה, הגיבורים הללו זוכים לאזכורים כדמויות היסטוריות בגופן - כמו לורי בלייק שהפכה לסוכנת אף.בי.איי מרירה (ג'יין סמארט), ואדריאן וייט הערמומי והמנותק מהאנושות (ג'רמי איירונס), או ברוחן - כמו רורשאך המנוח שהפך להשראה עבור המליצייה הימנית הקיצונית שחבריה עוטים את המסכה המזוהה איתו, וד"ר מנהטן (היחיד בעל כוחות-העל מבין השומרים) שכמעט ונשכח על המאדים. לינדלוף ממשיך להלל את מורשת הקרב של "השומרים" אל המילניום הנוכחי, והוא עושה זאת מתוך כבוד ויראה למייסדים מור וגיבונס. אומנם הגיבורים שעיצב הם נציגי הדור החדש, אולם אינם יכולים להתחמק מאבות אבותיהם הביולוגיים או הרוחניים כפי שהסדרה אינה מתנערת מיצירת המקור. כפי שזכר הטבח בטולסה ממשיך לרדוף את אנג'לה, אסון הדיונון הענק מן הקומיקס (אירוע מחולל שנשמט מהסרט) רודף את "לוקינג גלאס" בבגרותו. "אנשים במסכות מנסים לברוח מטראומה", אומרת לורי. כנראה הצדק איתה.
לינדלוף בן ה-46 שפרץ לצד ג'יי.ג'יי. אברמס ב"אבודים", והתגבש בכוחות עצמו ב"הנותרים", מגיע לפסגת יצירתו ב"השומרים". הוא מנסה ואפילו מצליח להלחים בסדרה שלו את הדימויים והתכנים מהקאנון של הקומיקס, ביחד עם המציאות החברתית והפוליטית בארצות הברית (הסדרה יוצאת בעיתוי מושלם מבחינת המסר האקטואלי שלה), וזאת מתוך המון מודעות עצמית והתבוננות פנימית על הסדרה עצמה. כך כשאחת מהדמויות טוענת לגבי הסדרה The Minute-Men כי "זו תוכנית זבל, שמלאה באי דיוקים היסטוריים", אפשר לשער שלינדלוף בעצם משתעשע בביקורת על עצמו, ואולי בחרדה גדולה כפי שהביע במכתב גלוי באינסטגרם, בו סיפר כיצד הקומיקס שינה את חייו ובאיזו תחושת קדושה הוא מתייחס אליו.
אפשר להבין את החרדה, אולם "השומרים" היא ככל הנראה אחת הסדרות האינטליגנטיות, המסקרנות והמתגמלות שנתקלנו בהן לאחרונה. כל הרבדים השונים, החברתיים, הפוליטיים, התקופתיים והאישיים מתמזגים היטב משלל זוויות בתוך מעטפת חזותית מרהיבה, ובסנכרון מרשים במיוחד שעובד בו זמנית כמו שעון, טיק טוק, טיק טוק - עוד אלמנט ששב וחוזר על עצמו לאורך הקומיקס והסדרה. כדי ליהנות מהעושר הזה, צריך לכוון את הגלגלים בראש, לחזק את הברגים ולהתמסר לחווית צפייה יוצאת דופן. ולא, אין מדובר בבזבוז זמן. אחרי שצפיתי בששת הפרקים הראשונים, מיד שבתי וצפיתי בהם שוב, והחיוך - הוא הלך והתרחב. ממש כמו סמיילי.
