ביקורת סרט - "שנות חיינו היפות": נראה אתכם לא מתרגשים

בשנת 1966 ביים קלוד ללוש, אז במאי אלמוני למדיי שפעל בשולי הגל החדש הצרפתי, את סרטו השישי, "גבר ואישה" שהפך בין לילה לסנסציה בינלאומית, וקשר אינספור כתרים לראשו של יוצרו. היה זה, כמדומה, הסרט הכי רומנטי שנעשה אי-פעם, שילוב של סנטימנטליות אפקטיבית עם טכניקות סגנוניות בהשראת הגל החדש, מלווה במוזיקה הבלתי-נשכחת של פרנסיס ליי שהפכה מאז להמנון הנאהבים באשר הם.

הסרט הפגיש בין נהג מרוצים אלמן בשם ז'אן-לואי (ז'אן-לואי טרינטיניאן) ואלמנה צעירה בשם אן העובדת כנערת תסריט (אנוק איימה). השניים נפגשים בפנימייה בה לומדים ילדיהם, ומה שקורה בהמשך כבר הפך להיסטוריה קולנועית. הסרט זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן של אותה שנה, כמו גם באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ולתסריט המקורי. שני עשורים לאחר מכן ניסה ללוש להצית מחדש את הניצוץ עם "גבר ואישה, 20 שנה אחרי" (1986), שבו מחדשים השניים את הקשר ביניהם על רקע סרט שמביימת אן ומבוסס על סיפורם, אך התוצאה התקבלה במידה רבה של קרירות.

"שנות חיינו היפות"(באדיבות סרטי יונייטד קינג)

במהלך השנים ניסה ללוש לשוב אל התמה שפרסמה אותו, בסרטים דוגמת "גבר אחר, אישה אחרת" (1977), מערבון רומנטי בכיכובם של ג'יימס קאן וז'נבייב בוז'ולד, "אדית ומרסל" (1983), שהביא את סיפור אהבתם של הזמרת אדית פיאף והמתאגרף מרסל סרדן, ולאחרונה "הוא+היא" (2015) שעיצב אף הוא רומן מהסרטים על רקע עולם הקולנוע של בוליווד. עתה שב ללוש אל המקורות, כלומר אל "גבר ואישה", ומביים את הפרק השלישי שמפגיש בין שני גיבוריו בזקנתם – "שנות חיינו היפות" (Les Plus Belle Annees D’une Vie).

ייאמר מיד: הסרט הזה הוא נוסטלגי במפגיע. ללוש נע בין גיבוריו בהווה, בדמדומי חייהם, לבין סצינות מהעבר, כלומר מהסרט הקלאסי, שמראים אותם בשיאם הרומנטי – הכל לצלילי הנעימה המשתפכת ההיא. האם זה עובד? נראה אתכם לא מתרגשים. בהווה של הסרט אנו פוגשים את ז'אן-לואי כאשר הוא הולך ושוקע בבית האבות שבו הוא מתגורר. ללוש נדרש לקלוז-אפ מתמשך אחד על פניו שם, מבעו גורם לנו לתהות אם הוא אכן ער למה שמתרחש סביבו (חידון תאריכים לאימון זיכרונם של הקשישים), והשיר המלנכולי ששמו כשם הסרט מתחלף במוזיקה של פרנסיס ליי. נראה אתכם אדישים לשינוי שחל אז בפניו של טרינטיניאן, שכולל אף מה שנדמה כהבלחה של חיוך.

"שנות חיינו היפות"(באדיבות סרטי יונייטד קינג)

בנו מצליח לאתר את אהובתו המיתולוגית (איימה), ומשכנע אותה לבוא לבקר את אביו. קשה שלא להתרגש כאשר מזהים את השחקן בתפקיד הבן, כמו גם את השחקנית שמגלמת את בתה של אן – אנטואן סירה וסואד אמידו, בהתאמה. שניהם הופיעו כילדי השניים גם בסרט המקורי. כן, "שנות חיינו היפות" פועל כמו פגישת מחזור, מן הסתם אחרונה, שאמורה להזכיר לחלק לא מבוטל מהצופים את הפעם הראשונה שבה צפו ב"גבר ואישה". בהחלט פצצת נוסטלגיה אפקטיבית.

המפגש בין ז'אן-לואי ואן מתרחש בבית האבות. הוא אינו זוכר אותה, אבל אומר לה שאהב אישה אחת שנראתה ממש כמוה, ונשמעה כמעט אותו הדבר. נראה אתכם לא מתרגשים כאשר טרינטיניאן בן ה-89 אומר זאת לאיימה בת ה-87 שנראית, אגב, נפלא. הנוסטלגיה תגאה כאשר השניים יצאו במכונית הדה-שבו הישנה שלה לסיור בין כמה ממוקדי ההתרחשות של הסרט ההוא, ובראשם מלון נורמנדי בעיר החוף דוביל, ואותו חדר בדיוק שבו כל מה שהיה ביניהם התחיל.

"שנות חיינו היפות" הוא לא יותר מאשר מסע בזמן. זהו סרט נאיבי, סנטימנטלי, שמידת התחכום היחידה שמוצעת בו היא שילובם של קטעי הזיות שבהם נדמים ז'אן-לואי ואן כגרסאות קמלות של בוני וקלייד. אין דרך להתייחס אל הסרט הזה אלא כפרידה של במאי, בעצמו בן 82, מצמד כוכביו. הכימייה ביניהם עובדת גם אחרי 52 שנה, והצפייה בהם עתה מתמזגת עם הזיכרון הקולנועי שהם נושאים עמם.

"שנות חיינו היפות"(באדיבות סרטי יונייטד קינג)

הסרט הנוכחי אינו מתייחס כלל למפגש שכבר התרחש ביניהם לפני 30 שנה. הוא כן כולל סרט קצר שצילם ללוש בשנת 1976, "פגישה" שמו, שמתעד נסיעה במהירות של 200 קמ"ש ברחובות פריז הריקים, עם עלות השחר, כאשר המצלמה ממוקמת בחזיתה של מכונית שועטת. השילוב של הסרט הקצר כזיכרון של ז'אן-לואי המספר כי דהר כך כדי להגיע בזמן אל אישה אהובה, הופך את "שנות חיינו היפות" לסרט על אודות הזיכרון שאינו מתאפשר מחוץ לקולנוע. תמונות מהסרט המקורי השבות ונחוות על ידינו, סרט ההמשך שנמוג מהזיכרון הקולנועי, והסרט הקצר שנהפך לחלק ממנו – הופכים את "שנות חיינו היפות" לשיטוט נעים במרחב הפילמוגרפי של ללוש שעיצב בעבור צופים רבים את הזיכרון הפרטי שלהם.