שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    בעקבות הפרסום ב-ynet: נמצאו קרוביה של הילדה שנספתה בשואה, "דורשים את המכתב"

    פרסום ב-ynet של מכתבי ילדים בפולין של שנת 1938, הביא לגילוי קרוביה של אחת הכותבות: רחל מינץ, בת 11, שנספתה באושוויץ זמן לא רב לאחר כתיבת המכתב. כעת פועלים קרוביה למניעת מכירתו הפומבית של מכתבה: "עבורנו זה לא פריט אספנות. זה מכתב שכתבה דודה שלי שלא זכיתי לפגוש מעולם"

     

     

    "אני מתחנן בפניכם שתעזרו לי להגיע לבעלים של המכתב כדי שאוכל למנוע את מכירתו הפומבית": בשבוע שעבר נחשפו חמישה מכתבים בשפה העברית, שכתבו תלמידי כיתה ה' בפולין לחבריהם בארץ ישראל, ערב פרוץ השואה – ובהם תיארו את הפחד שבו חיו ילדים יהודים בשנת 1938.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>  

     

     

    פרסומם באתר ynet ובעמוד הפייסבוק שלו עוררו את תשומת לבו של דור עצמון, שזיהה בוודאות את אחת הכותבות: רחל מינץ, רק בת 11 - אחותה הצעירה של הסבתא-רבתא שלו - שנספתה באושוויץ זמן לא רב לאחר כתיבת המכתב.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    מאותו הרגע מנסים בני המשפחה לענפיה השונים לאתר את מי שמחזיק במכתבים, ולמנוע את מכירתם הפומבית ביום ג' הקרוב, בבית המכירות "דיינסטי" שבירושלים. "המכתב הזה חייב להגיע לידי המשפחה שלי ולתת נחת לסבי ואחיו", כתב ל-ynet עצמון. בראיון לאולפן ynet מספרת אדוה לוטן, דודתו, על מה שעלה בגורלה של קרובתם הצעירה – ועל קורות משפחתה באותם ימים אפלים.

     

    "לראות את המכתב הזה, זה מצמרר", לוטן אומרת. "זה כמו לשמוע הד מהעבר של המשפחה, שאנחנו מנסים ומתאמצים לגלות. מאוד קשה למצוא מידע על מה קרה להם - ואיך נראו חייהם פעם".

     

    "מישהו הלשין על סבתא וללה"

    לוטן מתארת משפחה ציונית משכילה ומחוברת, שהתגוררה בזווירציה, במחוז קילצה שבפולין: "מי שקורא את המכתב יכול להתרשם מהשפה והכתיבה שמאוד מתאימה לבית שהיא גדלה", לוטן אומרת. "אבא שלה, סבא שלי למעשה, היה פעיל ציוני, איש ספר מאוד מלומד בתנ"ך שלימד צעירים עברית וכך חינך את משפחתו".

     

    אדוה לוטן והמכתב (באדיבות בית המכירות דיינסטי)
    אדוה לוטן והמכתב(באדיבות בית המכירות דיינסטי)

     

    מוראות המלחמה לא דילגו עליהם: "לפי מה שאנחנו יודעים מהסיפורים של אבא שלי ויתר האחים, ומהמעט שהצלחנו לגלות - כשהמלחמה פרצה אמא שלהם (סבתא שלי) הורתה לילדיה לברוח מזרחה, ונשארה בבית עם האחות הצעירה, ללה - אותה רחל. האחות הבכורה כבר הייתה אז בארץ ישראל.

     

    "כשאבא שלי חזר אחרי המלחמה לעיירה כדי לחפש אותן, הוא גילה שהן אכן הסתתרו תקופה מסוימת, אבל מישהו, כנראה יהודי, הלשין עליהן והסגיר אותן. סבתי ובתה הצעירה נשלחו לאושוויץ".

     

    "עבורנו זו פיסת זיכרון חשובה"

    בני המשפחה מיהרו לפנות לבית המכירות דיינסטי, אלא שלדבריהן זכו לתשובה לקונית למדי. "נאמר לנו שהמכתב הוא של המוכר וזו החלטה שלו אם להיחשף. בית המכירות שומר על האנונימיות שלו, ואלה כנראה תנאי המכירה".

     

    רחל מינץ בצעירותה (באדיבות המשפחה)
    נספתה באושוויץ, רחל מינץ(באדיבות המשפחה)

     

    מינץ מוסיפה בקול רועד: "לכן אני פונה למוכר, ומבקשת להעביר מסר שאומר שמבחינתנו זה לא פריט אספנות, זו פיסת זיכרון אישית מאוד וחשובה מאוד. אני יכולה להבין את הרצון למכור ולהרוויח כסף, אבל זה לא מכתב של איש ציבור או גיליון של עיתון נדיר מפעם - זה מכתב שכתבה דודה שלי, ילדה בת 11, שלא זכיתי לפגוש מעולם".

     

    מבית המכירות דיינסטי נמסר בתגובה: "בית המכירות מזדהה לחלוטין עם תחושות המשפחה היקרה, וכגוף שאיננו הבעלים על המכתבים, אלא שלוחה מתווכת בלבד בין מוכרים (מפקידים) לקונים - עושה כל שביכולתו למנוע את מכירת המכתב ולמסרו לידי קרוביה של רחל מינץ זיכרונה לברכה".

     

    "אין מי שיבוא לנו לעזרה"

    התלמידים היהודים שכתבו את המכתבים, למדו בכיתה ה', בבית הספר העממי (יסודי) "תרבות" שבזווירציה, במחוז קילצה שבפולין, והם מתייחסים לאנטישמיות ההולכת וגוברת והחשש הכבד מפני הבאות. "בטח שמעתם על המאורעות בפולניה, שאנשים רעים מכים את היהודים ואין מי שיבוא לנו לעזרה", כתבה רחל מינץ. "כל היהודים בפולניה חפצים מהר לבוא לארץ ישראל".

     

       (באדיבות בית המכירות דיינסטי)
    (באדיבות בית המכירות דיינסטי)

     

    כל המכתבים כתובים בכתב יד בכתיבה תמה ובעברית ברורה להפליא, וכולם נכתבו בחודש כסליו התרצ"ח (מתוארכים בגוף המכתבים). לא נתברר מה עלה בגורלם של הילדים הכותבים, והאם שרדו את השואה או שנספו.

     

    במכתבים תיארו התלמידים את פועלם למען קק"ל באיסוף כסף וכנסים, וכן ציינו את העובדה כי בבית הספר מדברים עברית בלבד. בתוך הדברים ניכרת האנטישמיות ההולכת וגוברת כלפי יהודי פולין. כמעט כולם ציינו את ההטרדות הבלתי פוסקות מצד הלא-יהודים, ואת החשש הכבד מפני הבאות.

     

    הניה יחטסון, תלמידת בית הספר, תיארה במכתבה: "בבית הספר שומעים רק עברית, אבל כשאנחנו יוצאים אז השקצים מכים אותנו וזורקים אחרינו אבנים". היא מוסיפה: "אפילו הקטנים סובלים, אבל הגדולים הרבה יותר. אני מאוד הייתי רוצה לעלות לארץ ישראל. הייתי יכולה להשיב למתנפלים. לא כמו כאן שאני מפחדת".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    באדיבות המשפחה
    נספתה באושוויץ. רחל מינץ ז"ל
    באדיבות המשפחה
    מומלצים