שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ביטול המיצ"ב זו בשורה טובה
    הבחינות לא הצליחו לייצר מצוינות בשם "קנאת סופרים תרבה חוכמה", אלא תחמנות ועיגול פינות - תכונות שאנו שבעים מהן ממילא בחברה הישראלית

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

    בילדותי הייתה מורה שנהגה לחלק את המבחנים לפי הציונים - מהגבוה לנמוך. היה איזשהו הסבר מפותל לשיטה הזו שמדבר על תחרותיות כעידוד למצוינות, אבל האמת היא שמלבד התקפי לב ועלבונות היא לא עזרה בכלום. החזקים נותרו חזקים, ולא בזכות הדרבון החיובי בתחילת החלוקה (אלא בעיקר בזכות הורים מעורבים, שיעורים פרטיים והשקעה רבה), החלשים נותרו חלשים, אלא שהפעם - גם מושפלים. וכל אלו שבאמצע? הם סתם חיכו בדריכות יתרה בשביל לגלות את מקומם על סולם הציונים, שאי-אז בכיתה ו' סימל הרבה יותר מזה.

     

     

    מבחני המיצ"ב הם מודל דומה, רק שבמקום להכניס לטרפת ילד אחד חסר אונים, עושים את זה למאות בתי ספר. גם כאן מדובר במודל שנולד מכוונות טובות אבל תוצאותיו רעות ומזיקות. במשך שנים ארוכות בתי ספר ניהלו מלחמת גרילה בטבלת הציונים שהפכה מהר מאוד לטבלת הבושה. המיקומים הגבוהים או הנמוכים לא עודדו שיפור אמיתי בציונים אלא מניפולציות והפעלת לחץ בלתי סביר על צוותי ההוראה והתלמידים. החל מילדים חלשים שהתבקשו להיות חולים ביום המבחן ועד הזנחה טוטלית של כל תחום אחר שאיננו החומר למבחן.

     

    מה שעצוב הוא שגם אם בית ספר שיפר את מיקומו - זה חסר כל משמעות. ילדינו, ברובם המוחלט, הולכים לבתי ספר על פי אזורי רישום. ממילא אין לנו, כהורים, כמעט בחירה לגבי בית הספר שבו ילדנו ילמד. כלומר, גם הביקורת היא לא ממש ביקורת בונה, וגם השקיפות לא מסייעת לנו, כהורים, בכלום. אנחנו קהל שבוי.

     

    ביטול המיצ"ב הוא בשורה טובה לכולם - לצוותי ההוראה, לתלמידים ולהורים. מדידה, מבדקים ומבחנים הם כלי חשוב על מנת לייצר שיפור והתקדמות, אבל בדיוק כמו שבבתי הספר למדו לתת הערכה חלופית כדי שתלמידים יצליחו לצמוח מביקורת ולא להתרסק ממנה, כך גם המוסדות עצמם זקוקים לדגם אחר. למשוב רחב ומעמיק שבוחן כל בית ספר לגופו - על פי האוכלוסייה שהוא משרת, ההיסטוריה שלו והפרופיל החברתי שלו. בדיוק כפי שכל תלמיד הוא עולם שלם שזקוק לליווי מסוג מסוים, למטרות שיחסיות ליכולותיו ולמטרותיו, כך בדיוק גם ביתם של התלמידים - בתי הספר.

     

    קל לחשוב שביטול של כלי כל כך מוכר כמו מבחן ארצי הוא מתכון לבינוניות או פשרנות, אבל זה בסך הכול הרגל מגונה. כלי שלא הצליח לייצר מצוינות בשם "קנאת סופרים תרבה חוכמה", אלא תחמנות ועיגול פינות - תכונות שאנו שבעים מהן ממילא בחברה הישראלית.

     

    בכל העולם - גם בבתי הספר, גם באוניברסיטאות וגם במקומות עבודה - לומדים מחדש מה האיכויות של משוב מוצלח. בראש ובראשונה מדובר בדיאלוג ובהפנמה שזהו תהליך שלוקח זמן. האם אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו לא בודקים מה הציון של בית הספר השכונתי במדעים, אלא בודקים דברים אחרים לגמרי? למשל, מי המנטורים של הצוות החינוכי, מה היו המטרות הבית-ספריות שהתלמידים וההורים הגדירו, והאם בית הספר עמד בהן, מה רמת ההזנק של כל תלמיד ביחס לעצמו במקצועות מסוימים, או כיצד המנהל בודק וממשב את צוותי ההוראה שלו. זה נשמע כמעט כמו מדע בדיוני.

     

    ואם חשוב לנו שבתי הספר השכונתיים שלנו, אלו שממילא אנחנו מחויבים לשלוח אליהם, יהיו מצוינים - אז עלינו להפסיק לעסוק במדידה ארצית ולהתחיל ללמוד לעומק כלים קריטיים הרבה יותר. למשל, להבין מה היתרונות של תקצוב דיפרנציאלי, או לחילופין - שיטת השוברים. האם ראוי לתת יותר אוטונומיה למנהלים, ומתי לאחרונה רעננו את מודל הקביעות? רק אז אולי נוכל לעשות לילדים בית ספר.

     

    • חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים