הליכוד של היום קרוב מאוד לדרך רבין. ובצדק
נאומו האחרון של רבין בכנסת שרטט את הקונצנזוס הישראלי ותואם להפליא את המדיניות של נתניהו. ראש מועצת אפרת על הפער בין דימוי למציאות
(צילום: מארק ישראל סלם )
השנה, 24 שנים לרצח יצחק רבין, ביקשתי לחזור לדמותו מעוררת האמוציות. חוץ מקריאה מעמיקה על אודות האיש, עברו ומהותו, שבתי לנאומו האחרון. לא זה שניתן בכיכר, אלא בכנסת, ב-5 באוקטובר 1995. נאום די עלום, מסקרן, שזכרו לא מופיע כמעט בשום מקום, גם לא בארכיון מרכז רבין, ובו פירט את חזונו ביחס לגבולות העתידיים של מדינת ישראל. הנאום מוביל למסקנה הפוכה מהדימוי ששני הצדדים הפוליטיים מבקש לצקת בו, ומגלה סוד מדינה שכמו רוצים להסתיר מאיתנו: מתברר שרבין לא היה איש ההגות של השמאל הישראלי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
להיפך, הוא היה נץ במפלגתו, מנהיג שסימן את גבולות הקונצנזוס הישראלי, כזה שליכודניקים רבים, בהם אני, יכולים לחתום עליו עוד היום. תיאור דמותו של רבין בכל שנה, ובעיקר השנה, הוא משל למה שהפכה המערכת הפוליטית שלנו להיות: ויכוח המתבסס על זהויות ולא על רעיונות.
באותו נאום הציג רבין לאשרור חברי הכנסת את הסכם הביניים של אוסלו - הסכם שעד היום אני מתנגד לדרך שבה בוצע – וכך הוא אמר: "את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל שיכלול את מרבית שטחה של ארץ ישראל, כפי שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי - כמובן, זה לא מתייחס לרמת הגולן - ולצדה ישות פלסטינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלסטינים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני "1967.
רבין הוסיף: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים... להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש-קטיף, גם ביהודה ושומרון".
מה אפשר ללמוד מהנאום? ראשית, שבניגוד לתפיסה המושרשת, רבין לא היה "שמאלני" כל כך מובהק. בוודאי לא במובן שמחנה השמאל הקיצוני מבקש להגדיר את עצמו היום. אפילו המונח "מדינה פלסטינית" לא מוזכר בדבריו.
והימין של 2019, זה שלכאורה כל כך מתנגד ל"דרך רבין", מקיים מדיניות שלא רחוקה מקווי המתאר המדיניים-ביטחוניים שהוא התווה חודש לפני שנרצח. נאום רבין באוקטובר 1995 דומה לעיקרי הדברים של בנימין נתניהו בנאום בר אילן ובנאומו לקונגרס ב-2011. רבין סימן בנאומו את גבולות הקונצנזוס. הדיון על אודות הסיפוח בימין הפך מזמן למס שפתיים, בעוד רוב הישראלים – בהם ליכודניקים רבים - מתכנסים לעמדות ההסכמה או דורשים יצירתיות מדינית.
באופן אירוני, המחלוקת שלי על הנאום של רבין הוא ביחס הפטרנליסטי שלו לפלסטינים, אותם שכנים שלי שאי אפשר להתעלם מהם ומהחיים בייחד בבואנו לפתור את הבעיות בינינו לבינם.
השנה שוב הפך זיכרון יצחק רבין לכלי ניגוח פוליטי בין המחנות. לפני שנתיים נאמתי בכיכר בהזמנת תנועת "דרכנו". השנה, שוב כבעבר, הודר הימין מהטקס. היחס להנצחת זיכרון רבין הוא נייר הלקמוס לבעיית הפוליטיקה הישראלית. לא נעים להודות, אבל אנחנו מחולקים לשבטים לא רק בהוויה אלא גם בדפוסי הצבעה. נראה שהמציאות פחות רלבנטית, רק ההשתייכות הזהותית ואזור החיוג. במרכז יצביעו פחות לנתניהו, לא משנה כמה גורדי שחקים וחברות משגשגות צמחו תחת מנהיגותו הכלכלית, ומנגד, בפריפריה ובערים הדרומית יצביעו יותר לנתניהו, לא משנה כמה טילים יעופו מעל ראשיהם.
אבל מבט אחר על יצחק רבין, מבט שמעלה על נס את מה שבאמת אמר, לא את מה שהיינו רוצים או חושבים שהוא יגיד, יכול להפוך את הדמות מעוררת המחלוקת לזאת שמסמנת לנו מצפן של הסכמה. במקום מחלוקות ושיסוי יכולים נתניהו ובני גנץ לקחת את נאומו האחרון של רבין בכנסת ולחתום עליו כמסמך קווי היסוד של ממשלת האחדות שאין לנו ברירה אלא להקים. יפה שעה אחת קודם.
- עודד רביבי ראש מועצת אפרת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
עודד רביבי
צילום: מירי צחי
מומלצים
