מהשוליים למיינסטרים: שכונות העוני שהפכו לאטרקציות תיירותיות שאסור לפספס

עד לפני כמה שנים הן נחשבו לשכונות שוליים, שוממות וחסרות כל חן, כאלה שאיש לא נכנס אליהן סתם כך, ודאי לא בשעות הלילה - אז מעשי האלימות והפשע מתחילים להרים את ראשם המכוער ברחובות.

עם השנים, ובעקבות פרויקטים שונים לפיתוח שיזמו העיריות או אנשים פרטיים, השכונות הללו עברו מתיחת פנים והפכו לאטרקטיביות במיוחד, הן בקרב תושבי האזור והן בקרב תיירים סקרנים, שהבינו כי הרובע המדובר הוא המקום הכי חם בסביבה. ברובן אפשר למצוא בתי קפה קטנים באווירה אורבנית מדליקה, קירות עמוסים ציורי רחוב צבעוניים, אמני רחוב המפגינים יכולות מהפנטות, ובחלקן אפשר למצוא אפילו חנויות מעצבים יוקרתיות. כך או כך, כולן מקפידות לשמור על הצביון הייחודי שלהן, בעיקר בזכות המבנים הישנים – שאומנם הוסבו לשימושים אחרים, אך עדיין ניצבים בשכונה כסמל להיסטוריה ארוכת השנים שלה. 

הנה כמה מקומות שנחשבו בעבר לשכונות עוני, וכיום הם לא פחות מאטרקציות תיירותיות שמומלץ מאוד לבקר בהן. 

חובבי העיר אמסטרדם או מי מכם שביקרו שם לאחרונה ודאי יופתעו מכך שהאזור הבא נמצא ברשימה. ובכן, כמה שנים לפני שיורדאן (Jordaan) החל ליהנות ממעמדו כרובע יוקרתי ומטופח, הוא היה מקום מגוריהם הלא רשמי של פועלים קשי יום, ומרבית תושביו התמודדו עם מצוקה כלכלית. כיום יורדאן מאוכלסת בתושבים אמידים למדי, והרובע כולו נחשב למקור משיכה עבור התיירים הרבים הפוקדים את העיר לאורך כל ימות השנה. 

למעשה, הרובע זכה לתהילה רק ב-1970, בעקבות פרויקט לפיתוח השכונה ביוזמת העירייה, ששיקמה אותה ושינתה את פניה. עד אז, מרבית המבנים שם היו קטנים וישנים ונחשבו לדיור זול ובר השגה, ברחובות זרם לו הביוב באין מפריע וההזנחה שלטה בכול. אבל עוד לפני הפרויקט העירוני, סטודנטים דלי אמצעים ואמנים בוהמיינים השתקעו ברובע והחלו בעבודות שיפוץ וצביעה של הרחובות המוזנחים והצרים, בגוונים שמחים ומעוררי תקווה. 

כיום, כאמור, מתגוררים ברובע אמנים, סופרים ואנשי רוח, והוא נחשב למוקד משיכה תיירותי מרכזי בעיר, הכולל לא מעט אטרקציות תיירותיות בדמותם של בתי קפה צבעוניים, מסעדות, "קופי שופס", פאבים, מועדונים, גלריות לאמנות ושווקים. וכמובן, אי אפשר להגיע לרובע מבלי לבקר בבית אנה פרנק, שבו הסתתרה משפחתה של הילדה היהודייה שהתפרסמה בזכות היומן שתיעד את חוויותיה במקום המסתור שלה.

כל מי שביקר אי פעם בקופנהגן, בירת דנמרק, ודאי יודע כי מדובר באחת הערים הנקיות והסטריליות בעולם. שכונת כריסטיאניה (Freetown Christiania), הממוקמת ממש במרכז העיר, היא הניגוד המושלם לעיר ההיגיינית הזו, והדבר ייאמר לזכות הקהילה המתגוררת בה - כי הם אכן טוענים לעצמאות מוחלטת מקופנהגן. 

אומנם השנה היא 2019, אבל מבחינת כריסטיאניה אנחנו עדיין בשנות ה-60 העליזות. מדובר בשכונה צבעונית ופרועה, המתפרסת על פני 340 דונם ומשמשת בית לכאלף תושבים המקיימים כאן קומונה שיתופית ומאמינים בסמים חופשיים לכולם. המקום עצמו מזכיר שילוב בין פסטיבל שנטי לרחוב אמסטרדמי טיפוסי, כולל הגראס החופשי. 

בשנות ה-70, לפני שהשכונה ההיפית הפכה למרכז של מוסיקה ואמנות פרינג', עם קירות מאוירים בגרפיטי, גינות ירוקות, פארקים מקסימים ובתי קפה מגניבים, היה שם מחנה צבאי נטוש שהותירו אחריהם הבריטים. חבורת היפים ונערי פרחים דנים החליטו להתנחל בשכונה המרכזית, ואם תהיתם, אז בהתחלה המשטרה עשתה כל שביכולתה על מנת לפנות את נציגי האוונגרד הצעירים, אבל באופן תמוה למדי לא רק שהיא לא הצליחה להרחיק את החבורה, אלא שעוד צעירים התווספו אליה. 

כיום נחשבת כריסטיאניה לאחת השכונות הכיפיות בקופנהגן, ובאירופה כולה. הסיבות לכך מגוונות, אבל עיקרן הן האווירה החופשית שבה, המוזיקה המצוינת שמתנגנת כל העת ברקע והפאבים ובתי הקפה המגניבים, שמגישים מנות המיוצרות ממיטב התוצרת החקלאית שאותה מגדלים בעלי המקום בביתם. 

פרט מעניין נוסף - בכריסטיאניה מותר לעשן, לצרוך ואף למכור חשיש. שימו לב, מדובר אך ורק בחשיש ורק בשטח השכונה עצמה (באופן מוזר למדי נוצר כאן סטטוס קוו מעניין, שלפיו המשטרה כמעט שלא נכנסת לשכונה ולא מתערבת בתרבות העישון שהתפתחה באזור). בקיצור, מקום ששווה להכיר, ולו בשל האווירה הרגועה שתחזיר אתכם כבמטה קסמים לסיקסטיז.

השכונה הבאה, שנחשבת כיום לאחד מהאזורים החמים בניו יורק, עברה לא מעט תהפוכות במהלך השנים: מאזור המאכלס יהודים חסידיים, שזרמו אליה לאחר מלחמת העולם השנייה מאירופה הפצועה, לצד מהגרים פורטוריקנים ודומיניקנים וקשישים ממוצא איטלקי, היא הפכה למוקד משיכה להיפסטרים צעירים, שנוהרים אליה גם בשל מיקומה המרכזי: במרחק של כעשר דקות נסיעה ברכבת התחתית ממנהטן.

כחלק מגלגוליה, במאה ה-19 ויליאמסבורג הייתה עיר תעשייתית ששימשה בית למהגרים גרמנים ויהודים. היא נודעה בעיקר במחירי השכירות הנמוכים שבה, ושימשה פתרון דיור עבור אלו שהתקשו להתגורר בשכונות היקרות יותר בעיר. לאורך השנים פעלו בה לא מעט בתי עסק ומפעלים תעשייתיים גדולים, ועם פתיחתו של גשר ויליאמסבורג ב-1903 היא הפכה לאחת השכונות הצפופות בניו יורק. 

סגירתם של המפעלים באזור, לצד הצפיפות וההבדלים האתניים בין תושבי המקום, הובילו להשתלטותם של עוני, פשע וסמים בשכונה, ובשנות ה-70 היא נודעה כשכונה מושמצת במיוחד. 

במקביל לעלייה בפשיעה היא הפכה למקום דיור מבוקש על ידי אמנים, ששכר הדירה הנמוך, הקרבה למרכז העיר והחללים התעשייתיים המרווחים והנטושים קסמו להם במיוחד. כיום, אגב, מרבית החללים הללו הוסבו לחנויות נעליים ובגדים, לגלריות לאמנות ולמועדוני הופעות. 

אגב, זה המקום לציין כי בשכונת ויליאמסבורג נולד לו זרם ה"היפסטרים" - אותם צעירים צבעוניים, חובבי בגדי וינטג' ומשקפיים עצומים, שההעדפה המוזיקלית והתרבותית שלהם מסתכמת במילה אחת: אלטרנטיבי. השכונה המנומנמת, שהתעוררה בלילות לצורכי סמים ופשיעה, הפכה אט-אט לאחד האזורים החמים בניו יורק המציע חנויות יד שנייה, מעדניות אורגניות, מסעדות טבעוניות, בתי קפה, שוקי פשפשים וגרפיטי המעטרים את הקירות ומקומות בילוי יומרניים, שהחליפו את הפאבים המוזנחים שפעלו שם בעבר. 

שיהיה ברור: גם כיום, בין מסיבת רחוב אחת לאחרת, עדיין מסתובבים להם בשכונה בני מיעוטים, מהגרים וחסידים, אבל האווירה שייכת לאמנים הצעירים, שהצליחו להשפיע באמצעות המהות ההיפסטרית שלהם על ערים רבות בעולם. 

השכונה האתונאית היא ההוכחה הניצחת לכך שכל שכונת פועלים צפופה בבוקר יכולה להפוך לסינדרלה של העיר עם רדת החשיכה. פסירי (Psiri), שבמהלך היום היא מקום משכנם של בתי מלאכה מפויחים, הופכת בשעות הלילה למרכז תרבותי תוסס ומלא חיים המציע שפע של מסעדות, בתי קפה, טברנות וברים.

אבל שלא תטעו, שווה לבקר בשכונה גם בשעות היום, וליהנות מאספרסו חזק ומאפה קטן בצד באחד מבתי הקפה הטרנדיים הפועלים ברובע. בעודכם יושבים עם האספרסו, אל תשכחו לשטוף את העיניים במראה הכיכרות הקטנות המלאות באנשים. בלילות, כאמור, בתי הקפה מפנים את מקומם לטובת ברים טרנדיים, ובסופי השבוע נערכים במקום הופעות ופסטיבלים של להקות רוק מקומיות.

אגב, את השכונה המאוד לא שגרתית הזו תוכלו לזהות בקלות, בזכות הגרפיטי הססגוניים המעטרים את קירותיהם של בתי העסק הפועלים במקום. ללא ספק, אמנות הרחוב הזו מוסיפה לאווירה התוססת של השכונה. 

מונטי, הנמצאת בקרבת הקולוסיאום, היא אחת השכונות הוותיקות ברומא. בשנים האחרונות, מאז שעברה מתיחת פנים רצינית, היא גם אחת המתוירות שבהן. בתחילת דרכה, שכונת ריונה מונטי (Rione Monti) הייתה ידועה כמקום משכנן של משפחות האצולה הרומאיות. בשנים שלאחר מכן היא החלה לסבול מעוני ומהזנחה, והתגוררו בה בעיקר תושבים קשי יום ומהגרים. 

כיום, סמטאותיה הציוריות, המבנים העתיקים והכיכרות היפהפיות הופכים את השכונה הלא גדולה לאי של שקט ושלווה בלב העיר הרועשת. בשעות הלילה היא משמשת מוקד בילוי תיירותי ומספקת לבליינים ברים ומועדונים, שלרוב יהיו מלאים עד אפס מקום. 

לצד מקומות הבילוי, בלב השכונה נמצאת כנסיית סנטה מריה די מונטי, בעלת מזבח מפואר המעוטר בציורי קיר מרשימים, וישנה גם הכיכר המפורסמת פיאצה דלה מדונה דה מונטי, שבמרכזה מזרקה מעוטרת בקישוטי אבן. יש בשכונה גם אתרים ארכיאולוגיים מרשימים, כמו שוק טריאנוס וארמון דומוס אוריאה.

שכונת לה בוקה (La Boca) בבירת ארגנטינה מפורסמת בעיקר בזכות מועדון הכדורגל "בוקה ג'וניורס", מדרחוב קמיניטו (Caminito) ומועדוני הטנגו הסוחפים בה, אך שכונת הפועלים הצבעונית ומלאת החיים היא הרבה יותר מזה - ולמרות הדימוי השלילי שלה כשכונת מצוקה, היא מצליחה למשוך אליה מספר רב של תיירים לאורך כל ימות השנה.

לה בוקה נמצאת בקרבת הנמל, לחופו של הריו דה לה פלטה. פירוש שם השכונה בספרדית הוא "השפך", והשכונה נקראת על שם שפך נהר הריאצ'ואלו (Riachuelo) הסמוך לה. בעבר, בשנות ה-20 של המאה ה-19, התגוררו בבוקה בעיקר מהגרים איטלקים, שהגיעו לשכונה כדי לעבוד בנמל הסמוך לה. המהגרים התגוררו בשכונה בתנאים לא פשוטים, בלשון המעטה: השכונה כולה הוקמה על אדמת ביצות, ועם פרוץ הקדחת הצהובה בבואנוס איירס הוסבו המבנים הגדולים בה לדירות צפופות, שם אוכלסו פליטים ויתומים שאיבדו את משפחתם בגלל המחלה. 

וכך, ברחוב המפורסם ביותר של השכונה כיום, רחוב קמיניטו, נדחקו להן עשרות משפחות שחיו בעוני, בצפיפות ובדוחק בלתי נתפסים, מה שהוביל בסופו של דבר להיווצרות של פשע ואלימות בשכונה והפך את חייהם של התושבים לקשים מנשוא. 

גם כיום, מרבית המבנים בשכונה עשויים פח ועץ, ועל אף שלפני כמה שנים - כחלק מהניסיון לשנות את התדמית השלילית שדבקה בשכונה - הם שופצו ונצבעו, וברחובות הצבעוניים החלו להיערך מופעי רחוב של אמני טנגו, אופייה של השכונה נשאר עני כשהיה, וסכנת השוד והפשיעה נותרה בעינה. 

"לה בוקה" היא לא פחות מתחנת חובה לתיירים המגיעים לבואנוס איירס, והמעוניינים להיחשף לרוחה הססגונית של העיר וליהנות מחוויה אורבנית בסגנון אמריקה הלטינית. בין האתרים המומלצים: סיור בביתו של בניטו קינקלה (חואן) מרטין - האמן הארגנטינאי הנודע שננטש כשהיה תינוק בפתחו של בית יתומים בשכונה וגדל ברחובותיה - שהוסב למוזיאון; צפייה בהצגה בתיאטרון "דה לה ריברה", וכמובן - אם יתמזל מזלכם - להיכנס לאצטדיון הבומבונרה, ולצפות יחד עם המקומיים המשולהבים במשחק של הקבוצה.