יורוטריפ: להגיע מפרדס חנה לפורטוגל בלי לטוס

אני שואלת את צור סופר (32) מה היה הרגע המרגש ביותר במסע הזה, ומזהה כי עיניו מתחילות להבריק. "כשהגעתי לפורטוגל, לאוקיינוס האטלנטי, ירד לי האסימון", הוא משחזר. "אמרתי לעצמי: 'צור, חצית את כל אירופה מבלי להשתמש במטוס. הלכת הכי רחוק שאפשר".

סופר השלים מסע ארוך מפרדס חנה, ישראל ועד לפורטוגל באמצעים ימיים ויבשתיים בלבד – מבלי לעלות על מטוס. "אני פעיל סביבתי, ולכן הצבתי לעצמי גבול – לא לטוס. ההשפעה הסביבתית של טיסות היא בעייתית מאוד, כמות המזהמים שנפלטת לאטמוספירה גבוהה פי כמה מבמהלך נסיעה בכלי תחבורה ימיים ויבשתיים", הוא מסביר את האידיאולוגיה שמאחורי המסע הבלתי שגרתי.

המסע של צור סופר (כתבת: שני שדמה, צילום: ניצן דרור, עריכה וגרפיקה: תמר אברהם)

לא סתם נבחרה פורטוגל כיעד הסופי. סופר רצה מלכתחילה להגיע לשם כדי לחבור אל קהילה בשם "תמרה", וללמוד ממנה כיצד להקים קהילה אקולוגית בישראל. "המסע לפורטוגל התחיל הרבה לפני שיצאתי מהארץ", הוא מסביר. "ההתחלה הייתה קבלת ההחלטה שאצא מהארץ מבלי לטוס – ויהי מה. אם הייתי מגיע לקורס הזה במטוס, הייתה בכך סתירה גדולה".

סופר החליט להצטרף לאונייה שבין כה וכה תוכננה להפליג לקפריסין, כדי לחסוך בכסף ולא לבזבז אנרגיה מיותרת - מה גם שהאוניות היחידות שיוצאות מהארץ לאירופה עבור לקוחות פרטיים הן במסגרת שיט תענוגות, לא בדיוק הטיול שסופר תיכנן. סופר הגיע לנמל חיפה והתחיל לשאול בעלי יאכטות אם הם מפליגים במקרה לקפריסין או למקום אחר באירופה. "אני גבר שהם לא מכירים, עם תרמיל על הגב, ורוצה לצאת מהארץ. תסתכלי עליי, נורא קל לחשוב שאני איזה סטלן, אולי אפילו מבריח סמים, לא יודע מה. אנשים פשוט סירבו לקחת אותי איתם", הוא מספר על הקשיים שעמדו בפניו. "אני בטוח שאם הייתי שתי בנות צעירות עם מבטא זר במזרח התיכון, היה לי יותר קל".

בסופו של דבר, אדם שסופר לא פגש מימיו הסכים לקחת אותו בסירתו לקפריסין במחיר של השתתפות סמלית בהוצאות היאכטה. "היו כל כך הרבה עיכובים שחשבתי שבחיים לא אצליח לצאת מישראל, אבל אחרי בערך 30 שעות הגענו לחלק היווני של קפריסין", הוא נזכר. "הבעיה הייתה שהדרך היחידה לצאת ממנה היא דרך החלק הטורקי, שאיתם יש להם סכסוך טריטוריאלי". אחרי דין ודברים, אחד השוטרים אפשר לצור לעבור לצד הצפוני. "מכירה את הצליל של ה'קחח קחח' שהחותמת עושה? בכל צליל כזה היה רגע של הקלה", הוא אומר ונושם לרווחה.

מקפריסין הטורקית, סופר לקח שאטל נוסף שבאמצעותו הגיע לחלקה הדרומי של טורקיה. משם הוא המשיך לאיסטנבול, וממנה לקח אוטובוס שבו נסע במשך תשע שעות עד שהגיע לבירת בולגריה, סופיה.

בבולגריה חיכה לסופר החלק המאתגר ביותר של המסע – קו האוטובוס הארוך ביותר באירופה. מדובר בקו שיוצא אחת לשבוע, ונוסע עד פורטוגל במשך 60 שעות (!). "עליתי לאוטובוס, והבחנתי שהנהג מביט בתיק שלי ומתחיל לקלל ולצעוק בבולגרית. הוא חשב שאני לא מבין, אבל הקללות שלהם הן כמו ברוסית: פיזדץ, יופטפויומאט", הוא צוחק. "בסוף הבנתי שהוא מקלל בגלל התיק שלי, אז שמתי אותו בתא המטען. עכשיו אני תקוע יומיים וחצי עם 40 נוסעים בקופסת פח קטנה. אף אחד לא מדבר אנגלית, הנהג מקלל אותי ואין וויי פיי על האוטובוס. אני רק רוצה שמישהו יחבק אותי".

סופר ממשיך לתאר את חוויותיו מהנסיעה: "הבטתי בנוף, ואז יש כביש, ואז מנהרה, כביש, מנהרה, כביש, מנהרה, ואני אומר לעצמי: 'זה לא נגמר'. התחלתי להכין טבלאות ורשימות, הבטתי בשעון ועברו רק ארבע שעות! הרגשתי כמו אסטרונאוט אבוד בחלל, זאת כמו בועה מבודדת שאין לי בה כלום חוץ מהמחברת שלי".

ארוכה ככל שהייתה, והיא הייתה, הנסיעה הסתיימה בסופו של דבר. סופר הגיע ליעדו בפורטוגל, ובילה במשך שישה שבועות בקהילת "תמרה" בליסבון.

את הדרך חזרה, שבה הוא היה פחות לחוץ מבחינת הזמנים, סופר החליט לעשות בטרמפים. ההתחלה לא הייתה פשוטה: "הרמתי את היד במשך שעות ואף אחד לא עצר לי", הוא אומר. "בסופו של דבר מצאתי אתר שמרכז את כל המידע לטרמפיסטים. גיליתי למשל שאם אני מושיט את היד כמו שתופסים טרמפים בישראל, אף אחד לא עוצר. באירופה צריך להרים את האגודל". 

סופר גם גילה שבמדינות מסוימות נדרש מאמץ מיוחד מהטרמפיסטים: "בפורטוגל ובספרד לא אוהבים לעצור לטרמפים. השיטה שם היא לחכות שמישהו יעצור בצד וללכת לדבר איתו", הוא מסביר. "בחלק מהמקומות עדיף להחזיק שלט עם שם העיר שאליה אתה רוצה להגיע. זה עושה סינון אוטומטי. שיטה נוספת היא לבדוק את לוחיות הרישוי של המכוניות החולפות - על כל לוחית ישנה האות המסמלת את המדינה, וככה אני מרים את היד רק אם זה רלוונטי.

"היו מקרים שעמדתי בתחנת דלק נידחת עם היד, שעות על גבי השעות, ואף אחד לא עוצר, זה מצב של חוסר אונים מוחלט. אני לא יודע מה הולך להיות איתי, ואין לי שום דרך לצאת משם למעט בטרמפ", נזכר סופר ברגעי התסכול בחיוך עצוב. "האוכל התחיל להיגמר, השמש שוקעת, ואם זה לא מספיק גם התחיל לרדת גשם.

"אני רוצה שאנשים יראו טרמפיסטים כישות נחמדה", אומר סופר, "כך אנחנו גם יוצרים שלום בעולם וגם מגבירים את האמון בין בני אדם".

סופר אסף איתו כמה תובנות חשובות לטרמפיסטים באירופה: "המדינה האידיאלית באירופה לטרמפים ארוכים היא גרמניה", הוא פוסק. "יש שם כבישים בלי הגבלת מהירות. פעם אחת עצרה לי מכונית אדומה עם גג נפתח - בישראל ככל שהאוטו מצ'וקמק יותר ככה סביר יותר שהוא יעצור, אבל באירופה רכבים יקרים עוצרים חופשי. אלו הדברים הקטנים שעושים לטרמפיסט את היום".

"הייתה נסיעה בין סופיה לאיסטנבול עם טורקי שלא דיבר יותר משתי מילים באנגלית", הוא נזכר. "אני לא יודע למה, אולי בגלל הפער התרבותי, אבל זה הרגיש לי שהוא כל הזמן צועק עליי. אחרי שעה-שעתיים שהוא צעק בטורקית, אבל במקביל הציע לי שתייה, הבנתי שאין בו שום דבר מאיים - אלו רק התפיסה והפרשנות שלי לדיבור שלו".

למרות הרצון לחזור הביתה לישראל, סופר החליט לקחת את הזמן בדרכו חזרה וביקר בדרך בשלל אתרים מפורסמים באירופה. ליסבון, מדריד, טולוז, דיז'ון, ברלין, פראג, בלגרד ובודפשט הן רק חלק מהערים שבהן ביקר במהלך המסע.

ומה לגבי אינטראקציה אנושית בדרך? "היו בנות שפגשתי בכל מיני מקומות שהייתי שמח להיות איתן בקשר לו היו גרות בישראל, אבל הלב לא נתן לי להיקשר", הוא משתף. "ידעתי שזה זמני, ושבעוד רגע ניפרד ולא נתראה יותר לעולם".

תהיתם היכן ישן במהלך המסע הארוך הזה? אם כן, זה השתנה ממקום למקום, והיה תלוי גם במצבו הגופני וההיגייני. "היו פעמים שממש לא יכולתי לסבול את ריח בית השחי שלי, אז הסכמתי להתפנק בהוסטל באותו הלילה", הוא אומר. בשאר הזמן סופר ישן בכלי תחבורה או אפילו לצד הדרך, בשק שינה.

"כשהייתי בקפריסין בדרך חזרה לישראל חיפשתי מקום לישון בו, ופתאום אני רואה איזה בניין נטוש. נכנסתי וראיתי מקום מכובד עם שטיחים. פרשתי שק שינה והלכתי לישון. למחרת הסתבר לי שזה מלון נטוש, אז ישנתי במלון בחינם". 

תקציב המסע, לטענת סופר, עמד על 2,000 שקל לכיוון, זאת כמובן אחרי צמצום עלויות מקסימלי. "לא שילמתי כמעט על אוכל. אני מדריך ליקוט בישראל, אז גם במהלך המסע חיפשתי אוכל בכל מקום – צמחים או פירות למאכל. היה מקרה שהייתי בצומת, קטפתי שם עלה ואכלתי אותו. תוך כדי ראיתי שאנשים מסתכלים עליי ומתלחששים. אחרי דקה הגיעה אליי אישה והביאה לי סנדוויץ'. הם חשבו שאני אוכל עלים כי אין לי כסף לאוכל".

"מי שישמע את הסיפור יכול לחשוב שהמסע הזה הוא סוג של סבל", מסכם סופר שלושה חודשים של יציאה מאזור הנוחות, "אבל כשאני בתוך זה, גם אם יש רגעים לא נעימים, אני צולח אותם בתחושה שאני כל-יכול. הכול קטן עליי! וכן, בשנה הבאה כנראה אעשה את זה שוב".