שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "אלוהי הפסנתר": דימוי מטריד של אימהות מפלצתית

    סרטו הראשון של איתי טל משרטט את מערכת היחסים המעוותת בין אם ובנה החירש, סביב השאיפה הבורגנית למצוינות. למרות כמה רגעים יפים, העובדה שהיצירה לוקחת את עצמה ברצינות תהומית, הופכת את הצפייה למעט מעיקה

     


     

    רצינות תהומית שורה על "אלוהי הפסנתר", סרטו של איתי טל, עד שלפרקים הצופה משווע לא רק להומור אלא גם לאיזו מידה של מודעות עצמית שמכירה ביתר-דרמטיות של הסיפור. איתי טל מסתמן בסרטו הראשון - למעשה, זוהי עבודת הגמר שלו בביה"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש טיש באוניברסיטת תל-אביב - ככותב ובמאי בעל כישרון, אבל ההתייחסות אל כל רפליקה וכל שוט כנושאי "משמעות" הופכת את הצפייה בסרט למעט מעיקה.

     

    הטריילר של הסרט

    הטריילר של הסרט

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מזמן לא צפיתי בסרט שאף לא אחת מהדמויות בו מחייכת, ואם כבר נדמה שהן עושות זאת - זה נראה מאולץ. הרצינות שלהן היא קלישאה של סרט אמנותי בעל יומרות נוסקות, ולא פועל יוצא של אישיותן. מאידך, ניכרת בסרט מידה של פרוורסיה, שאמנם אינה מתפרצת אל מעל לפני השטח, אך היא מציידת אותו במתח מסוים שגורם לך לתהות לאן יתפתחו הדברים.

     

    "אלוהי הפסנתר" מציג את אחד הדימויים היותר מטרידים של אמהוּת מפלצתית שנראו בקולנוע המקומי, כמו גם דימוי נואש של ילד-פלא. הוא נפתח בסצינה שבה האם (בגילומה של נעמה פרייס) מנגנת באובססיביות בפסנתר, עד שאינה שמה לב, או לפחות מתעלמת, מירידת מים המובילה אותה היישר אל חדר הלידה. זוהי תמונה שנדמה כלקוחה מסרט של מיכאל האנקה האוסטרי ("אהבה"), ואמנם מה שיבוא בעקבותיה, כלומר שאר הסרט, ישרטט את דיוקנה הקיצוני של אם הרואה בבנה לא יותר מכלי להגשמת הפנטזיות האמנותיות שלה. כמו האנקה, למשל ב"סוף טוב" שלו, גם הסרט הזה מציג את המשפחה הבורגנית בצביונה הפרוורטי והמחליא.

     

    מתוך הסרט
    מתוך הסרט "אלוהי הפסנתר"

     

    המהלך הבעייתי והרדיקלי ביותר שמציע הסרט מתרחש כבר בתחילתו, ולכן נציין רק שבדיקות רפואיות מגלות לאם כי תינוקה שזה עתה נולד הינו חירש. עם בגרותו הילד (אנדי לוי המרשים) מגלה כישרון מוזיקלי יוצא דופן, מה שדוחף את האם לרשום אותו לבחינות כניסה לקונסרבטוריון יוקרתי. אביה (זאב שמשוני), כמסתבר, הוא פסנתרן ומלחין שמעולם לא מימש את עצמו, ואנו מבינים כי בתו גדלה תחת עול החתירה למצוינות – וההחמצה ("ישנם פסנתרנים וישנם טכנאים", שב ומזכיר האב).

     

    אלוהי הפסנתר (מתוך הסרט)
    אלוהי הפסנתר(מתוך הסרט)

     

    "אלוהי הפסנתר" מתאר את הצד האפל של השאפתנות והפרפקציוניזם. האב מעולם לא מימש את הקריירה שלו כמלחין משום שסבר כי יצירתו אינה טובה מספיק, ועל כן נהפך למורה בעל שם. בתו, כך נדמה, מבקשת להביא תינוק לעולם רק כדי שיגדל להיות קומפוזיטור, ויגאל את השושלת המוזיקלית מתחושת הכישלון. במקביל, הסרט מעלה (גם אם אינו נוגע בזה ממש) את סוגיית הכישרון - האם הוא מולד או נרכש.

     

    לעוד ביקורות קולנוע:

    דיוקן של נערה עולה באש

    החוחית

    קוראים לי דולמייט

    שליחות קטלנית

     

    מה שמפריע במיוחד בסרט זו התחושה, לפחות בעבורי, שנודפת ממנו מידה של ניצול והתעללות בילדים שאינה מטופלת באופן ביקורתי מספיק. זה בסדר גמור שאיננו סובלים אף לא אחת מהדמויות כאן - זו לגמרי משפחתיות מהזן המדכא והרומס - אבל נדמה שגורלו של הפסנתרן הצעיר לא ממש מעניין את טל. העינוי המנטלי הכרוך בעצם הגדרתו כ"מחונן", קודם כל בעיני אמו, אינו מלווה באמפתיה כלפיו, ודמותו רק משרתת את האובססיה של הגיבורה השאפתנית והמתוסכלת. האיפוק והקור השורים על הסרט הם, במקרה הזה, בעוכריו (הייתי רוצה לראות התפרצות רגשית אמיתית ועזה), והתוצאה הופכת את הניכור לקלישאה.

       

    התסריט משרבב פנימה שתי דמויות נוספות. האחת, זו של מלחין ישראלי בעל שם (שמעון מימרן), שנוכחותו לא לגמרי ברורה כאן. הוא חי בבדידות מזהרת ומנהל רומן עם הגיבורה, ולא ממש ברור מה זה משרת. העובדה שהיה תלמידו האגדי של האב, אריה שמו, וששמו הוא רפאל בן ארי, אמורה להעניק לדינמיקה בינו ובין הגיבורה איזשהו מימד אפל, פרוורטי, של גילוי עריות סימבולי. אבל קשה לומר שהרומן מתחבר באופן אינטגרלי לסיפור. גם דמותו של אבי הילד (רון ביטרמן) נדמית כמעט זניחה בחייו וחיי אמו.

     

    אלוהי הפסנתר (מתוך הסרט)
    אלוהי הפסנתר(מתוך הסרט)

     

    הדמות השנייה, שנוכחותה קשורה למהלך הדרמטי שקורה בתחילת הסרט, היא אישה חירשת-אילמת (לאורה ריבלין המצוינת כתמיד, בהופעת אורח), שהגיבורה מתוודעת אליה לפתע על אף שהן גרות כל השנים בשכנות. האישה הזו מייצגת את האשמה המודחקת שקשורה במעשה שביצעה האם, ולמעשה היא הדמות הנשית היחידה בסרט - נוסף לגיבורה. הדינמיקה ביניהן מעניקה ל"אלוהי הפסנתר" כמה מרגעיו היפים ביותר, וחבל שאינה זוכה לפיתוח רב יותר.

     

    איתי טל כתב, ביים וערך סרט שמתאר את צדדיה ההרסניים של השאיפה הלא מוגשמת למצוינות. הוא מציג לנו משפחה שאיבדה כל רסן בדרך למימושה, כמו גם את דיוקנה של הורוּת שמדכאת כל ניצוץ יצירתי. כאשר הנכד מנגן בצורה וירטואוזית את יצירתו הגנוזה של סבו, ומעבד אותה לפי רוחו - ברור לנו שטוב לא יצא מזה. במובן זה, לפחות, "אלוהי הפסנתר" עוסק באבי משפחה שרוצה להיות אלוהים וגומר בתור רוצח סדרתי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים